ר"ן על כתובות כ״ג

1 אבל חכמים אומרים כו'. דלית לן משום מסמך דעתא דלהוי בעילת זנות:

2 בגזרותיו. בדבר שהוא מחמיר על דברי תורה באיסור והיתר על ידי גזירת דבריהם:

3 אי הכי זיל כתוב לה. כתובה אחרת ומשמע דכי קי"ל כר"מ ה"מ במאי דקאמר דהויא בעילתו בעילת זנות אבל במאי דקאמר תנאו בטל לא קי"ל כוותיה דע"כ לא קאמר ר"מ תנאו בטל אלא משום דסבירא ליה כתובה דאורייתא ומתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל אבל לדידן דאית לן דכתובה דרבנן ואפילו בשל תורה נמי בדבר של ממון תנאו קיים הכא ודאי תנאו קיים אלא שאינו רשאי לקיימה בלא כתובה הילכך אם עבר וקיימה תנאו קיים דאף עלגב דסבר ר' יהודה דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ותנאו בטל כדאיתא בגמ' דף נו. הא איכא רבי יוסי דפליג עליה ורבי יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפי"ב מהלכות אישות דתנאו בטל ואפי' כתבה לו שנתקבלה מהם כך וכך והיא לא נתקבלה תנאו בטל משמע דס"ל ז"ל דהלכתא כוותיה ולאו מטעמיה אלא משום דכתובה דרבנן וחכמים עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה הלכך כל שהוא רוצה לקיימה תנאו בטל ואפ"ה הויא בעילתו בעילת זנות משום דלא סמכה דעתה ומיהו ודאי אם לא רצה לקיימה תנאו קיים דהא שקלינן וטרינן לעיל דף נג. מוחלת כתובתה לבעלה אם יש לה תנאי דכתובת בנין דכרין אלמא בשלא רצה לקיימה יכולה למחול:

4 מתני' נותנין לבתולה. זמן להכניסה לחופה מיום שתבעה הבעל לאחר שקדשה להזהירה על עסקי חופה להכין תכשיטיה:

5 ולאלמנה שלשים יום. שאינה טורחת כל כך בתכשיטין שכבר יש בידה ומיהו דוקא באלמנה בעולה אבל באלמנה מן האירוסין דינה כבתולה שנתנו לכל בתולה דין שנה והכי איתא בירושלמי וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות אישות:

6 ולא נישאו. שהבעלים מעכבין דף ב: ואיידי דתני רישא בדידה תנא סיפא נמי בדידה:

7 ואוכלות בתרומה. אם כהן הוא והיא ישראלית שמשעה שקדשה אוכלת בתרומה מדאורייתא כדמפרש בגמרא דף נז: ורבנן גזור עד השתא:

8 נותנין לה הכל תרומה. אם ירצה וכשיגיעו ימי טומאתה תמכרנה ותקח חולין:

9 מחצה חולין. לאכול בימי טומאתה:

10 ודאמרינן כך נותנין לאיש היינו לומר דלבחור שנים עשר חדש אפילו נשא אלמנה ולאלמון שלשים יום אפילו נשא בתולה כל שהיא מוכנת וכן נראה מן הירושלמי אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"י מהל' אישות שהזמן שנותנין לאיש הוא כפי הזמן שטתנין לה שאם נושא נערה בתולה נותנין לו י"ב חדש ואם נושא אלמנה אפילו הוא בחור אין נותנין לו אלא ל' יום וכדבריו נ"ל מדמקשינן בגמרא שם לרב הונא דאמר בגרה יום אחד ונתקדשה נותנין לה שלשים יום כאלמנה מדתניא בוגרת ששהתה י"ב חדש הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר ואם איתא דלבחור אפילו נשא אלמנה נותנין לו י"ב חדש אם נשא בוגרת נמי הכי דיניה ואי הכי מאי קושיא לישני ליה דכי בעי י"ב חדש משום דידיה אלא ודאי משמע דאיהו בתרה גריר ועוד מדתניא לקמן המארס את הבתולה בין שתבעה היא והבעל מעכב בין שתבעה הבעל והיא מעכבת נותנין לה י"ב חדש ומדלא מפליג בתבעה היא והבעל מעכב בין בחור לאלמון ש"מ דאפילו אלמון שנשא בתולה נותנין לה י"ב חדש:

11 גמ' יכולין לעכב. מלינשא עד שתגדיל:

12 ממירדא ונפקא. תמרוד בבעלה שלא תוכל לסבול ותבא אלי עד שתגדיל ונמצאתי צריך לתכשיטין אחרים והיינו לומר שאין כותבין עליה אגרת מרד אבל ודאי אינו חייב לזונה דלעולם אינו חייב במזונותיה אלא היכא דאיהו מעכב ואיכא מ"ד דמחייב לזונה משום דתקנתא דידיה נמי היא כי היכי דלא תמרוד עליה ותיפוק וליתא דאם איתא דמשום תקנתא דידיה נמי היה חייב לזונה כ"ש היכא דמשום תקנתא דידיה בלחוד מעכב דמחייב ואם איתא כי נותנין לאיש לפרנס את עצמו ליחייב לזונה אלא ודאי לעולם לא מיחייב אלא היכא שראוי לישא אותה ואינו נושאה ועוד דאם איתא דמשום תקנתא דידיה נמי אמרינן הכי כי היכי דאמרינן דבין היא בין אביה יכולין לעכב הכי נמי הוה לן למימר דאיהו נמי מצי מעכב ולא אמרינן אלא בין היא בין אביה:

13 אין פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה. שטורח הוא לה:

14 אבל פוסקין וכו'. ודוקא בלא קדושין אבל קדושין קדושין דף מא. בקטנות לא עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה כ"כ רש"י ז"ל והקשו עליו מהא דאמרינן אין פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה נימא נמי דאין פוסקין על הקטנה אפילו לקדשה כשהיא קטנה ול"נ משום סוף מילתא נקט הכי דפוסקין על הקטנה אפילו להשיאה כשהיא גדולה ולא חיישינן דילמא עייל בה פחדא מהשתא ואילו לקדשה בלבד פשיטא דלית לה פחדא בהכי כלל דאדרבה ניחא לה:

15 בגרה יום אחד ונתקדשה נותנין לה י"ב חדש. לפי שמיד שהיא מתחלת להכין תכשיטיה בלא תביעה:

16 בוגרת שעברו עליה כו' נותנין לה שלשים יום כאלמנה. ומסתברא שאם בגרה חדש אחד או יותר ונתקדשה שאין נותנין לה אלא לתשלום י"ב חדש משעה שבגרה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות אישות ומיהו אין פוחתין לה לעולם משלשים יום:

17 מתני' היבם אינו מאכיל בתרומה. בעודה שומרת יבם ומפרשינן טעמא בגמרא דף נח. משום דקנין כספו אמר רחמנא והאי לאו קנין כספו הוא אלא דאחיו הוא:

18 עשתה ששה חדשים בפני הבעל. מהנך י"ב חדש הקבועין לה משתבעה הבעל:

19 או אפילו כולן בפני הבעל ואחד בפני היבם. אע"ג דרובם בפני הבעל סוף סוף לא נתחייב במזונותיה בחייו והה"נ אם נתחייב בחייו לא אכלה משמת דקנין כספו פקע ליה אלא דאי כולם בפני הבעל הוה אכלה מיהא בחייו כך פרש"י ז"ל והקשה עליו ר"ת ז"ל דא"כ דאפילו אכלה כולם בפני הבעל אינה אוכלת בפני היבם היכי קתני חסר יום אחד בפני היבם ועוד דלישנא דהיבם אינו מאכיל דייק דה"ק היבם אינו מאכיל היכא דמעיקרא לא אכלה דאם איתא דכי אכלה נמי מעיקרא לא אכלה כשהיא שומרת יבם לא ה"ל למתני היבם אינו מאכיל אלא היבמה אינה אוכלת ותו קשיא דאמרינן בגמרא קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחיו הוא ואם איתא דמשום אחיו לא אכלה כלל אלא בחייו הוה לן למימר והא לאו קנין כספו הוא לפיכך פי' ר"ת דדוקא כשלא אכלה בפני הבעל הוא דלא אכלה לפני היבם דהיבם אינו מאכיל אבל אכלה בפני הבעל אוכלת נמי בפני היבם וטעמא דמילתא משום דיבם אינו חייב במזונותיה יבמות דף מא: אא"כ עמד בדין וברח הלכך איכא משום שמא תשקה לאחיה ולאחותיה כדאמרינן בגמרא דלא מייחד לה דוכתא ומשום סמפון בטענת מומין נמי איכא דכיון דלא מיחייב לזונה לא בדיק לה אבל בשעשתה י"ב חדש בפני הבעל כיון שנתחייב לזונה יחד לה מקום וכי מאית נמי דוכתא קביעא לה וליכא למיחש שמא תשקה לאחיה ולאחותיה דליתנהו גבה ומשום סמפון נמי ליכא דהא בדקה בעל ודאמרינן בגמרא מ"ט קנין כספו הוא אמר רחמנא והאי לאו קנין כספו הוא אסמכתא בעלמא הוא ודאמרינן אלא דאחיו הוא ה"ק דכיון דלא אכלה בחיי ראשון אין היבם מאכילה אבל אכלה בחיי ראשון השתא נמי אוכלת:

20 זו משנה ראשונה. דמשהגיע זמן אכלה בתרומה:

21 אין האשה אוכלת כו'. טעמא מפרש בגמרא והוא הדין שאין היבמה אוכלת עם היבם עד שתבעל ואפי' אכלה בחיי ראשון והכי איתא בהדיא בתוספתא זו משנה ראשונה ב"ד של רבותינו חזרו ואמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ולא היבמה עד שתבעל וזו ראיה לפירוש ר"ת דמדקתני דב"ד של רבותינו חזרו ואמרו ולא היבמה עד שתבעל מכלל דלמשנה ראשונה אוכלת בעודה שומרת יבם קודם שתבעל וזה שלא כדברי רש"י ז"ל:

22 מתני' המקדיש מעשה ידי אשתו. מפרש במתני' בפירקין דף נט: מה היא עושה לו משקל ה' סלעים כו':

23 ה"ז עושה ואוכלת. מפרשים זה בגמרא אליבא דרב הונא דא"ר הונא יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה וקי"ל כוותיה דה"ק המקדיש מעשה ידי אשתו אע"פ שהוא רוצה להעלות לה מזונות אם רצתה מפקעת הקדשו שתאמר לו איני ניזונת ואיני עושה והרי זו עושה ואוכלת:

24 המותר כו'. רב ושמואל דקי"ל כוותייהו מוקמי לה למתניתין ברוצה להעלות לה מזונות ואינו רוצה להעלות לה מעה כסף שתקנו לה חכמים שיתן לה בכל שבת ושבת מעה כסף לצרכיה לבד המזונות כדתנן במתני' בפרקין וקא סברי רב ושמואל דתקנו חכמים מזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר כלומר תחת מה שהיא עושה יותר על הראוי שפסקו חכמים שהוא משקל חמש סלעים כו' ומש"ה תקנו שאם הקדיש את מותר מעשה ידיה ר' מאיר אומר הקדש לאחר מיתה דכשתמות היא ויירשנה חיילא דקא סבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אבל מחיים לא חייל כיון שאינו מעלה לה מעה כסף שהוא תחת מותר ורבי יוחנן הסנדלר אומר חולין דקסבר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכ"ת אמאי נקט תנא פלוגתייהו במותר ולא נקטה במעשה ידיה עצמן בשאינו מעלה לה מזונות איכא למימר דתנא קמא הכי קאמר דמחיים דידה לא מצי מקדיש מעשה ידיה אע"ג דשכיחי ואע"פ שהוא רוצה לעלות לה מזונות כל שהיא אינה רוצה לפי שיכולה היא שתאמר איני ניזונית ואיני עושה אבל לאחר מיתה אפילו מותר אע"ג דלא עביד דאתי ואע"פ שאינו מעלה לה מה שהוא כנגדו קדוש דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכל שכן מעשה ידיה עצמן:

25 גמ' הלכה כרבי יוחנן הסנדלר. דאמר חולין:

