רש"ש על חולין ל׳

1 גמרא כגון דשחט חד גברא בשני סודרים. לפי' הרא"ש ברפ"ה דזבים דבגדים שהוא לבוש בהן מטמאן אפילו באינו נוגע בם. הפירוש כאן שהיה לבוש בתחלה ב' סודרין זה ע"ג זה. וקודם גמר השחיטה בא חברו ונטל ממנו החיצון והפנימי נשאר עליו. ורש"י שפי' ועטפו בסודר אחר נראה דעתו שא"מ אלא בגדים שנוגע בהן. ומצאנו חבר גדול להגר"א ז"ל בא"ר פ"א דכלים מ"ב ע"ש:

2 שם משנתנו בסכין א' ושני ב"א. ומלמעלה ומלמטה דתני. פרש"י ששחטו באלכסון. וקשה דרבותא זו היה יכול להשמיענו באדם אחד וכדלקמן בברייתא. ועוד דה"ל לאסוקי כקולמוס כדלקמן. והרמב"ם נראה שמפרש דמלמעלה ומלמטה קאי אסכין דהיינו שאחד אוחז בקתא וחברו בראשו:

3 תד"ה השוחט. אבל כשנחתך למעלה או למטה לא מירווח. נראה דר"ל דוקא בששניהם חותכים בב"א דזה מעכב ע"ז. אבל אם בשעה שהשני שוחט כבר משך הראשון את סכינו. החתוך אינו מעכב את שחיטת השני מלירווח כי מקום החתך מתדבק יחד. ומתורץ תמיהת מהר"ם:

4 תד"ה למדתני. שהרי חזר בו ממה שהוא רגיל לפרש כו'. וכן לקמן מב ב פרש"י בד"ה ואמרי לה ברוב חללה. אליבא דרב פליגי אמוראי. ונראה שנדחק לפרש כן. משום דא"ל ר"כ ור"א לרב לימדתנו רבינו ברוב חללה. אבל לפי מה שפסק הרמב"ם בפ"ה מה' ת"ת ה"ט והובא ג"כ בשו"ע יו"ד סי' רמ"ב סכ"ב וכ"ג דלרבו צ"ל לימדתנו רבינו ור"ל אף שלא למדו ממנו והגר"א ז"ל שם הביא ע"ז ראיה מפ"ק דמו"ק הוא בד' ט ומפ"ב דחגיגה הוא בד' יד ב וכן בחלק הוא בד' קא לימדתנו רבינו כי אדם אין צדיק כו' וכמש"כ המהרש"א שם בח"א. ולי עוד ראיה מר"ה כה תרשיני לומר לפניך ד"א שלמדתני. ובמשנה שם איתא דאמר יש לי ללמוד. א"כ גם כאן ולקמן יל"פ שלא למדו מהם מעולם רק משום כבוד רבם אמרו כן. וק"ק ממעילה סוף דף ו דא"ל רב אסי לריו"ח כבר למדוני חבירי שבגולה כו' והרי הי' כמו תלמידו עי' סה"ד:

5 תד"ה החליד הב'. וכן נמי אם כו' עקר המיעוט שחיטתו כשרה כו'. משמע דדרסה הוה כמו חלדה ושהייה וכ"ה להדיא בהרא"ש לעיל בפ"ק סי' כ"ד בסופו. ודע שברא"ש כאן בריש סי' ו' ט"ס וכצ"ל ולעיל בפ"ק כתבתי פרש"י דאיירי כו':

6 בא"ד אבל סימן דשייכא בהו שחיטה ואפ"ה א"צ לשחוט אלא הרוב והמיעוט שעה"ס כו'. כצ"ל:

7 בא"ד ובקנה לא שייכא שהייה בעוף כו'. מלת בעוף נ"ל למחוק וכן בהעתקת דבריהם במהרש"א ליתא:

8 בא"ד והר' אושעיא מפרש כו' לאחר ששחט רוב האחד החליד כו'. כצ"ל:

9 במשנה שנים אוחזין בסכין כו'. וכ' התוי"ט דבבא זו דמשמע דאפי' לכתחלה איירי דוקא בחולין ע"ש. והוא דוחק. אבל אישתמיטתיה הא דארבב"ח אריו"ח לעיל אבל חכ"א שנים שוחטים זבח אחד וכ"פ הרמב"ם בפ"א מהל' פהמ"ק ה"ה. וא"כ פשוט דמיירי אפי' בקדשים ואתיא כחכמים וע"ש בכ"מ. וגם דיוקו דב' אוחזין כו' משמעו אפי' לכתחלה ליתא כדמוכח לקמן מ"ח ומ"י וזה קשה גם על הכ"מ שם. וע"ש בלח"מ. ודע דגם דברי הר"ן ברפ"ב דקדושין במה שפי' מה שאמר ריב"ק וכי כל הקהל שוחטין כו' היינו משום דכתיב תזבח שלא יהיו שנים שוחטין זבח אחד. ק"ל דא"כ אדפריך שם הניחא לריב"ק אלא לריו"נ כו' מנ"ל. טפי ה"ל למיפרך הניחא לראב"ש אלא לחכמים דס"ל שנים שוחטין כו' מנ"ל. וכן הרי"ף הביא ילפותא דריב"ק ואע"ג דהלכה כחכמים דראב"ש כמש"כ לעיל. אלא התם ר"ל וכי אפשר דכל הקהל דהיינו ס' רבוא שחטו פסח אחד ואכמ"ל:

10 שם התיז את הראש בב"א פסולה. נ"פ דהכא אפי' בסימן אחד פסולה. ולשיטת רש"י לעיל אפי' במיעוט הושט. ולא נקיט התיז אה"ר אלא אגב סיפא דהי' שוחט דהיינו בהולכה או בהבאה דאז אם לא שחט אלא סי' אחד היה כשר דסי' א' מישתחיט שפיר בהולכה או בהבאה. ולכן דק הרע"ב שלא לפרש ולשחיטת כו' קרי התיז אה"ר אלא בסיפא. ולשון הר"ן בזה בא שלא בדיוק ע"ש:

11 גמרא בדיק להו גירי. כצ"ל כמצויין ברש"י. ושחט בהו כו' צ"ל כדאיתא ברא"ש: