ר"ן על כתובות ס״ד

1 מתני' ופשט את הרגל. לשון בזיון הוא ואמר נואש שאינו חש לדבריו טול טיט שעל רגלי ל"א תלה אותי על עץ ואין לי מה ליתן והראב"ד ז"ל כ' שמת או שהלך למדינת הים ואין שם נכסים כלל שאם היו שם נכסים כיון דדברים הנקנין באמירה הם גובין לו מנכסיו ואפשר דלאו בפוסק עמו בשעת קידושין מיירי דבכי הא לכ"ע יכולה לומר לו או כנוס או פטור כיון דבידו הוא לכוף אותו לפרעו אלא הכא בפוסק עמו בשעת שדוכין עסקינן ואח"ז קדשה ובכה"ג לא קנה ואפ"ה אומדנא דמוכח הוא שע"ד תנאין הראשונים קדשה ומש"ה לרבנן דתהא יושבת עד שתלבין ראשה אמרי' בירושלמי הלכה ה דלא אמרו רבנן הכי אלא בשפסק לו אביה במעמדה ומינה כאדמון ופירש בכה"ג פליג ואמר דמציא אמרה אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות כו':

2 גמ' על מה נחלקו על שפסקה היא על עצמה. אפשר דאפי' שלא בפני אביה א"נ דוקא בפוסקת בפני אביה אבל שלא בפני אביה דכ"ע תשב עד שתלבין ראשה:

3 וגרסי' בגמרא כ"מ שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכתא כמותו א"ל רבא לר"נ אפי' בברייתא מי קאמר במשנתינו בכ"מ קאמר. ופירש"י ז"ל דאפי' בברייתא היינו במאי דפליג אדמון בברייתא אפי' כשפסקה על עצמה. ולא נהירא דלשון אפי' בברייתא משמע דהלכה במאי דאמר במשנתינו ואפי' במאי דאמר בברייתא וכיון דמתני' וברייתא פליגי וכדאמרי' בהדיא מתני' דלא כי האי תנא דתניא דתנא דמתני' סבר דלא קאמר אדמון דיכולה היא לומר לו או כנוס או פטור אלא דוקא כשפסק אביה אבל כשפסקה על עצמה אפילו אדמון מודה שתשב עד שתלבין ראשה ותנא דברייתא סבר דאפי' בשפסקה על עצמה ס"ל לאדמון דיכולה לומר לו או כנוס או פטור וכיון שכן אדפסקינן כהך ברייתא הא פסקינן דלא כמתני' ומאי בכ"מ. לפיכך נראה דמאי דאמרינן אפי' בברייתא ה"ק דאפי' אי אשכחן בברייתא דקאי רבן גמליאל כאדמון הלכה כמותו אבל בהא דפליגי הכא מתני' וברייתא קיימא לן כאדמון ואליבא דתנא דידן וכדברי הרי"ף ז"ל וכן דעת הרמב"ם בפכ"ג מהלכות אישות:

4 גרסינן בגמ' בד"א בגדולה אבל בקטנה כופין לבעל ליתן גט. הלכך קטנה שפסקה על עצמה ומשהגדילה אמרה או כנוס או פטור כופין אותו ליתן גט או יכנוס בלא נדוניא:

5 והשתא דתקינו רבנן למורדת וכו'. חלק עליו הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר ואמר שלא תקנו אלא באשה שאינה רוצה בבעל אבל זו הרי רוצה בו שאומרת לו או כנוס או פטור ומ"מ כבר כתבתי למעלה שדעת האחרונים ז"ל שלא לנהוג עכשיו בתקנת מורדת אלא כדין התלמוד הלכך לא כייפינן ליה אגיטא לעיל בפרק אף על פי סי' רפג:

6 מתני' העורר על השדה כו'. ראובן מערער על שדה שביד שמעון ואומר לוי שמכר לך שדה זו גזלה ממני:

7 והוא חתום. על שטר המכירה שכתב לו לוי לשמעון כשמכרה לו:

8 אדמון אומר יכול הוא שיאמר. מה שלא ערערתי בשעה שלקחת מלוי וחתמתי בתוך השטר עד לפי שלוי אדם חזק וקשה להוציאה מידו ונוח לי שתהא בידך שאוציאנה ממך בדין:

9 איבד את זכותו. שהואיל וחתם הודה שאין לו עסק בה:

10 עשאה סימן לאחר. בסמוך אפרשנה:

11 גמ' אבל דיין. שהובא שטר המכירה בב"ד לקיימו כמשפט קיום שטרות שהעדים באים ומעידין על כתביהן והדיינין כותבין שטרא דנן נפק קדמנא ואסהידו עדים אחתימות ידייהו ואשרנוהו וקיימנוהו:

12 לא איבד את זכותו. שלא ידע מה כתוב בו שיערער עליו:

13 דתני רבי חייא אין העדים חותמין על השטר אא"כ קראוהו. שהרי על דברי השטר הן באין להעיד:

14 אבל הדיינים חותמין בקיומו אע"פ שלא קראוהו. שהרי אין מעידין אלא ששטר זה בא לפנינו והעדים הכירו שהיא חתימתן וכתב הרא"ה ז"ל דדוקא מה שיש בגוף השטר הוא שאין צריכין לקרות אבל מ"מ צריכים הם לראות מי הם המלוה והלוה כדי שלא יהו קרובים לדיינים ולא לעדים המעידין בפניהם:

15 עשאה סימן לאחר. פרש"י עשאה המוחזק בה סימן לאחר לא לראובן זה העורר עליו אלא לאיש אחר היה מוכר שדה בצד זה ומצר לו ארבעה מצרי השדה וכתב לו במצרים מצר פלוני שדה שלי וזה חתם על השטר ולא ערער אבד זכותו אפילו לאדמון דאין לומר כאן השני נוח לי ע"כ ואע"פ שדינו אמת אין פירוש משנתינו כך מדגרסי' בירושלמי הנכתב בהלכות בסמוך לא סוף דבר עשאה המערער סימן לאחר אלא אפילו אחר לאחר והוא חתום עליה בעד אבד זכותו ומוכח דמתני' הכי פירושה עשאה המערער סימן לאחר שמכר קרקע סמוך לשדה זו שהוא מערער עליה לאדם אחר וכתב במצרים מצר פלוני שדה של שמעון אבד את זכותו שהרי הודה שהוא שלו והיינו דגרסינן עלה בירושלמי לא סוף דבר עשאה המערער סימן לאחר כו' אבל לפרש"י ז"ל מה לי עשאה המחזיק סימן לאחר מה לי אחר לאחר אלא ודאי כדכתיבנא:

16 ל"ש אלא לאחר אבל לעצמו לא אבד את זכותו דאמר אי לאו דעבדי ליה הכי לא הוה מזבין לה ניהלי. זו היא גירסתו של רש"י וכך כתובה בספרים ולפי פירושו הכי קאמר לא שנו דאבד את זכותו אלא כשעשאה המחזיק סימן לאחר אבל עשאה המחזיק סימן לעצמו של ראובן זה העורר עליה שהיה שמעון מוכר שדה שבצדה לראובן זה העורר עליה וכשמצר לו סימני המצרים כתב על שדה זו מצר פלוני שדה שלי אע"פ שלא מיחה ראובן לא אבד זכותו שיכול הוא לומר אי לאו דעבדי הכי ששתקתי כשלקחתי ממנו שדה זו באלו המצרים לא היה מוכר לי את השדה וכדי שימכרהו לי שתקתי ולא מסרתי מודעא כדי שלא יבא לאזניו ושוב לא יתרצה למוכרו. אבל הרי"ף ז"ל גורם אי לאו דעביד הכי לא מזבין ליה ניהליה. ולפי הפירוש האחר שכתבתי הכי פירושא. לא שנו אלא בשעשאה העורר סימן לאחר אבל עשאה סימן למחזיק בקרקע שהוא מוכר לו לא אבד זכותו דאי לאו דעבד הכי לא הוה מזבין לה ניהליה כלומר מפני שהלוקח לא ירצה ללוקחה דמתוך שהוא חושב שהוא בעל המצר לוקח אותה ומרבה בדמים:

17 ההוא דעשאה סימן לאחר כו' הוה טעין ואמר תלם אחד עשיתי לו. כלומר בתלם אחד על פני כל השדה בלבד הודיתי. ומיהו דוקא כשאמר מצר פלוני קרקע פלוני הוא שיש לו תלם קטן בלבד דהיינו מענית המחרישה על פני כל השדה אבל אם אמר מצר פלוני שדה פלוני יש לו תלם בת תשעה קבין לפי שפחות מכאן אינו נקרא שדה:

18 זיל הב ליה מיהא תלם אחד. לאחר שהביא אפוטרופוס של יתומים ראיה שהיתה של אביהן וגזלה ממנו ולא היה למחזיק זכות בה אלא לפי שעשאה אביהם סימן בשמו של מחזיק א"ל אביי לאפוטרופוס זיל הב למחזיק מיהת תלם אחד:

19 הוה על אותו תלם ריכבא דדיקלי. שורת דקלים מורכבין זה על זה:

20 חזרתי ולקחתיו ממנו. לאחר שעשיתיו סימן בשמו:

21 נאמן. דהפה שאסר הוא הפה שהתיר שמאחר שיש עדים שהיתה שלו ונגזלה הימנו אין לזה זכות באותו תלם אלא על פיו של זה שעשאה סימן והרי חזר ואמר לקחתיו כך פרש"י ז"ל ואינו מחוור דלא אמרינן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא תוכ"ד אבל אחר כדי דיבור לא ולפיכך נראה מתוך מה שכתוב בהלכות והוא דהויא ארעא בידיה כו' דהכא בשהוציאה המערער מידו בחייו עסקינן ואחר שמת בא זה להוציאה מיד היתומים בהודאתו של אביהם שעשאה לו סימן ומש"ה אמר אביי דשפיר קאמר דיכול לומר חזרתיו ולקחתיו ממנו משום דמיירי שהחזיקו בו היתומים לתשלום ג' שנים ודר בו אבוהון חד יומא כדינא דחזקה ולפיכך כתב הרי"ף ז"ל דהיכא דליתיה בידיה אינו נאמן ומיהו דוקא לענין טענה זו הוא דבעינן שיהו מוחזקין בקרקע אבל בטענת תלם אחד טוענין ליתומים אע"פ שאינה מוחזקת בידם וכ"כ הראב"ד ז"ל אלא שר"ח ז"ל כתב דאפילו בטענת תלם אחד אינו נאמן אלא במוחזקת ביד האב ושמא נאמר לפי דבריו דכיון שהיה עורר עליה מתחלה וזה מחזיק בכולה ועכשיו הוא עושה אותה סימן סתם הרי זה כמודה לדעת המחזיק וכמודה על ערעורו שאינו ערעור שאם לא כן היה לו לפרש:

22 האי מאן דמוקי אפוטרופוס כו'. הקשה הרשב"א ז"ל אמאי לא טעין אביי כך בשבילם דהא טענינן ליתמי מה דהוי מצי טעין אבוהון וי"ל דבמקום אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים אין ב"ד טוענין בשבילם עד שיראו אם יטעון האפוטרופוס ברי בשם המיתנא ומש"ה א"ל זיל הב ליה מיהא תלם אחד לראות אם אמר טענה זו בשמא או ששמע כן מפי האב ומיהו אם היה טוען בשמא אפי' לא טעין האפוטרופוס טענת ברי חזר ולקחה היה אביי טוען אותה בשביל היתומים וכן הדין בלוקח דקי"ל בב"ב דף כג. טוענין ללוקח שאין טוענין לו עד שיראו ב"ד אם יטעון בברי מה שיטעון או לאו:

23 מתני' המוציא שטר חוב על חבירו והלה הוציא שמכר לו את השדה. הלוה הוציא שטר מכירה מאוחרת לשטר ההלואה ואמר שטרך מזויף או פרוע שאילו הייתי חייב לך לא היית מוכר לי את השדה שהיה לך לגבות את חובך:

24 זה היה פקח שמכר לו את השדה. לפי שהיה מבריח מטלטלין ולא היה לו מהיכן ימשכנו על חובו ועכשיו יטול את הקרקע ואפי' יש לו קרקע אחר עדיין אפשר לו לומר שאינו יכול לטרוח בשני קרקעות והכי איתא בירושלמי הגע עצמך שאין לו קרקע יפה יכול לומר דידי אנא בעי ולא עוד אלא יכול למימר לית לי' בחילי טעון טרחתהון דתרי:

25 גמ' באתרא. שהלוקח שדה יהיב זוזי והדר כתיב מוכר שטר מכירה כ"ע לא פליגי. שהיה לו למוכר לעכב בחובו המעות שקבל ולא יכתוב לו את השטר וכיון שכתבו הוכיח שאין עליו חוב. ומיהו דוקא בשהגיע זמן החוב קודם זמן המכירה הא לאו הכי אין כאן הוכחה כלל שכיון שעדיין לא הגיע זמנו לא היה אפשר לו ליפרע:

26 איבעי ליה לממסר מודעא. שאינו מוכר אלא כדי שיוכל למשכנו:

27 חברך חברא אית ליה. ויודיעוהו ולא יקח עוד השדה:

28 מתני' שנים שהוציאו שט"ח זה על זה. ראובן על שמעון ושמעון על ראובן ושטר שהוציא ראובן מוקדם ושל שמעון מאוחר:

29 אדמון אומר יכול לומר לו. שמעון לראובן:

30 אילו הייתי חייב לך. כדברי שטרך כיצד אתה לוה ממני אחרי כן היה לך לתבוע חובך ממני:

31 וחכ"א זה גובה שטר חוב כו'. שאף הראשון גובה. ופרכינן בגמ' אי דמטא זימניה. כלומר של החוב הראשון. מאי טעמייהו דרבנן דאמרי שהראשון גובה חובו. ולא משמע לן דפליגי באתרא דכתבין שטרא והדר יהיב זוזי ללוה ורבנן סברי דזה היה פקח כדי שיוכל למשכנו דבכה"ג הא תני ליה פלוגתא במתני' דבסמוך אלא ודאי אפילו באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא קאמרי רבנן דזה גובה וזה גובה ומש"ה קשיא ליה אי דמטא זימניה מאי טעמייהו דרבנן ואי דלא מטא זמניה מ"ט דאדמון. דהא לא מצי אמר אילו חייב הייתי לך כיצד אתה לוה ממני דמשום דלא הגיע זמנו הוצרך ללוות ממנו ומוקמינן לה כגון שלוה ממנו ביומא דמשלם זמניה ופליגי אי עביד אינש דיזיף ליומיה או לא וקי"ל כרבנן ועביד איניש דיזיף ליומיה וה"ל כלא מטא זימניה ושטרות שניהם כשרים:

32 גמ' זה גובה וזה גובה. אפילו החוב שוה אין אומרים יעכב זה מלוה של חבירו בשביל מלוה שהלוהו אלא ב"ד יורדין לנכסי כל אחד ומגבין לשכנגדו:

33 הפוכי מטראתא ל"ל. הנושא שני מרצופין של עור ומשאן שוה מה יתרון לו להפוך של ימין לשל שמאל ושל שמאל לשל ימין. ובין ר"נ ובין רב ששת לית להו דאדמון שפוסל את השטר הא' א"נ במודה שני לא' ששטרו אמת עסקינן אלא דפליגי בגובייני אי אמרינן זה גובה וזה גובה או זה עומד בשלו וזה עומד בשלו: