רש"ש על חולין כ״א

1 גמרא ברה"ע א"ר אימא כן הוא עושה. כצ"ל בל"ו וכדלקמן בדר' אמי:

2 שם רב אסי אר"מ כהבדלת עולת העוף. צ"ל רבי אסי כדלקמן. וכן מוכח מתד"ה כי. דהא כתבו לעיל יט דרבי אסי לאו היינו רב אסי:

3 שם כהבדלת עה"ע לראב"ש ברוב שנים. נראה דר"ל דוקא דומיא דידה דהיינו עם חתיכת המפרקת. דברוב שנים לחוד ודאי עדיין אינם מטמאים וראיה לדבר מר"פ העור והרוטב השוחט בהמה טמאה כו' וזה אינו בפחות מרוב שנים אבל לא טומאת נבלות כו' עד שיתיז את ראשה ע"ש ובגמרא קכא ב. ועי' בבעל המאור. אבל התיז את הראש דלקמן ל ב במשנה ר"ל רוב הסימנים לחוד וכדפי' שם הרע"ב:

4 רש"י בסה"ע. מדלא כתיב והקריב כו'. כצ"ל:

5 תד"ה הותזו ראשיהן. גבי בו"ח ועוף כו'. עמש"כ שם בס"ד. ועתה ראיתי לבעל המאור שכ' ג"כ כמש"כ שם:

6 תד"ה כמשפט. דאי במה מצינו איכא למיפרך כו'. עיין מהרש"א בכוונתם. וק"ל דלפ"ז תיקשי מדוע נשאר בזבחים נא בבעיא דלא איפשטא הלא חזינן הכא דחטאת בהמה דנלמד בב"מ חוזר ומלמד בהיקש על עולת העוף. דבשלמא בביצה כ משיב שפיר דלמא מעולת חובה גמיר ותפשוט לך נמי דדבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בב"מ. ובזבחים לא יוכל לפשוט מזה דאיכא למידחי דב"ש היא. או דאתיא מבינייא כדמסיק דחד מהם דהיינו שלמי נדבה כתיב סמיכה בגופייהו ע"ש ותבין:

7 . וסמיכה ליכא בבכור ומעשר ופסח כו'. כ"נ דצ"ל וכן בסמוך צ"ל ג"כ קרבנו ולא הפסח:

8 גמרא אי מה להלן ברוב שנים כו' ת"ל ומלק והקטיר כו'. וא"ת ומאי חזית דהיקשא דומלק והקטיר אתיא לכולי מלתא בין לענין ראשו של מזבח ובין לענין הראש בעצמו כו'. והיקשא דכמשפט אינה אלא לענין מן החולין כו' ולא לענין רוב שנים. אימא איפכא דהיקשא דכמשפט אתיא לכולי מלתא אף לענין רוב שנים. והיקשא דומלק והקטיר אינה אלא לענין ראשו של מזבח. וי"ל משום דגם בבהמה אינו דוקא ברוב דכש"כ אם שחט כל הסימנין דשפיר עביד. ונראה דבקדשים מדאורייתא בעינן לכתחלה כולה משום דלדם הוא צריך עי' לקמן בפ"ב. ובזה י"ל קצת מה שהקשו התוס' בד"ה ואינו מבדיל על פירש"י. ומהפלתי ר"ס כ"א נראה שנעלמו ממנו דברי התוס' ע"ש. משא"כ לרי"ש אי לאו והקריבו הוה דרשינן כמשפט חטאת העוף לכולה מילתא אף לענין שלא יבדיל והיקשא דומלק והקטיר על בראשו של מזבח לבד דמאי חזית. אבל השתא דכתיב והקריבו ע"כ היקשא דכמשפט אינה לכולי' מילתא יותר מסתבר לאוקמי מיעוטי' על הבדלה וישאר עכ"פ היקשא דומלק והקטיר לכולי' מילתא. מלאוקמי דממעט מול עורף והיקשא דכמשפט על הבדלה. דא"כ ישאר גם ההיקש דומלק והקטיר ג"כ לענין ראשו ש"מ לבד. וכל מה דמצינן לקיומא היקש לכולי מלתא מוקמינן: ודע דמה שנדחק רש"י בהת"ק מדוע לא דריש כמשפט חטאת העוף לענין מן החולין כו' והתוס' הקשו עליו. ותירוצם ג"כ אינו מובן עי' מהר"ם. הי' נלע"ד דלת"ק משמע והקריבו לחלק שלא נגמור מאומה מחטאת העוף. וכ"מ לשון רש"י לקמן כב בד"ה השתא ודלא כהמהרש"א שם בכוונתו:

9 שם ריש"א כמשפט דכתיב פירושו כמשפט חטאת העוף. וכ"ה הלשון בת"ק ובר"א בר"ש. והגה' שבגליון שיבושא:

10 רש"י ד"ה ת"ל בסופו. והשסוע מבדיל ביניהן. ל"ד דגם הסרת מוראה ונוצה ביניהון:

11 רש"י ד"ה ת"ל והקריבו. משום דמומלק והקטיר לחודיה בלא והקריבו כו'. כצ"ל:

12 בא"ד דגמר מול עורף מג"ש כדלקמן. ושם פי' דהוא במה מצינו. וכ"כ התוס' בד"ה ת"ל. אולם בזבחים סה בד"ה אף כתבו דהוה גז"ש. ושם מוכרח לומר דכוונתם גז"ש ממש. דדבר הלמד בהיקש אם חוזר ומלמד בב"א היא בעיא דלא איפשטא שם דף נ ואם איתא לפשוט מהכא דא"ח ומלמד: