ר"ן על כתובות א׳

1 בתולה נשאת ביום רביעי. תקנת חכמים היא שתנשא ברביעי בשבת כדמפרש טעמא:

2 שפעמים בשבת. אבתולה קאי:

3 בשני ובחמישי. אחד מעשר תקנות שתקן עזרא בב"ק בפרק מרובה דף פב. ולכך תקנו שתנשא ברביעי שאם היה לו טענת בתולים ישכים לבית דין בעוד כעסו עליו שמא יתפייס ויתקרר דעתו ויקיימנה ושמא זינתה תחתיו ונאסרה עליו כדילפינן סוטה דף כז: מונסתרה והיא נטמאה ומתוך שיבא לבית דין יתברר הדבר כשיצא הקול ושמא יבאו עדים ובגמרא פריך ותנשא באחד בשבת ומפרקינן משום שקדו כו' כך פי' רש"י ז"ל והוזקק לומר כן משום דאע"ג דקיימא לן דהאומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו כדאיתא בפרקין דף ט. בגמרא ה"מ דוקא באשת כהן אי נמי באשת ישראל שנתקדשה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד אבל בשאר נשים אפי' כי מהימנינן ליה לא מתסרא דהוה ליה ספק ספקא ספק תחתיו ספק אין תחתיו ואם תמצא לומר תחתיו ספק באונס ספק ברצון וכיון שכן שאר נשים ינשאו בשאר הימים אלא מפני טעם זה דהיינו שמא יבאו עדים תקנו לכל הנשים יום רביעי והקשו עליו מדאמרינן בגמ' שם אף אנן נמי תנינא כלומר דהאומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו דתנן שאם היה לו לטעון טענת בתולים היה משכים לב"ד מאי לאו דקא טעין פתח פתוח אלמא מתני' משום הימנותא דידיה בלחוד היא דאי משום עדים מאי סייעתא לכך פירשו דמתני' ודאי משום הימנותא בלחוד היא ומשום אשת כהן ואשת ישראל פחותה מבת שלש דמתסרן אפומיה תקנו לכל הנשים שינשאו ברביעי ולי נראין דברי רש"י ז"ל עיקר דאנן בגמרא הכי קאמרינן בשלמא אי מהימן לומר פתח פתוח מצאתי ונפקא מינה דהני תרתי נשי דלית בהו אלא חד ספיקא מתסרי היינו דתקון רבנן בכל הנשים שלא ינשאו אלא בד' משום דכיון דמהימנינן ליה קים לן דודאי זינתה וכיון שכן איתרעאי ועלייהו דב"ד רמי למיקם עלה דמילתא אי תחתיו אי אין תחתיו ואע"ג דכי לא משכחי סהדותא במלתא שריא לבעלה משום תרי ספיקי אפ"ה כיון דאיתרעאי עלייהו רמי למיקם אקושטא דמילתא שמא יתברר הדבר ויבאו עדים אבל אם איתא דלא מהימן כי אתא קמן לא שקלינן וטרינן במילתא כלל דאדרבה משתקינן ליה שלא להוציא לעז עליה וא"כ כל הנשים ינשאו בכל הימים ומקשו הכא כי היכי דתני תנא האי טעמא למעוטי שאר ימים ליתני נמי טעמא דשקדו למעוטי אחד בשבת כדאיתא בגמ' וליתני נמי טעמא דאלמנה ביום ה' משום שקדו אי נמי משום ברכה כדאיתא בגמ' דף ה. תירצו בזה משום דהני טעמי לא קביעי דהיכי דטריח ליה נשאת באחד בשבת ואדם בטל ולא איכפת ליה בברכה נושא את האלמנה בכל הימים כדמוקמינן בגמ' שם מש"ה לא קתני להו ולא נהירא לי דבשלמא אי לא הוה תני דינא שפיר קאמרינן משום דלא קביע לא תני ליה אבל כיון דדינא תני אע"ג דלא קביעא אמאי לא תני ביה טעמא לפיכך נראה לי דתנא מסתים להו סתומי להני טעמי כי היכי דלא ליתי לזלזולי בתקנתא דומיא דמאי דאמרינן בפרק ג' דנדרים דף כג: תנא מסתים לה סתומי כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ואת דרשת ליה בפרקא והיינו טעמא דאי מפרסמת מלתא הוו טובא דנסבי באחד בשבת משום דטריח להו אי נמי דלא קפדי ארוס וארוסה בסעודה ולא בברכה כלל ומאן דחזי לא ידע דמש"ה הוא אלא דא' בשבת ורביעי לענין נשואין כי הדדי נינהו ולא ליפלוג בין אחד בשבת לרביעי בשבת כלל ומעיקרא תקנתא דרבנן לגמרי וכן נמי כי חזו דאדם בטל ולא איכפת ליה בברכה נסיב אלמנה בכולהו יומי לא סברי דמשום הכי הוא אלא דרבנן לא תקון באלמנה מידי ומיעקרא תקנתא לגמרי ומש"ה תני תנא בהדיא דינא ומסתים ליה לטעמייהו עוד נראה דמשום שקדו וברכה לא הוו מתקני רבנן לעכובי מצוה דנישואין אלא משום טענת בתולים דמילתא דאיסורא הוא הוצרכו ליחד לבתולה ימים וכיון שהוצרכו ליחד יחדו לבתולה רביעי דמעלי טפי מאחד בשבת משום שקדו וברכה כדאיתא בגמרא וכיון שיחדו לבתולה יום של ברכה ושיש בו תקנתא דידה יחדו לאלמנה גם כן דאי לא אתי למימר דנישואי אלמנה זילי להו לרבנן ולא מתקני בה מילתא ומשום הכי תני תנא טעם דטענת בתולים לומר דעיקר התקנה היתה בשבילו ואידך לא תני להו כלל:

4 גמ' ועכשיו ששנינו שקדו. ומשום תקנה זו הוא מעוכב מלכנוס באחד בשבת:

5 הגיע זמן ולא נשאו. לקמן בפ' אע"פ דף נז. תנן נותנין לבתולה שנים עשר חדש משתבעה הבעל והזהיר על הנשואין לפרנס עצמה בתכשיטין ולאלמנה שלשים יום הגיע זמן ולא נשאו לחופה כגון שעכב הבעל אוכלת משלו שהבעל חייב במזונות אשתו מתקנת בית דין כדלקמן בפ' נערה דף מז: ואוכלת בתרומה אי כהן הוא ואי בת ישראל שהכהן מאכיל את אשתו בתרומה כדילפינן מוכהן כי יקנה נפש קנין כספו. לפיכך חלה הוא. רב יוסף מסיים בה משמיה דנפשיה ומסבריה ואמר לפיכך הואיל ולמדנו שהמעוכב מחמת אונס אינו חייב לזונה חלה הוא כו':

6 או שפירסה נדה. איכא דיליף לה מהכא דחופה היינו יחוד ולפיכך כשפירסה נדה ולא בעל אסורה להתיחד כדאמרינן לקמן דף ד. דהוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים ולאו בת חופה היא ומשום הכי אינו מעלה לה מזונות דאם איתא דחופה לאו היינו יחוד למה אינו מעלה לה מזונות והא חזיא לנשואין ולפי זה אין מכניסין את הכלה לחופה עד שתטהר והרב בעל העיטור הוסיף ואמר שאין מכניסין אותה לחופה עד שיכתוב כתובה שקודם לכן אסורה לבעלה וכן דעת הרב רבינו משה בר מיימון זכרונו לברכה בפרק עשירי מהלכות אישות ע"ל בר"ן פ"ה סי' רסו והא ודאי לא נהירא מדאמרינן לקמן דף ז. רבי אמי שרי למבעל בתחלה בשבת אמרו ליה רבנן והא לא איכתיבה כתובה אמר להו אתפשוה מטלטלי ובודאי ביום רביעי כנסה דלא עבר אתקנתא דרבנן אלמא שרי לכנסה בלא כתובה וכן בדין שלא מצינו שתהא אסורה להתיחד בלא כתובה וטעמא דמילתא משום דאיסורא דביאה בלא כתובה מדרבנן בעלמא הוא ועוד שהיא לא תשמע לו מפני שהיא יודעת שהיא קלה בעיניו להוציאה ועוד דלא מתסרא אלא משום דלא סמכה דעתה שהרי מתנאי בית דין יש לה וכדאמרינן בפרק נערה שנתפתתה דף מג: הואיל וברשותו נכתבים משום דאורחא דמלתא הוא לכתוב קודם כניסה לחופה הילכך אפילו אם תמצא לומר דחופה היינו יחוד כיון דלא מתסרא ביחוד בלא כתובה שרי לכנסה לחופה אבל פירסה נדה כיון שאסורה להתיחד אי חופה היינו ייחוד לאו בת חופה היא ומיהו בדיעבד מהניא דכיון דאסיקנא בפרק הבא על יבמתו דף נז: דיש חופה לפסולות כגון אלמנה לכהן גדול וחברותיה אע"ג דלא חזיין לעולם לביאה וליחוד הא נמי לא גרעה מינייהו אבל לכתחלה אין מכניסין אותה לחופה עד שתטהר אי חופה היינו יחוד כמו שכתוב במקצת מקומות. ואחרים אומרים דחופה לאו היינו יחוד. וראיה לדבר מדאמרינן לקמן דף יב. ע"ש דאלמנה מן הנשואין אין לה אלא מנה אע"פ שעדים מעידין עליה שלא נסתרה ולא נבעלה אלמא חופה לאו היינו יחוד אלא חופה היינו כל שהביאה הבעל מבית אביה לביתו לשם נשואין וילפינן לה מדכתיב ואם בית אישה נדרה דמשמע דכל זמן שהיא בבית אישה הרי היא ברשותו וכי תימא פירסה נדה למה אינו מעלה לה מזונות הרי בידו להכניסה לחופה היינו טעמא שכיון שאין חופה זו מסורה לביאה לא חייבוהו חכמים לכנסה ולפי שאנו נוהגין עכשיו לעשות חופה בלא יחוד אין אנו מקפידין אם היא נדה אם לאו ומכל מקום כשר הדבר שלא תכנס לחופה עד שתטהר וכן נמי משמע שמנהגן היה שלא לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה כיון שלא שאל ר' אמי אי הות כתיבה כתובה כי שרא למבעל בתחלה בשבת:

7 מקום שבתי דינים קבועין בכל יום. כלומר מקום שקביעות כל הימים שוה בו כמו שאנו נוהגין עכשיו:

8 אשה נשאת בכל יום. בכל יום לאו דוקא אלא בכל יום שמחרתו ב"ד יושבים קאמר לאפוקי ע"ש דלא שאפילו יבעול בו ביום לאחר שיתעסקו בצרכי חופה כבר עבר רובו של יום ואין ב"ד יושבים אלא עד חצות ולבעול בלילי שבת דמליל שבת עד אחד בשבת איכא משום איקרורי דעתיה דאי לא תימא הכי בתולה תנשא בשלישי ותבעל בלילה שמחרתו רביעי ואנן לקמן בגמ' לא איבעי לן אלא אי נשאת בד' ונבעלת ברביעי משום דליכא אלא מקצת יום ד' ולילו אבל לינשא בג' ולבעול בלילה שאחריו פשיטא לן דאסור וה"נ לישא בששי ולבעול ליל שבת ודאי איכא למיחש ואע"ג דאמרינן לקמן דף ז. דר' אמי שרי למבעל בתחלה בשבת היינו בשכבר כנסה מזמן מרובה שלא חשו חכמים אלא לזמן הנישואין מפני שדרכן היה לבעול לאלתר בלילה אבל מי שכנס מזמן מרובה לא הטריחו עליו לבעול ביום סמוך לב"ד ולישא בחמישי איכא למימר דשרי דאף על גב דאמרינן בירושלמי בפרקין רב חזקיה בר אחא בשם רבי אבהו אסור לדון דיני ממונות בע"ש איכא למימר שלא אסרו אלא למקבע זמנא וכדאמרינן בפרק הגוזל דף קיג. לא קבעינן זימנא לא במעלי שבתא ולא במעלי יומא טבא אבל אי אתו מנפשייהו צייתינן להו ומקבלין טענותיהם וטעמא דמילתא משום דלמקבע זימנא ולדון בלחוד אסרו לפי שהדין צריך מתון ועיון ואתי לאימנועי מצרכי שבת ויו"ט אבל לקבל טענותיהן אי אתו מנפשייהו שרי הילכך אפילו בששי מכנפי ב"ד ויתבי לקבל טענותם הלכך אם יש לו טענת בתולים יכול הוא להשכים לב"ד אבל בששי לא ישא מטעמי דכתיבנא:

9 ולפיכך יש לתמוה על מה סמכו עכשיו לישא בששי אע"פ שקביעות ב"ד שוה בכל הימים אלא שיש לומר דכיון דחזו דתקנת רביעי אינה קבועה דהא אמרי' דאי איכא בתי דינין קבועין בכל יום אשה נשאת בכל יום אלמא כל היכא דליכא למיחש לטענת בתולים לא איכפת לן אף עכשיו בדורות הללו כיון שלא נהגו לקדש אלא עד זמן נשואים ליכא למיחש דלדידהו שהיו מקדשים קודם זמן נשואין איכא למיחש שמא תחתיו זינתה אבל במקומות הללו שרובן מקדשין וכונסין לאלתר ליכא למיחש להכי דאם זינתה ודאי קודם לכן זינתה אלא שעדיין ראוי למיחש משום טעמא דשמא ישחוט בן עוף כמו שאכתוב בסמוך בס"ד:

10 והוא דטריח ליה. שטרח כבר ותקן צרכי סעודה וכתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל דהיכא דאמר חתן לא טרחנא וכניסנא לה בלא סעודה וקרובי כלה אמרי בסעודה כייפינן ליה עד דטרח ועביד סעודה לפי כבודו וכבודה דקי"ל דף סא. דעולה עמו ואינה יורדת עמו וכתב שכן היה דן רבו הרי"ף ז"ל:

11 ומת אביו של חתן או אמה של כלה. אביו של חתן הוא הטורח בצרכי סעודה ואמה של כלה היא המכינה לה תכשיטין לפיכך אם יעבירו המועד שוב אין מכין להם והתירו להם להכניס את המת לחדר שלא יקברוהו דא"כ חלה אבלות על האבל בסתימת הגולל ושוב לא יוכל לכנוס עד שיעבור האבל:

12 ופורש. ויקברו את המת מיד דכיון דחלה עליו חתונה הויא לגביה כרגל ולא אתיא אבלות וחיילא וא"ת והא יום מיתה וקבורה מחייב באבילות דאורייתא כפי סברת הגאונים ז"ל כ"כ הרי"ף בפ"ב דברכות סי' נ וכיון שכן היכי אתיא שמחת ימי המשתה שאינה אלא מדרבנן ודחיא אבלות דאורייתא לאו קושיא היא דב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה ולפי זה אינו ראוי להתעסק בדברים של שמחה כל אותו היום אלא שאינו חייב לעשות מעשה של אבלות והיינו שב ואל תעשה וא"ת והרי הגאונים ז"ל אמרו כן פסק הרי"ף בפ"ג דמו"ק סי' אלף קצז דכי הוי יום מיתה וקבורה ביו"ט שני ינהוג בו אבלות וכיון שכן למה התנו יותר לעקרו הכא טפי מיו"ט שני יש לומר דהיינו טעמא דאפילו אמרינן שינהוג אבלות ביום א' דהוי מדאורייתא אפ"ה בשאר הימים דאבלות שלהם מדרבנן לא ינהוג וא"כ לא הוי רצופין:

13 ונוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ נוהג ז' ימי אבלות. הקשה הרמב"ן ז"ל לדעת הגאון ז"ל שאומר שהקובר את מתו ברגל שאע"פ שאינו נוהג אבלות ביו"ט אחרון כ"כ הרי"ף שם במו"ק עולה הוא למנין ז' כיון שהוא מדרבנן א"כ ימי המשתה יעלו ותירץ דבשלמא התם הרי הוא מקיים אבלות בשאר ימים אבל הכא אם אתה אומר יעלו נמצא שלא קיים מצות אבלות כלל וליכא למימר דיום אחרון יעלה לו דמאי שנא יום אחרון משאר ימים עוד תירץ דשאני יו"ט שני דהוא ספק דדבריהם וספק אבלות לקולא כדקי"ל מו"ק דף יח. הלכה כדברי המיקל באבל וכיון שאפשר שהוא חול אע"פ שאינו נוהג בו אבלות עולה אבל ימי המשתה שהם ודאי דדבריהם ועוד שהם זמן שמחה אין עולין לו כלל:

14 וכל אותן הימים. של ימי המשתה ושל אבילות הוא ישן וכו'. ואין מתייחדין זה עם זה שמא יבעול ואבל אסור בתשמיש המטה כדילפינן באלו מגלחין דף טו: ואף בשבעת ימי המשתה שהם כרגל נוהג בו אבלות של דבר צנעה דהיינו איסור תשמיש כדלקמן:

15 ואין מונעין כו'. בשביל האבלות אין אוסרין עליה תכשיטין שלא תתגנה על בעלה:

16 כל ל' יום. ואע"פ שהם ימי אבלות לשאר בני אדם וכ"ש מל' ואילך כך פרש"י ז"ל ולא נהירא דאם איתא משמע דבשאר נשים מונעין מהן תכשיטין כל שלשים יום וליתא אלא ז' דוקא דהא אמרינן באבל רבתי שהאשה מותרת לספר ולכבס לאחר ז' מיד ואפילו על אבל אביה ומשמע ודאי דה"ה שאין מונעין ממנה תכשיטין מן הכלה בשום אבל שאירע לה תוך ל' יום מחופתה ואפילו תוך ז' נמי ל"ש באבל זה ול"ש בשאר אבילות לפי שכל ל' יום ראשונים הם עיקר שמחת חתן וכלה ולפיכך צריך שלא תנוול עצמה:

17 ודוקא אביו של חתן כו' דליכא אינש דטרח. אם יפסיד מה שהכינו וכגון דאיכא תמרוקי נשים וקשוטין שאין מתקיימין דאי לא באותם שהכינה לה תנשא לאחר ז' ימי אבלות ולא צריכה לה אמה למטרח עלה:

18 אבל איפכא לא. כלומר דאי הוי איפכא נוהג ז' ימי אבלות ואח"כ ז' ימי המשתה שאסור לישא אשה אפי' למי שאין לו בנים בתוך ז' ימי אבלות דאע"ג דתניא התם בפרק ואלו מגלחין דף כג. ואם אין לו בנים מותר לישא לאלתר לא בתוך שבעה קאמר אלא לאחר ז' קרי לאלתר ולומר שאינו צריך להמתין ל' כמו שצריך להמתין מי שיש לו בנים גדולים וכדתניא התם כל ל' יום לנישואין ומיהו במסכת שמחות בפרק ז משמע דכל ל' יום לאבלות אשתו אסור לישא אשה דתניא התם מתה אשתו אסור לישא אשה אחרת עד שיעברו עליו ג' רגלים בד"א כו' אבל אין לו בנים או שיש לו בנים קטנים מותר לישא אחרת אפילו לאחר ל' יום אלמא בתוך ל' אסור ואפשר דבאבלות אשתו החמירו לענין שלא ישא אחרת כשם שהחמירו בשיש לו בנים לשהות ג' רגלים אבל באבלות אחר נושא מיד לאחר ז':

19 לא שאנו אלא שנתן מים ע"ג בשר. ששוב אין ראוי למוכרו במקולין:

20 בכרך. שכיחי אינשי טובא ויש קופצין הרבה:

21 דמפקא מכרך ומפקא מכפר. מוצאה מכלל כרך ומכלל כפר גדולה מכפר וקטנה מכרך:

22 מסייע ליה. הא דקתני אסור בתשמיש המטה בז' ימי המשתה שהם לו כרגל:

23 דברים שבצנעה. שאינו ניכר לבריות שהוא אבל בכך:

24 אבל בעל. כיון דלא תקיף יצריה אשתו ישנה עמו בבית אחד:

25 אבל חתן שמת אביו או חמותו בין בעל בין שלא בעל כו'. מפרשינן בגמרא דכיון דאקילו רבנן בהך אבלות דנוהג ז' ימי המשתה ברישא קילא ליה ואתי לזלזולי בה אע"ג דבעל: