ר"ן על כתובות י״א

« ר"ן על כתובות י׳ ע״ב ר"ן על כתובות י״ב ע״א »

1 רי"ף פתח ↗

ר' יהודה אומר אין מעלין לכהונה ע"פ עד אחד א"ר אלעזר אימתי במקום שיש שם עוררין אבל במקום שאין עוררין מעלין לכהונה ע"פ עד אחד רשב"ג אומר משום ר"ש בן הסגן מעלין לכהונה ע"פ עד אחד:

2 רי"ף פתח ↗

דף כז: אמר ר' זכריה בן הקצב המעון הזה לא זזה ידה מתוך ידי משעה שנכנסו עובדי כוכבים לירושלים עד שיצאו אמרו לו אין אדם נאמן על ידי עצמו:

8 סנהדרין פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ: בְּנִי, אֱמוֹר לִי כֵּיצַד שָׁמַעְתָּ? אֲמַר לֵיהּ: כָּךְ שָׁמַעְתִּי, שֶׁמּוֹדֶה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה לְרַבִּי נָתָן.

9 יבמות פתח ↗

קָיְימִי עֵדִים וְקָאָמְרִי קָרוֹב לָהּ, וְאַתְּ אָמְרַתְּ תִּתְיַיבֵּם וְאֵין בְּכָךְ כְּלוּם?! וְתוּ — בִּשְׁתֵּי כִּיתֵּי עֵדִים נָמֵי, סְפֵיקָא דְרַבָּנַן הִיא, דְּאָמְרִינַן: אוֹקֵי תְּרֵי לְבַהֲדֵי תְּרֵי, וְאִשָּׁה אוֹקְמַהּ אַחֲזָקָה!

9 בבא בתרא פתח ↗

זֶה אוֹמֵר: שֶׁל אֲבוֹתַי, וְזֶה אוֹמֵר: שֶׁל אֲבוֹתַי; הַאי אַיְיתִי סָהֲדֵי דַּאֲבָהָתֵיהּ וְאַכְלַהּ שְׁנֵי חֲזָקָה, וְהַאי אַיְיתִי סָהֲדֵי דְּאַכְלַהּ שְׁנֵי חֲזָקָה.

14 רי"ף פתח ↗

גמ' דף כו: א"ר שמואל בר רב יצחק אמר רב לא שנו אלא שיד ישראל תקיפה על

15 מגילה פתח ↗

״וְאֶת מַאֲמַר מׇרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עוֹשָׂה״, אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: שֶׁהָיְתָה מַרְאָה דַּם נִדָּה לַחֲכָמִים. ״כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאׇמְנָה אִתּוֹ״, אָמַר רַבָּה בַּר לִימָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: שֶׁהָיְתָה עוֹמֶדֶת מֵחֵיקוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְטוֹבֶלֶת וְיוֹשֶׁבֶת בְּחֵיקוֹ שֶׁל מָרְדֳּכַי.

15 עבודה זרה פתח ↗

מַתְנִי׳ אֵין מַעֲמִידִין בְּהֵמָה בְּפוּנְדְּקָאוֹת שֶׁל גּוֹיִם, מִפְּנֵי שֶׁחֲשׁוּדִין עַל הָרְבִיעָה, וְלֹא תִּתְיַיחֵד אִשָּׁה עִמָּהֶן, מִפְּנֵי שֶׁחֲשׁוּדִין עַל הָעֲרָיוֹת, וְלֹא יִתְיַיחֵד אָדָם עִמָּהֶן, מִפְּנֵי שֶׁחֲשׁוּדִין עַל שְׁפִיכוּת דָּמִים.

16 כתובות פתח ↗

מַתְנִי׳ וְכֵן שְׁנֵי אֲנָשִׁים, זֶה אוֹמֵר ״כֹּהֵן אֲנִי״, וְזֶה אוֹמֵר ״כֹּהֵן אֲנִי״ — אֵינָן נֶאֱמָנִין. וּבִזְמַן שֶׁהֵן מְעִידִין זֶה אֶת זֶה — הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין מַעֲלִין לִכְהוּנָּה עַל פִּי עֵד אֶחָד. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵימָתַי — בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ עוֹרְרִין. אֲבָל בִּמְקוֹם שֶׁאֵין עוֹרְרִין — מַעֲלִין לִכְהוּנָּה עַל פִּי עֵד אֶחָד. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן הַסְּגָן: מַעֲלִין לִכְהוּנָּה עַל פִּי עֵד אֶחָד.

18 סוטה פתח ↗

רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: נֵס. וְחַד אָמַר: נֵס בְּתוֹךְ נֵס. מַאן דְּאָמַר נֵס — יַעַר הֲוָה, דּוּבִּים לָא הֲווֹ. מַאן דְּאָמַר נֵס בְּתוֹךְ נֵס — לֹא יַעַר הֲוָה וְלָא דּוּבִּים הֲווֹ. וְלִיהְוֵי דּוּבִּים וְלָא לֶיהֱוֵי יַעַר! דִּבְעִיתִי. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: בִּשְׁבִיל אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם קׇרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב הוּבְקְעוּ מִיִּשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם יְלָדִים. אִינִי? וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ — בָּא לִשְׁמָהּ. שֶׁבִּשְׂכַר אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם קׇרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב, זָכָה וְיָצְתָה מִמֶּנּוּ רוּת שֶׁיָּצָא מִמֶּנָּה שְׁלֹמֹה, שֶׁכָּתוּב בֵּיהּ ״אֶלֶף עֹלוֹת יַעֲלֶה שְׁלֹמֹה״. וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן חוֹנִי: רוּת בִּתּוֹ שֶׁל עֶגְלוֹן בְּנוֹ שֶׁל בָּלָק הָיְתָה! תַּאֲוָתוֹ מִיהָא לִקְלָלָה הֱוֵי. ״וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר אֶל אֱלִישָׁע הִנֵּה נָא מוֹשַׁב הָעִיר טוֹב כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי רֹאֶה וְגוֹ׳״. וְכִי מֵאַחַר דְּמַיִם רָעִים וְאֶרֶץ מְשַׁכֶּלֶת, אֶלָּא מָה טוֹבָתָהּ? אָמַר רַבִּי חָנִין: חֵן מָקוֹם עַל יוֹשְׁבָיו. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שְׁלֹשָׁה חִינּוֹת הֵן: חֵן מָקוֹם עַל יוֹשְׁבָיו, חֵן אִשָּׁה עַל בַּעְלָהּ, חֵן מִקָּח עַל מִקָּחוֹ. תָּנוּ רַבָּנַן, שְׁלֹשָׁה חֲלָאִין חָלָה אֱלִישָׁע: אֶחָד שֶׁגֵּירָה דּוּבִּים בַּתִּינוֹקוֹת, וְאֶחָד שֶׁדְּחָפוֹ לְגֵחֲזִי בִּשְׁתֵּי יָדַיִם, וְאֶחָד שֶׁמֵּת בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וֶאֱלִישָׁע חָלָה אֶת חׇלְיוֹ אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ״. תָּנוּ רַבָּנַן: לְעוֹלָם תְּהֵא שְׂמֹאל דּוֹחָה וְיָמִין מְקָרֶבֶת, לֹא כֶּאֱלִישָׁע שֶׁדְּחָפוֹ לְגֵחֲזִי בִּשְׁתֵּי יָדָיו, וְלֹא כִּיהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה שֶׁדְּחָפוֹ לְיֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי מִתַּלְמִידָיו בִּשְׁתֵּי יָדָיו. אֱלִישָׁע מַאי הִיא, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר נַעֲמָן הוֹאֵל קַח כִּכָּרָיִם״, וּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא לִבִּי הָלַךְ כַּאֲשֶׁר הָפַךְ אִישׁ מֵעַל מֶרְכַּבְתּוֹ לִקְרָאתֶךָ הַעֵת לָקַחַת אֶת הַכֶּסֶף וְלָקַחַת בְּגָדִים וְזֵיתִים וּכְרָמִים וְצֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת״. וּמִי שָׁקֵיל כּוּלֵּי הַאי? כֶּסֶף וּבְגָדִים הוּא דְּשָׁקֵיל! אָמַר רַבִּי יִצְחָק: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה אֱלִישָׁע עוֹסֵק בִּשְׁמֹנָה שְׁרָצִים, אָמַר לוֹ: רָשָׁע, הִגִּיעַ עֵת לִיטּוֹל שְׂכַר שְׁמֹנָה שְׁרָצִים. ״וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם״. ״וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים״, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זֶה גֵּחֲזִי וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו. ״וַיָּבֹא אֱלִישָׁע דַּמֶּשֶׂק״. לָמָּה הָלַךְ? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁהָלַךְ לְהַחְזִירוֹ לְגֵחֲזִי בִּתְשׁוּבָה, וְלֹא חָזַר. אָמַר לוֹ: חֲזוֹר בָּךְ. אָמַר לוֹ: כָּךְ מְקוּבְּלַנִי מִמְּךָ, כׇּל מִי שֶׁחָטָא וְהֶחְטִיא אֶת הָרַבִּים — אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. מַאי עֲבַד? אִיכָּא דְּאָמְרִי: אֶבֶן שׁוֹאֶבֶת תָּלָה לוֹ לְחַטַּאת יָרָבְעָם, וְהֶעֱמִידוֹ בֵּין שָׁמַיִם לָאָרֶץ. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: שֵׁם חֲקַק לַהּ אַפּוּמַּהּ, וְהָיְתָה אוֹמֶרֶת ״אָנֹכִי״ וְ״לֹא יִהְיֶה לְךָ״. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: רַבָּנַן דְּחָה מִקַּמֵּיהּ, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמְרוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֶל אֱלִישָׁע הִנֵּה נָא הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים שָׁם לְפָנֶיךָ צַר מִמֶּנּוּ״, מִכְּלָל דְּעַד הָאִידָּנָא לָא הֲוָה דְּחִיק. יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה מַאי הִיא — כְּדַהֲוָה קָא קָטֵיל יַנַּאי מַלְכָּא לְרַבָּנַן, שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח אַטְמִינֵהוּ אַטְמַרְתֵּיהּ אֲחָתֵיהּ, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אֲזַל עֲרַק לַאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם. כִּי הֲוָה שְׁלָמָא, שְׁלַח לֵיהּ שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח: מִנַּי יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקּוֹדֶשׁ לִךְ אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם: אֲחוֹתִי! בַּעֲלִי שָׁרוּי בְּתוֹכֵךְ, וַאֲנִי יוֹשֶׁבֶת שׁוֹמֵמָה! אֲמַר: שְׁמַע מִינַּהּ הֲוָה לֵיהּ שְׁלָמָא. כִּי אֲתָא, אִקְּלַע לְהָהוּא אוּשְׁפִּיזָא, קָם קַמַּיְיהוּ בִּיקָרָא שַׁפִּיר, עָבְדִי לֵיהּ יְקָרָא טוּבָא, יָתֵיב וְקָא מִשְׁתַּבַּח: כַּמָּה נָאָה אַכְסַנְיָא זוֹ! אֲמַר לֵיהּ יֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי: רַבִּי, עֵינֶיהָ טְרוּטוֹת. אֲמַר לֵיהּ: רָשָׁע, בְּכָךְ אַתָּה עוֹסֵק? אַפֵּיק אַרְבַּע מְאָה שִׁפּוּרֵי וְשַׁמְּתֵיהּ. כׇּל יוֹמָא אֲתָא לְקַמֵּיהּ וְלָא קַבְּלֵיהּ. יוֹמָא חַד הֲוָה קָרֵי קְרִיַּת שְׁמַע, אֲתָא לְקַמֵּיהּ. הֲוָה בְּדַעְתֵּיהּ לְקַבּוֹלֵיהּ, אַחְוִי לֵיהּ בִּידֵיהּ, סְבַר מִדְחָא דָּחֵי לֵיהּ, אֲזַל זְקַף לְבֵינְתָּא פַּלְחַאּ. אֲמַר לֵיהּ: חֲזוֹר בָּךְ! אֲמַר לֵיהּ: כָּךְ מְקוּבְּלַנִי מִמְּךָ, כׇּל הַחוֹטֵא וּמַחְטִיא אֶת הָרַבִּים — אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. דְּאָמַר מָר: יֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי כִּישֵּׁף וְהִסִּית וְהִדִּיחַ וְהֶחְטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל. תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: יֵצֶר, תִּינוֹק, וְאִשָּׁה — תְּהֵא שְׂמֹאל דּוֹחָה וְיָמִין מְקָרֶבֶת. מַתְנִי׳ נִמְצָא הַהוֹרֵג עַד שֶׁלֹּא נֶעֶרְפָה הָעֶגְלָה — תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר. מִשֶּׁנֶּעֶרְפָה הָעֶגְלָה — תִּקָּבֵר בִּמְקוֹמָהּ, שֶׁעַל סָפֵק בָּאתָה מִתְּחִילָּתָהּ — כִּיפְּרָה סְפֵיקָהּ, וְהָלְכָה לָהּ. נֶעֶרְפָה הָעֶגְלָה וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא הַהוֹרֵג — הֲרֵי זֶה יֵהָרֵג. עֵד אֶחָד אוֹמֵר ״רָאִיתִי אֶת הַהוֹרֵג״, וְעֵד אֶחָד אוֹמֵר ״לֹא רָאִיתָ״. אִשָּׁה אוֹמֶרֶת ״רָאִיתִי״, וְאִשָּׁה אוֹמֶרֶת ״לֹא רָאִית״ — הָיוּ עוֹרְפִין. עֵד אֶחָד אוֹמֵר ״רָאִיתִי״, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים ״לֹא רָאִיתָ״ — הָיוּ עוֹרְפִין. שְׁנַיִם אוֹמְרִים ״רָאִינוּ״, וְאֶחָד אוֹמֵר לָהֶן ״לֹא רְאִיתֶם״ — לֹא הָיוּ עוֹרְפִין. מִשֶּׁרַבּוּ הָרוֹצְחָנִין — בָּטְלָה עֶגְלָה עֲרוּפָה. מִשֶּׁבָּא אֱלִיעֶזֶר בֶּן דִּינַאי, וּתְחִינָּה בֶּן פְּרִישָׁה הָיָה נִקְרָא, חָזְרוּ לִקְרוֹתוֹ ״בֶּן הָרַצְחָן״. מִשֶּׁרַבּוּ הַמְנָאֲפִים — פָּסְקוּ הַמַּיִם הַמָּרִים. וְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הִפְסִיקָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא אֶפְקוֹד עַל בְּנוֹתֵיכֶם כִּי תִזְנֶינָה וְעַל כַּלּוֹתֵיכֶם כִּי תְנָאַפְנָה כִּי הֵם וְגוֹ׳״. מִשֶּׁמֵּת יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה וְיוֹסֵי בֶּן יְהוּדָה אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם בָּטְלוּ הָאֶשְׁכֹּלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֵין אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל בִּכּוּרָה אִוְּתָה נַפְשִׁי״, יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל הֶעֱבִיר הוֹדָיַית הַמַּעֲשֵׂר. אַף הוּא בִּטֵּל אֶת הַמְעוֹרְרִין וְאֶת הַנּוֹקְפִין.

19 רי"ף פתח ↗

עיר שכבשה כרקום דף כז. א"ר אידי בר אבין א"ר יצחק בר אשיין אם יש שם מחבואה אחת מצלת את הכהנות כולן ואפילו אינה מחזקת אלא אשה אחת כולהו שריאן דאמרינן בכל חדא וחדא היינו האי ואי אמרה לא נחבאתי ולא נטמאתי נאמנת דאמרי' מה דף כז: לה לשקר אי בעיא אמרה נחבאתי:

23 משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות פתח ↗

אוֹצָר שֶׁל יַיִן שֶׁהָיוּ חָבִיּוֹתָיו פְּתוּחוֹת וְיֵשׁ לְעַכּוּ"ם חָבִיּוֹת אֲחֵרוֹת בְּאוֹתוֹ הַפֻּנְדָּק. וְנִמְצָא הָעַכּוּ"ם עוֹמֵד בֵּין חָבִיּוֹת יִשְׂרָאֵל הַפְּתוּחוֹת. אִם נִבְהַל כְּשֶׁנִּמְצָא וְנִתְפַּשׂ עָלָיו כְּגַנָּב הַיַּיִן מֻתָּר בִּשְׁתִיָּה שֶׁמִּפַּחְדּוֹ וְיִרְאָתוֹ אֵין לוֹ פְּנַאי לְנַסֵּךְ. וְאִם לֹא נִתְפַּשׂ כְּגַנָּב אֶלָּא הֲרֵי הוּא בּוֹטֵחַ שָׁם הַיַּיִן אָסוּר. וְתִינוֹק הַנִּמְצָא בֵּין הֶחָבִיּוֹת בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ כָּל הַיַּיִן מֻתָּר:

24 רי"ף פתח ↗

25 תוספות יום טוב על משנה טהרות פתח ↗

רי"א בין כך ובין כך טמאים. כתב הר"ב לא נחלקו ר' יוסי ור' יהודה כשבאו לישאל בבת אחת דד"ה טמאין בגמ' פ"ק דפסחים דף י'. וכתבו התוספות דנראה דהיינו מדרבנן. דמדאורייתא אפילו בבת אחת טהורים ע"כ. ומ"ש הר"ב וכשבאו לישאל בזה אחר זה ד"ה טהורים. כתבו התוס' פ"ב דכתובות דף כ"ז לא שיאכל אדם א'. דא"כ יאכל ודאי טומאה דהכי אמרי' בפ' שני דשבועות דף י"ט וכו'. ומ"ש הר"ב על מה נחלקו על הבא לישאל עליו ועל חבירו כו' ר"י מדמי ליה לבת אחת דכיון דאיהו ידע באידך. וידע דכי מטהרי ליה לחבריה לא מטהרי ליה. סבר ר"י דמיחזי כשקרא. וה"נ בכרכום. משנה ט' פ"ב דכתובות אפילו אי אתיא כל חדא בפני עצמה. ידעה בגוונא דאידך וידעה שפיר דלכולן מטהרינן. ומש"ה מקשינן מינה כו' כמו שכתבתי שם בס"ד הר"ן דכתובות:

1 מתני' ר' יהודה אומר אין מעלין לכהונה ע"פ עד אחד. אפילו היכא דליכא למיחש לגומלין וכ"ש בההוא גוונא דקאמר ת"ק ואם העידו זה כו' דאיכא למיחש לגומלין והיינו דאיכא בין ר"א לת"ק דקתני ואם העידו זה את זה הרי אלו נאמנין:

2 אמר ר"ש כו'. בגמרא מפרש מאי בינייהו:

3 גמ' רשב"ג היינו ת"ק. כלומר אי רשב"ג מיירי אפי' היכא דאיכא למיחש לגומלין היינו ת"ק דמתני' ואי מיירי דווקא בדליכא למיחש לגומלין היינו ת"ק דידיה דהיינו ר"א:

4 ובגמרא אמרינן וכי תימא ערער דחד איכא בינייהו דר"א סבר ערער חד הוי ערער ואין עד א' נאמן עליו להכשירו ורשב"ג סבר ערער תרי בעינן אבל במקום ערער חד הוי עד אחד נאמן להכשיר והא א"ר יוחנן דברי הכל אין ערעור פחות משנים. והא דרבי יוחנן מייתינן לה בכמה דוכתי בתלמודא ולא אשכחן עיקר מימריה היכא ואפשר דאמתניתין אמרה דכולהו מודו דאין ערעור פחות משנים ובפלוגתא אחריתי פליגי ובירושלמי נמי איתא על האי פלוגתא דמתני' וכתבו בתוספות דפחות משנים לאו דוקא שהרי הקול יכול לפסול כדאמרי בסמוך ונפק עליה קלא ואחתיניה אלא לאפוקי עד אחד אתא. ואסיקנן דהכא במאי עסקינן כגון דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפק עליה קלא דבן גרושה ובן חלוצה הוא ואחתיניה. כלומר בקול בעלמא ולא בעדות שמעלה היא בתרומה להורידו עד שיבדקו הדבר:

5 ואתא עד א' ואמר ידענא ביה דכהן הוא ואסקיניה. דבמקום קול הוי חד נאמן:

6 ואתו בי תרי ואמרי דבן גרושה ובן חלוצה הוא ואחתיניה ואתא עד א' ואמר ידענא ביה דכהן מעליא הוא ובמצטרפין לעדות פליגי כו':

7 עד שיראו שניהם כאחד. את העדות לאפוקי אחד אומר בפני הלוהו ואחד אומר בפני הודה לו:

8 ואין עדותן מתקיימת. להתקבל בב"ד ואפילו ראו שניהם כאחד. עד שיעידו שניהם בב"ד כאחד. ופלוגתא אחריתי הוא ולאו רבי יהושע בן קרחה קא"ל ור"א ורשב"ג בפלוגתא דרבי נתן ורבנן פליגי דר"א ה"ק אימת אין מעלין לכהונה על פי עד אחד ואפילו באו שנים זה בפני עצמו וזה בפני עצמו דלא חשיבי אלא כעד אחד היינו דווקא במקום שיש עליו עוררין אבל אין עליו עוררין מעלין לכהונה ע"פ עד אחד כל היכא דליכא למיחש לגומלין ורשב"ג סבר אפי' במקום שיש עליו עוררין מעלין לכהונה ע"פ עד אחד כלומר ע"פ שנים שבאו כל אחד בפני עצמו ולא העידו בב"ד כאחת. והלכתא כר"י בן קרחה והלכתא כרבי נתן דהכי איפסיקא הלכתא בפרק זה בורר דף ל::

9 ואיכא למידק אשמעתין נהי דמצטרפין לעדות אכתי תרי ותרי נינהו תירץ רש"י ז"ל דאמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקמיה אחזקה קמייתא דאסקיניה ע"פ עד הראשון שהיה נאמן דהא אכתי אין עוררים דקול לאו עוררין הוא ומדבריו אתה למד שהוא סבר דחזקת אבהתיה לא מהניא ליה וכן כתב ג"כ גבי עובדא דינאי מלכא בקדושין דף סו. וכמו שכתבתי למעלה סי' קצט והקשה עליו הרמב"ן ז"ל דכיון דחזקה זו מכח עדות היא באה לא עדיפא מעדות גופיה וכי אתו בי תרי ופסלי אין כאן חזקה כלל דאטו אי אתו בי תרי ואמרי כהן הוא ואסקיניה ואתו בי תרי אחריני ואמרי בן גרושה ובן חלוצה הוא מי נימא אוקי גברא בחזקת כהן הא ודאי לא דכיון דלא איתחזק אלא מפומיה דהני סהדי לאו חזקה היא וכדאמרינן בפרק חזקת הבתים דף לא. זה אומר של אבותי כו' האי אייתי סהדי של אבהתיה ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה ואוקמא ר"נ לארעא בחזקת אבהתא הדר שם ע"ב אייתי האיך סהדי דאבהתיה ואמר ר"נ אנן אחתינן ליה ואנן אסקינן ליה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן ולדברי רש"י ז"ל אמאי מסקינן ליה נימא ארעא היכא דקיימא תיקום דהא כבר אחתיניה אפומא דהנהו קמאי דההיא שעתא הוו מהימני אלא ש"מ דחזקה דמחמת עדות הרי היא כגופו של עדות ולאו חזקה היא ואפשר לומר שרש"י ז"ל סובר דחזקת אבוה מהניא ליה לאיצטרופי גבי סהדי והרמב"ם ז"ל כתב בפ"כ מהלכות אסורי ביאה דהיינו טעמא משום דאמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא בחזקת אבהתיה ובפרק ארבעה אחין דף לא. שקלינן וטרינן בתרי ותרי אי הוי ספיקא דאורייתא או ספיקא דרבנן ואי הוי ספיקא דאורייתא כלומר דמדאורייתא לא אמרינן בתרי ותרי אוקי מילתא אחזקה הכא על כרחן בתרומה דרבנן עסקינן אבל אי הוי ספיקא דרבנן כלומר דמדאורייתא אפילו בתרי ותרי אמרינן אוקי מילתא אחזקה אלא דרבנן אחמור דלאנימא הכי אפשר להקל ולומר דכי אחמור היינו דוקא באיסור אשת איש אי נמי לעבודה וכעובדא דינאי אבל בתרומה לא החמירו ר"ל אפילו בתרומה דאורייתא אבל אחרים אומרים דכיון דמ"מ מידי ספיקא דרבנן לא נפיק מחמרינן בכל איסורי תורה ולא סמכינן לאוקמי מילתא אחזקה דתרי ותרי אלא באיסורין של דבריהם וכן דעת הרשב"א ז"ל:

10 מתני' ע"י ממון מותרת לבעלה. דמרתתי להפסיד ממונן ואין מפקירין אותה:

11 ע"י נפשות. שהיתה נדונה למות:

12 אסורה לבעלה. דהואיל ונוהגין בה מנהג הפקר חוששין שמא נתרצית לאחד מהם זהו לשון רש"י ז"ל:

13 עיר שכבשה כרקום. בסמוך אפרשנה בס"ד:

14 גמ' לא שנו. דע"י ממון מותרת לבעלה:

15 אלא שיד ישראל תקיפה על העובדי כוכבים. ויראין לעשות שלא כדין שלא יפסידו ממונם ויש שהבינו מלשון רש"י דמתניתין באשת ישראל בלחוד היא וא"א דאי הכי היכי מסקינן דביד עובדי כוכבים תקיפה על עצמן אפי' ע"י ממון אסורה משום דלא חיישי להפסד ממונם וכי גרעה משבויה שמותרת לישראל דמספר כתובה נלמוד דף נא: שכותב לה אם תשתבאי אפרקינך ואהדריניך לאינתו אלמא דלא חיישינן שמא נתרצית לאחר ולעיל נמי דף ג: גבי בתולה נשאת ברביעי תבעל להגמון תחלה מקשינן לדרוש להו דאונס בישראל מישרא שרי אלמא אע"ג דהגמון לא מרתת כלל ועושה בה כרצונו לא חיישינן שמא תתרצה לו ובאסתר נמי אמרינן מגילה דף יג: שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ושוכבת בחיקו של מרדכי ולא היה צריך לחוש שמא נתרצית לאחשורוש באחת מביאותיו ולקמן נמי בפ' נערה שנתפתתה דף נא: אמרי' הני נשי דגנבי גנבי שריין לגברייהו והא קא ממטי להו נהמא מחמת יראה והא ממטי להו גירי מחמת יראה אלמא לשמא נתרצית לא חיישינן לכך פירשו בתוס' דמתניתין הכי קתני ע"י נפשות אסורה לבעלה אפי' אשת ישראל דחיישינן שמא כדי למצוא חן בעיניו שלא יהרגנה היא מתרצית ומכינה ומיפה עצמה ברצון גמור דאי באשת כהן דוקא מיירי ולבעלה כהן קאמר שמא נאנסה אבל לבעלה ישראל מותרת מאי לבעלה דקתני הוה ליה למתני אסורה לכהונה אלא ודאי אף לבעלה ישראל אסורה קאמר ומיהו כי קתני ע"י ממון מותרת לבעלה אפי' לבעלה כהן קאמר דלא חיישי' שמא נאנסה דעובד כוכבים מתירא מפני הפסד ממונו הלכך לא דמיא לשבויה וראיה לדבר דע"י ממון אפי' לכהונה שריא מדאמרי' ל"ש אלא שיד ישראל תקיפה על עובדי כוכבים אבל יד עובדי כוכבים תקיפה על עצמם אפילו ע"י ממון אסורה ואמרינן עלה דף כז. אף אנן נמי תנינא העיד ר' יוסי הכהן על בת ישראל שזינתה באשקלון ורחקוה בני משפחתה כו' ובודאי דרחקוה בני משפחתה לא שייך אלא בכהונה דבישראל שאינה אסורה אלא לבעלה למה ירחקוה בני משפחתה ועוד דאין לאוסרה לישראל יותר משבויה ומכללא משמע דביד ישראל תקיפה אפי' לכהן מותרת ועוד ראיה מדתנן בפ"ב דע"ז דף כב. אין מעמידין בהמה בפונדקאות של עובדי כוכבים מפני שחשודין על הרביעה ורמינהו לוקחין מהם בהמה לקרבן וכו' ל"ק הא לכתחלה והא בדיעבד דף כג. ומנא תימרא דשני לן בין לכתחלה בין בדיעבד דתנן לא תתיחד אשה עמהם מפני שחשודין על העריות ורמינהו האשה שנחבשה בידי עובדי כוכבים ע"י ממון מותרת לבעלה אלא ש"מ שני לן בין לכתחלה בין בדיעבד ואם איתא דמותרת לבעלה ישראל קאמר משום דלא חיישינן שמא נתרצית אבל לבעלה כהן אסורה דחיישינן שמא נאנסה א"כ היכי משמע ליה דשני לן בין לכתחלה בין בדיעבד והא שפיר קתני לא תתיחד אשה עמהם דאפי' דיעבד חיישינן שמא נאנסה אלא ודאי אפי' לבעלה כהן מותרת בדיעבד ואפילו לאונס לא חיישינן ולפי שטה זו כי אמרינן אבל יד עובדי כוכבים תקיפה על עצמם אפי' ע"י ממון אסורה לא דמי לאיסורא דע"י נפשות דמתניתין מיירי אפילו באשת ישראל והכא דוקא באשת כהן:

16 אבל ר"ח והגאונים ז"ל פירשו משנתינו באשת כהן בלבד אבל באשת ישראל אפילו ע"י נפשות מותרת וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפי"ח מהלכות איסורי ביאה ואע"ג דקתני האשה סתמא דמשמע אפי' אשת ישראל משום דבמתני' דקמא ודבתרא בכהונה עסיק דקתני דף כג: אין משיאין מעלין לכהונה ע"פ עד אחד ובתר הכי קתני עיר שכבשה כרקום כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות מש"ה קתני האשה סתמא והא דקתני לבעלה ולא קתני מותרת לכהן ואסורה לכהן היינו משום דע"י נפשות היינו ע"י נפשות דבעל כדאמרינן דף כז. כגון הני נשי דגנבי ואשתו של בן דונאי ומש"ה אומר אסורה לבעלה לומר דבאשה שיש לה בעל עסקינן אפילו לא נחבשה אלא בנפשות דבעל ועוד דקמ"ל דאע"ג דאית לה בעל העובד כוכבים לא מסתפי מיניה:

17 ומכל מקום מאי דאמרינן דכשיד עובדי כוכבים תקיפה על עצמם דאפילו ע"י ממון אסורה לכהונה כיון שאינו מתירא מהפסד ממונו דוקא בשנחבשה אבל אשת כהן שנתייחדה אע"ג דלא שייך בה הפסד ממון כלל שריא דאע"ג דהתם בפ' אין מעמידין דף כג. מסקינן ממאי דשני לן בין לכתחלה בין לדיעבד לעולם אימא לך אפילו דיעבד נמי לא והכא היינו משום דמתיירא מפני הפסד ממונו תדע דהא קתני סיפא ע"י נפשות אסורה לבעלה ותו לא מידי דמשמע לכאורה דכל שאינו מתיירא מפני הפסד ממונו אפי' בייחוד בלבד אסורה ליתא שכבר פר"י ז"ל דהתם ה"ק לעולם אימא לך גבי בהמה דידו תקיפה עליהם דאין לוקחין מהם לקרבן וגבי אשה שנחבשה דשריא לבעלה אפי' בשידו תקיפה היינו משום הפסד ממונו אבל בייחוד בעלמא כיון שאינה מסורה בידו אפי' בלא הפסד ממון לא מתסרא וכן מטין דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק הנזכר אבל בזמן שיד עובדי כוכבים תקיפה אפילו על ידי ממון כיון שנעשית ברשות עובד כוכבים נאסרה עליו:

18 גרסי' בגמ' דף כז. ע"י נפשות אסורה אמר רב כגון נשי דגנבי כלומר שבעליהן נתלין ודרך המלכות היה להפקיר ביתם ונשיהם ולוי אמר כגון אשתו של בן דינאי כלומר רוצח היה ואלעזר שמו כדאמרי' בפ' עגלה ערופה דף מז. אבל נשי דגנבי הגונבין ממון לא מפקירין אמר חזקיה והוא שנגמר דינן להריגה ור' יוחנן אומר אע"פ שלא נגמר דינן להריגה ומשמע דקי"ל כחזקיה דרביה דר' יוחנן הוה:

19 עיר שכבשה כרקום. מצור מתרגמינן כרכומין:

20 כל כהנות שבתוכה פסולות. אסורות לבעליהן דאשת כהן אסורה באונס וה"ה שכל הנשים שבתוכה פסולות להנשא לכהונה:

21 המעון הזה. שבועה היא:

22 ופרכינן בגמרא עלה דמתני' ורמינהו בולשת שנכנסה לעיר בשעת שלום חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות לפי שאין פנאי לנסך ומפרקינן אמר רב מרי לבעול יש פנאי משום דתקיף יצרייהו אבל לנסך אין פנאי ר' יצחק בן אלעזר משמיה דחזקיה אמר כאן בכרקום של אותה מלכות כאן בכרקום של מלכות אחרת כרקום של אותה מלכות נמי א"א דלא משתמיט חד מינייהו ובעיל אמר רב יהודה אמר שמואל כשמשמרות רואות זו את זו אי אפשר דלא ניימא פורתא כגון דמהדר ליה למתא שושילתא וכלבא וגווזא ואווזא א"ר אבא בר זבדא פליגי בה ר' יהודה נשיאה ורבנן חד אמר כאן בכרקום של אותה מלכות כאן בכרקום של מלכות אחרת ולא קשיא ליה ולא מידי וחד קשיא ליה כל הני ומשני כגון דמהדר ליה למתא שושילתא וכלבא וגווזא ואווזא זו היא סוגית הגמ' ונראה מדברי רש"י ז"ל דר' יצחק בן אלעזר לאו לתרוצי מתני' אתא דלא מתרצא אלא בדרב מרי ור' יצחק בן אלעזר אתא לאשמועינן דמתני' דוקא בכרקום של מלכות אחרת דמתוך שהמלך יודע שלא תעמוד העיר בידו כיון שהוא במלכות אחרת מפקיר הכל ומש"ה כהנות שנמצאו בתוכה אסורות אבל בכרקום של אותה מלכות דעתו של מלך שישתעבדו לו בני אותה העיר ולפיכך אינו מפקיר ממונם ונשיהם אדרבה שומר אותם ולישנא דכאן וכאן לאו דוקא אלא משום דתלמודא מייתי לה בתר פרוקיה דרב מרי דאתא לתרוצי מתני' אהדדי נקט נמי בדר' יצחק לישנא כאילו אתי לפרוקינהו ונראה שהזקיקו לפרש כן משום דהתם בע"ז בפרק השוכר דף עא. מקשינן ממתניתין דהכא למתניתין דהתם דבולשת ולא מייתי התם לדרב יצחק כלל אלמא דלאו לתרוצי מתניתין להדדי אתא אלא לאפלוגי בדינא דכהנת וה"ל כאילו אמר לא שנו אלא בכרקום של מלכות אחרת ועוד שהרב ז"ל גורס בכרקום של אותה מלכות נמי א"א דלא אשתמיט חד מינייהו ובעיל ואם איתא דלתרוצי מתני' איתמר ה"ל למימר א"א דלא משתמיט חד מינייהו ומנסך אלא ודאי לאו לתרוצי איתמר אלא לאפלוגי בדינא דכהנת ובירושלמי נמי משמע הכי דמפליג בין כרקום של אותה מלכות לכרקום של מלכות אחרת בלאו רומיא דמתניתין אהדדי. והקשו עליו דהיכי מקשי א"א דלא משתמיט חד מינייהו ובעיל וכי משום דחד משתמיט ובעיל ליסרינהו לכולהו אדרבה דכל היכא דאיכא למתלי תלינן לקולא וכדאמרינן לקמן אם יש מחבואה אחת מצלת על כל הכהנות כולן ואפילו באינה מחזקת אלא אחת איבעיא לן אי תלינן לקולא או לא ואין זו קושיא אצלי דבשלמא התם כיון שיש שם מחבואה אחת איכא למימר שלא היתה כהנת זו בדין עיר שכבשה כרקום כלל אבל כיון שאי אפשר דלא משתמיט חד מינייהו ובעיל הרי היא בכלל עיר שכבשה כרקום דודאי לא פליגי רבנן בין כובשין רבים או מועטין וכהנות בין רבות בין מועטות אלא השוו מדותן לגמרי ומפרקינן בשמשמרות רואות זו את זו כלומר מקום מעמד השומרים שהעמיד המלך שלא יחבול אדם באנשי העיר אי נמי דמהדר ליה למתא וכו' שמשימות סביבות העיר שלשלאות של ברזל שישמיעו קול בהכשל איש רץ עליהם וכלבים ואווזים צועקים וגווזא דהיינו מקלות וקסמים להכשל בהם ומאן דלא קשיא ליה מידי היינו דלא חייש למעקר איניש יחידחה לבעול הואיל ואין הדבר הפקר זו היא שיטת רש"י ז"ל אבל ר"ח ז"ל פי' דלתרוצי למתני' אתא וה"ק דלא מפלגי בין לבעול ולנסך אלא מתניתין דהכא בכרקום של אותה מלכות שיש להם פנאי לפי שאין מתייראין ומתניתין דבולשת בכרקום של מלכות אחרת שאין להם פנאי לפי שלבם רדוף עליהם ויראים הם שמא יבואו עליהם אויבים ומקשינן בגמרא ובכרקום של אותה מלכות אמאי אסורות והא אי אפשר דלא משתמטא חדא מינייהו זו היא גרסתו של ר"ח ז"ל כלומר וכיון שכן איכא למתלי לכולא ולמימר דכולם מותרות כדאמרינן לקמן דאם יש שם מחבואה אחת מצלת על כולן ואע"ג דבאינה מחזקת אלא אחת מספקא לן הכא טובא ערקי ואע"ג דאמרינן דלמא משתמטא חדא מינייהו לישנא קלילא הוא אי נמי תלמודא נקיט בעיין לקולא ומיהו רבי יהודה נשיאה ורבנן פליגי בהא דחד מינייהו סבר דמשום דילמא משתמטי ליכא למשרינהו ולא חשיב ליה האי גוונא כמחבואה אחת ואידך חשיב ליה ואיצטריך לשנויי כגון דמהדר למתא שושילתא וכלבא ואווזא כו' ויש הוכחה לפי' זה בירושלמי דגרסינן התם איזהו כרקום רבא בשם רבי חייא בר אשי כגון זוגין ושלשלאות וכלבים ואווזים ותרנגולים ואטריגות מקיפות את העיר כו' מעשה היה וברחה משם סומא אחת היה שם פרצה אחת מצלת על הכל רבי זעירא רבי בא בר זבדא רבי יצחק חקילא בשם ר' יודן נשיאה ובלבד כרקום של אותה מלכות אבל כרקום של מלכות אחרת כליסטאה הוא כלומר ואין להם פנאי לבעול אלמא בכרקום של מלכות אחרת איכא לאקולי טפי ולפי גמרתנו יותר נראה לי פירושו של רש"י ז"ל דלפי שיטת ר"ח ז"ל מ"מ קשיא לן אמתני' א"א דלא משתמטא חדא מינייהו וא"ה אמתניתין ה"ל לאקשויי הכי ולאו אפירוקיה דרבי יצחק בן אלעזר ומגמרא משמע דלא קשיא לן אלא אפירוקיה דבתר הכי נמי מהדרינן חד אמר כאן בכרקום של אותה מלכות כו' ולא קשיא ליה ולא מידי וחד קשיא ליה כל הני ומשני ואמאי מחמירין מאן דקשיא ליה ולא קשיא ליה אפירוקיה אמתניתין הוה לן למימר הכי ולדברי רש"י ז"ל ניחא ולירושלמי יש לפרשו כדבריו:

23 ולענין הלכה הרי"ף ז"ל הביא משנתינו כצורתה ובפרק השוכר ג"כ כתב מתני' דבולשת כצורתה ולא הביא אלא הא דרב מארי ולא הא דרבי יצחק בן אלעזר משמע דסבירא ליה דלא מפלגינן בין כרקום של אותה מלכות לכרקום של מלכות אחרת אלא לעולם לבעול יש פנאי לנסך אין פנאי וכדרב מארי ואפשר שטעמו משום דהתם בפרק השוכר דף עא. כי פרכינן ממתני' דהכא למתניתין דהתם דבולשת מייתי פירוקיה דרב מארי ולא מייתי לדר' יצחק אלמא ליתא להא דר' יצחק לא לענין כהנות ולא לענין יין נסך ולא נהירא דהיכי דחינן הא דרב יצחק מקמי דרב מארי דהא רבי יצחק משמיה דחזקיה קאמר לה ורב יהודה משמיה דשמואל ולוי שקלו וטרו לתרוצי להא דרב יצחק ור' אבא בר זבדא ורבי יהודה נשיאה ורבנן משמע נמי דהכי ס"ל וא"א למידחינהו לכולהו והרמב"ם ז"ל בפרק י"ח מהלכות איסורי ביאה חלק בדין הכהנת בין כרקום של אותה מלכות לכרקום של מלכות אחרת ע"פ דרכו של ר"ח ז"ל ובפי"ב מהלכות מאכלות אסורות לענין יין נסך לא חלק ונראה שהוא מפרש כפרש"י ז"ל דרבי יצחק לא אתא לתרוצי מתני' אהדדי דמודי ליה לרב מארי דלעולם לנסך אין פנאי אלא דאף לבעול אתי לאפלוגי דכי אמרינן יש פנאי ה"מ בכרקום של אותה מלכות אבל בשל מלכות אחרת לא הילכך נקטינן כרב מארי דלנסך בכל ענין אין פנאי ולבעול מפלגינן בין כרקום של אותה מלכות לכרקום של מלכות אחרת כרבי יצחק בן אלעזר:

24 אם יש שם מחבואה אחת כו'. ואפילו אינה מחזקת אלא אשה אחת. בעיא היא בגמרא ולא איפשטא וכיון דבדרבנן היא אזלינן בה לקולא:

25 דאמרינן מה לה לשקר אי בעיא אמרה נחבאתי. בגמרא איתמר מי אמרינן מה לי לשקר סתמא אבל הרי"ף ז"ל כתב אי בעיא אמרה נחבאתי ואף הרמב"ם ז"ל כתב מתוך שיכולה לומר נמלטתי כשנכבשה העיר או במחבואה אחת הייתי מכלל דס"ל ז"ל דלא מטהרינן לה אלא כי אמרה טהורה אני במגו דנחבאתי אבל סתמא לא ול"נ דכל שיש שם מחבואה אינה צריכה לומר נחבאתי אלא מסתמא תלינן לקולא דבגמרא פרכינן אהא דאפילו אינה מחזקת אלא אחת מאי שנא מב' שבילין דתנן ב' שבילין אחד טמא ואחד טהור כו' ובודאי מדרבי יוסי קא פריך דכבא לישאל עליו ועל חבירו דמי וכפרש"י ז"ל דליכא למימר דמבבת אחת דכולהו מודו ביה פריך דהיכי נימא דכבת אחת דמו אטו משום דאנן ידעינן דינא דכולן טהורות הוי כבת אחת א"כ בב' שבילין נמי ידעינן דינא אם נשאלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ואפילו הכי לא הוי כבת אחת אלא ודאי מדרבי יוסי פריך משום דהכא אפילו לא באה אלא כל אחת ואחת בפני עצמה כבא לישאל עליו ועל חבירו דמי דבשלמא בשני שבילין כי נשאלו כל אחד בפני עצמו אפשר דחד לא ידע בדחבריה אלא כשבא לשאול עליו ועל חבירו וכיון דאיהו ידע באידך ויודע דכי מטהרי ליה לחבריה לא מטהרין ליה סבר ר' יוסי דמחזי כשקרא והכא נמי בכרקום אי אתיא כל חדא בפני עצמה היא ידעה בגונא דאידך וידעה שפיר דלכולהו לא מטהרינן ומש"ה מקשינן מינה למאי דהוה ס"ל דהכא נמי איכא ודאי טומאה ובשלמא אי אמרינן דלא צריכא למימר נחבאתי שפיר פרכינן אבל אם איתא דצריכא למימר הכי מאי פירכא מנא ידעה היא דכל חדא אתא קמן ואמרה נחבאתי אלא ודאי כדאמרן. ואי שפחה דידה היא לא מהימנא. פלוגתא דאמוראי היא בגמ' דלרב פפי ורב אשי אפילו שפחה דידה מהימנא אבל לרב פפא דוקא שפחה דידיה מהימנא אבל שפחה דידה לא מהימנא והראב"ד ז"ל פוסק כרב פפי ורב אשי דאפילו שפחתה מהימנא דתרי נינהו ועוד דרב אשי בתרא הוא והרי"ף ז"ל וכן הרמב"ם ז"ל בפרק י"ח מהלכות איסורי ביאה פוסקין כרב פפא דשפחתה לא מהימנא וטעמייהו מדאמרינן בגמ' נימא כתנאי זו עדות איש ואשה תינוק ותינוקות כו' אבל לא בנה ובתה ולא עבדה ושפחתה ותניא אידך הכל נאמנין להעידה חוץ מהיא ובעלה דרב פפי ורב אשי דקסברי דאפילו שפחתה מהימנה ודאי תנאי היא דקמייתא דלא כוותייהו דרב פפא דס"ל דלא מהימנא מי לימא תנאי היא דברייתא בתרייתא דלא כוותיה או מצי לתרוצי ומהדרינן אמר לך רב פפא כי תניא ההיא דקתני הכל נאמנים דמשמע ואפילו שפחה דידה במסיחה לפי תומה כי הא דכי אתא רב דימי וכו' מעשה בא לפני רבי באדם אחד שהיה מסיח לפי תומו ואמר אני ואמי נשבינו לבין העובדי כוכבים יצאתי לשאוב מים ודעתי על אימא ללקט עצים ודעתי על אימא והשיאה רבי לכהונה על פיו אלמא נהי דבנה בתורת עדות לא מהימן במסיח לפי תומו נאמן ושפחתה כך הוא דינה ומש"ה קתני ברייתא בתרייתא הכל נאמנים להעידה במסיחין לפי תומן חוץ מהיא ובעלה דאפילו במסיחין לפי תומן לא מהימני ואע"ג דלענין תרומה דרבנן אמרינן לעיל דף כו. דאפילו הוא עצמו מהימן במסיח לפי תומו אפשר דהיינו טעמא משום דבשבויה אתייליד בה ריעותא א"נ מעלה עשו ביוחסין מ"מ כיון דלרב פפי ורב אשי תנאי היא ור"פ מצי אמר ככולהו נקטינן כוותיה זה טעמו של הרי"ף והרמב"ם ז"ל הילכך נקיטינן דתינוק ותינוקת ואביה ואמה אחיה ואחותה מהימני אפילו מתכוונים להעיד אבל בנה ובתה ועבדה ושפחתה לא מהימני אלא במסיחין לפי תומן והיא ובעלה אפילו במסיחין לפי תומן לא מהימני. ויש לתמוה על הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק הנזכר דבקטן בעינן שיהא מסיח לפי תומו ואמאי והא ברייתא דזו עדות אשה תינוק ותינוקת במתכוין להעיד היא מדקתני אבל לא בנה ובתה וש"מ דתינוק אפילו מתכוין להעיד נאמן בעדות זו:

9 קידושין פתח ↗

״שׁוֹרְךָ נִרְבַּע״ וְהַלָּה שׁוֹתֵק – נֶאֱמָן, וְתַנָּא תּוּנָא: וְשֶׁנֶּעֶבְדָה בּוֹ עֲבֵירָה, וְשֶׁהֵמִית עַל פִּי עֵד אֶחָד אוֹ עַל פִּי הַבְּעָלִים – נֶאֱמָן. הַאי ״עַל פִּי עֵד אֶחָד״, הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּקָא מוֹדוּ בְּעָלִים, הַיְינוּ ״עַל פִּי הַבְּעָלִים״, אֶלָּא לָאו דְּשָׁתֵיק? וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן הָךְ קַמַּיְיתָא, אִי לָאו דְּקִים לֵיהּ בְּנַפְשֵׁיהּ דַּעֲבַד – חוּלִּין בַּעֲזָרָה לָא הֲוָה מַיְיתֵי. אֲבָל ״נִטְמְאוּ טׇהֳרוֹתֶיךָ״ – מֵימָר אָמְרִינַן: הַאי דְּשָׁתֵיק – דְּסָבַר, חֲזֵי לֵיהּ בִּימֵי טוּמְאָתוֹ. וְאִי אַשְׁמְעִינַן הָא, מִשּׁוּם דְּקָא מַפְסֵיד לֵיהּ בִּימֵי טׇהֳרָתוֹ, אֲבָל ״שׁוֹרוֹ נִרְבַּע״ מֵימָר אָמַר: כֹּל השְׁווֹרִים לָאו לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ קָיְימִי, צְרִיכָא. אִיבַּעְיָא לְהוּ: אִשְׁתּוֹ זִינְּתָה בְּעַד אֶחָד וְשׁוֹתֵק, מַהוּ? אָמַר אַבָּיֵי: נֶאֱמָן. רָבָא אָמַר: אֵינוֹ נֶאֱמָן. הָוֵי דָּבָר שֶׁבְּעֶרְוָה, וְאֵין דָּבָר שֶׁבְּעֶרְוָה פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם. אָמַר אַבָּיֵי: מְנָא אָמֵינָא לַהּ, דְּהָהוּא סַמְיָא דַּהֲוָה מְסַדַּר מַתְנְיָיתָא קַמֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל. יוֹמָא חַד נְגַהּ לֵיהּ וְלָא הֲוָה קָאָתֵי. שַׁדַּר שְׁלִיחָא אַבָּתְרֵיהּ. אַדְּאָזֵיל שְׁלִיחַ בַּחֲדָא אוֹרְחָא, אֲתָא אִיהוּ בַּחֲדָא. כִּי אֲתָא שָׁלִיחַ, אָמַר: אִשְׁתּוֹ זִינְּתָה. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל, אֲמַר לֵיהּ: אִי מְהֵימַן לָךְ – זִיל אַפְּקַהּ, וְאִי לָא – לָא תַּפֵּיק. מַאי לָאו אִי מְהֵימַן עֲלָךְ דְּלָאו גַּזְלָנָא הוּא? וְרָבָא: אִי מְהֵימַן לָךְ כְּבֵי תְרֵי – זִיל אַפְּקַהּ, וְאִי לָא – לָא תַּפְּקַהּ. וְאָמַר אַבָּיֵי: מְנָא אָמֵינָא לַהּ, דְּתַנְיָא: מַעֲשֶׂה בִּינַאי הַמֶּלֶךְ שֶׁהָלַךְ לְכוּחְלִית שֶׁבַּמִּדְבָּר, וְכִיבֵּשׁ שָׁם שִׁשִּׁים כְּרַכִּים, וּבַחֲזָרָתוֹ הָיָה שָׂמֵחַ שִׂמְחָה גְּדוֹלָה. וְקָרָא לְכׇל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל, אָמַר לָהֶם: אֲבוֹתֵינוּ הָיוּ אוֹכְלִים מְלוּחִים בִּזְמַן שֶׁהָיוּ עֲסוּקִים בְּבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אַף אָנוּ נֹאכַל מְלוּחִים זֵכֶר לַאֲבוֹתֵינוּ. וְהֶעֱלוּ מְלוּחִים עַל שׁוּלְחָנוֹת שֶׁל זָהָב, וְאָכְלוּ. וְהָיָה שָׁם אֶחָד, אִישׁ לֵץ לֵב רַע וּבְלִיַּעַל, וְאֶלְעָזָר בֶּן פּוֹעֵירָה שְׁמוֹ. וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר בֶּן פּוֹעֵירָה לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ: יַנַּאי הַמֶּלֶךְ, לִבָּם שֶׁל פְּרוּשִׁים עָלֶיךָ. וּמָה אֶעֱשֶׂה? הָקֵם לָהֶם בַּצִּיץ שֶׁבֵּין עֵינֶיךָ. הֵקִים לָהֶם בַּצִּיץ שֶׁבֵּין עֵינָיו. הָיָה שָׁם זָקֵן אֶחָד וִיהוּדָה בֶּן גְּדִידְיָה שְׁמוֹ, וַיֹּאמֶר יְהוּדָה בֶּן גְּדִידְיָה לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ: יַנַּאי הַמֶּלֶךְ! רַב לְךָ כֶּתֶר מַלְכוּת, הַנַּח כֶּתֶר כְּהוּנָּה לְזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן. שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: אִמּוֹ נִשְׁבֵּית בְּמוֹדִיעִים. וַיְבוּקַּשׁ הַדָּבָר וְלֹא נִמְצָא. וַיִּבָּדְלוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּזַעַם. וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר בֶּן פּוֹעֵירָה לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ: יַנַּאי הַמֶּלֶךְ, הֶדְיוֹט שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל כָּךְ הוּא דִּינוֹ, וְאַתָּה מֶלֶךְ וְכֹהֵן גָּדוֹל כָּךְ הוּא דִּינָךְ? וּמָה אֶעֱשֶׂה? אִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ לַעֲצָתִי: רוֹמְסֵם. וְתוֹרָה מָה תְּהֵא עָלֶיהָ? הֲרֵי כְּרוּכָה וּמוּנַּחַת בְּקֶרֶן זָוִית, כָּל הָרוֹצֶה לִלְמוֹד יָבוֹא וְיִלְמוֹד. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מִיָּד נִזְרְקָה בּוֹ מִינוּת, דַּהֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר: תִּינַח תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה מַאי? מִיָּד: וַתּוּצַץ הָרָעָה עַל יְדֵי אֶלְעָזָר בֶּן פּוֹעֵירָה, וַיֵּהָרְגוּ כׇּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל, וְהָיָה הָעוֹלָם מִשְׁתּוֹמֵם, עַד שֶׁבָּא שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח וְהֶחְזִיר אֶת הַתּוֹרָה לְיוֹשְׁנָהּ. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּבֵי תְרֵי אָמְרִי: ״אִישְׁתְּבַאי״ וּבֵי תְרֵי אָמְרִי: ״לָא אִישְׁתְּבַאי״ – מַאי חָזֵית דְּסָמְכַתְּ אַהָנֵי, סְמוֹךְ אַהָנֵי! אֶלָּא בְּעֵד אֶחָד, וְטַעְמָא דְּקָא מַכְחֲשִׁי לֵיהּ בֵּי תְרֵי, הָא לָאו הָכִי מְהֵימַן. וְרָבָא: לְעוֹלָם תְּרֵי וּתְרֵי, וְכִדְאָמַר רַב אַחָא בַּר רַב מִנְיוֹמֵי: בְּעֵדֵי הֲזָמָה. הָכָא נָמֵי, בְּעֵדֵי הֲזָמָה. וְאִיבָּעֵית אֵימָא כִּדְרַבִּי יִצְחָק, דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: שִׁפְחָה הִכְנִיסוּ תַּחְתֶּיהָ. אָמַר רָבָא:

15 כתובות פתח ↗

אֵיתִיבֵיהּ רַב לַאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: ״אִם תִּשְׁתְּבַאי, אֶפְרְקִינִּךְ וְאוֹתְבִינִּךְ לִי לְאִינְתּוּ״! אִישְׁתִּיק.

18 כתובות פתח ↗

עַל יְדֵי נְפָשׁוֹת אֲסוּרָה וְכוּ׳. אָמַר רַב: כְּגוֹן נְשֵׁי גַנָּבֵי. וְלֵוִי אָמַר: כְּגוֹן אִשְׁתּוֹ שֶׁל בֶּן דּוֹנַאי. אָמַר חִזְקִיָּה: וְהוּא שֶׁנִּגְמַר דִּינָן לַהֲרִיגָה, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינָן לַהֲרִיגָה.

« ר"ן על כתובות י׳ ע״ב ר"ן על כתובות י״ב ע״א »