26 דקא סבר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. הילכך משמע דאפילו במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף לצרכה אין הקדשו חל לא במעשה ידיה ולא במותר דכולהו דבר שלא בא לעולם נינהו והרמב"ם ז"ל כתב בפרק ו' מהל' ערכין אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם כו' וכן המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זה עושה ואוכלת והמותר חולין אמר לה יקדשו ידיך לעושיהם הואיל והם משועבדים לו הרי כל מעשה ידיה קדש הא למה זה דומה לאומר אילן זה קדש שכל פירות שעושה להבא קדש וכן כל כיוצא בזה ע"כ ולא ידעתי למה דבגמרא אמרינן דהא דרב הונא א"ר דאמר דיכולה אשה שתאמר לבעלה כו' פליג אדר"ל דאמר ר"ל לא תימא טעמא דר"מ דאמר במתני' הקדש משום דקסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא טעמא דר"מ מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה נעשה כמאן דאמר לה יקדשו ידיך לעושיהם דידים הא איתנהו בעולם ומשמע דדוקא מתוך שיכול לכופה דס"ל דאינה יכולה לומר איני נזונת הוא דאמר דאי א"ל יקדשו ידיך לעושיהם מהני אבל לדידן דקי"ל לקמן דף קז: דיכולה אשה כו' אפילו כי אמר הכי לא מהני כיון דלאו דידיה נינהו כיון שהיא יכולה להפקיעם משעבודו ולא מצית אמרת דכי צריכי לטעמא דיכולה לכופה היינו לומר דנעשה כמאן דאמר לה כו' אבל אם אמר לה בפירוש אפילו בלאו האי טעמא מהני דאם איתא דמהני באמר אפילו לא אמר לה לא צריכין להאי טעמא דכיון דשמעינן ליה לרבי מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה כדאיתא בגמ' כמאן דאמר לה דמי אלא ודאי לדידן דקי"ל דיכולה אשה כו' אפילו כי אמר לה לא מהני ואע"ג דתנן נדרים דף פה. קונם שאני עושה לפיך אין צריך להפר ומשמע דלא פליגא אדרב הונא היינו טעמא משום דכיון דניזונית משל בעל משעבדא ליה כל שלא אמרה בפירוש איני ניזונית ואפילו הכי מעשה ידיה שלא באו לעולם לא מצי אמר יקדשו ידיך לעושיהם כיון שהיא יכולה להפקיע וכמו שכתבתי ולפיכך לא נתבררו לי דברי הרמב"ם ז"ל:

27 דקסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר. תחלת תקנתם לטובתה תקנוה משום דזמנין לא ספקא במעשה ידיה למזוני ותקנו תחלת עיקר תקנתם שיזון איש את אשתו והדר תקון שיהא מעשה ידיה לבעלה משום איבה וכיון דעיקר תקנתם לטובתה ומשום דידה הוא אי אמרה לא ניחא לי בהך טיבותא שומעין לה ומשמע נמי דהוא הדין דיכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר וכ"כ רב אחא גאון ז"ל בשאלתות בפרשת ואלה המשפטים ודבר ברור הוא שאם במעשה ידיה דשכיחי יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה כל שכך במותר דלא שכיח וכתב הרא"ה ז"ל דכל שאמרה איני ניזונית ואיני עושה מיד נתבטלה תקנתה ושוב אינה יכולה לומר ניזונת אני ועושה שאינו בדין שיהא הרשות בידה לשנות הדבר כל פעם כמו שתרצה שאם כן כשלא תמצא מלאכה תרצה להיות ניזונת וכשתמצא תאמר איני ניזונת ולקתה מדת הדין אלא ודאי מיד שאמרה אי אפשי בתקנת חכמים הפסידה ושוב אין לה מזונות והה"נ דאין לה כסות דכסות בכלל מזונות הוא ומיהו כי אמרינן שיכולה אשה שתאמר לבעלה כו' דוקא במעשה ידיה דמעשה ידיה הוא דתקינו ליה רבנן תחת מזונות אבל שאר מלאכות השנויות במשנתינו דף נט: כגון טוחנת ואופה ומבשלת אינה יכולה להפקיע עצמה מהן וכמו שאכתוב בסמוך בס"ד ומיהו דוקא בדאמרה איני ניזונת ואיני עושה הא אמרה איני עושה בלבד לא אמרינן דמהני ולא יהא בעל חייב לזונה דהא כי אמרה קונם שאני עושה לפיך הא קאמרה איני עושה ואפילו הכי תנן בסמוך שאין צריך להפר אלמא לא מבטלא תקנה לעולם עד דאמרה בהדיא איני ניזונת:

28 תנן התם בנדרים דף פה. קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר ר"ע אומר צריך להפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו ר' יוחנן בן נורי אומר צריך להפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו. וה"פ קונם מה שאני עושה לפיך אינו צריך להפר משום דשעבודי משעבדא ליה ולאו כל כמינה דמפקע ליה לשעבודיה ר"ע אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו דקסבר ר"ע דהעדפה דידה היא וחייל עלה נדרה דהא לא משעבדא ליה ומש"ה צריך להפר ומצי מיפר משום דברים שבינו לבינה ותנא קמא לא חייש להכי משום דס"ל דהעדפה נמי דידיה הוי והאי העדפה היינו שתעדיף על משקל ה' סלעים שפסקו לה חכמים לעשות לבעלה רבי יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו דסבירא ליה לרבי יוחנן כת"ק דהעדפה נמי דבעל הוי הלכך משום העדפה אין צריך להפר אלא שמא יגרשנה ויהא הנדר חל שמשגרשה אינה משועבדת לו למעשה ידיה ותהא אסורה לתזור לו לפי שנאסר במעשה ידיה ואי אפשר לו ליזהר שלא תטחן ושלא תאפה ושאר מלאכות שהאשה עושה לבעלה והקשו והיאך יפר משום שמא יגרשנה והא אין הבעל מיפר אלא נדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה וכאן כיון שאין הנדר חל אלא לאחר שיגרשנה היאך הוא יכול להפר ותירצו דכיון דמסקינן בגמרא דמדינא חייל קונם מעכשיו אלא משום דאלמוה לשעבודא דבעל דלא ליחול מהשתא כמו שאכתוב בסמוך בס"ד כי אלמוה לזכותיה הוא דאלמוה ולאו לאפקועי זכותיה במאי דהוי מצי מיפר מדינא ולי נראה אפשר דכי היכי דס"ל לרבי עקיבא בפרק בתרא דנדרים דף פט. בנדרי עינוי נפש דהאומרת הריני נזירה לאחר שאתגרש שמצי מיפר כיון דהשתא מיהת אשת איש היא דבתר שעת הנדר אזלינן וקי"ל הכי כה"ג נמי אמרינן בנדרים שבינו לבינה:

29 ואמרינן התם ובפרקין בגמרא דאמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי ופרכינן דידיה אדידיה דמדפסיק הכי משמע דס"ל שאדם אוסר דבר שלא בא לעולם וקשיא אדידיה דאיהו פסק כרבי יוחנן הסנדלר דאמר במתני' חולין משום דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ומפרקינן באומרת יקדשו ידי לעושיהן לכי מיגרשה וידים איתנהו בעולם ופרכינן עלה ומי איכא מידי דהשתא לא קדוש ולקמיה קדוש כלומר תירצת לא בא לעולם דמלאכה לא בא לעולם דגירושין לא תירצת דאילו השתא לית לה ליה רשותא לאקדושי והיכי קדיש לקמיה ומהדרינן אלמה לא אילו האומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדוש מי לא קדשה כלומר אם מכר וחזר ולקחה ומתקיף לה רבי ירמיה מי דמי התם בידו להקדישה כלומר שהרי עכשיו שלו וכי היכי דאילו הקדישה השתא קדשה כי אמר נמי תקדוש לקמיה קדשה אבל הכא אין בידה לגרש עצמה הא לא דמיא אלא להא האומר לחבירו שדה זו שמכרתי לך לכשאקחנה ממך תקדוש דלא קדשה ומתקיף לה רב פפא מי דמי התם גופא ופירי בידא דלוקח הכא גופא בידה היא כלומר גבי מכרתי לך אין לו בה עכשיו לא גוף ולא פירות ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אבל גבי אשה גופה בידה הוא והרי אמרה יקדשו ידי הא לא דמיא אלא לאומר לחבירו שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה ומתקיף לה רב אשי מי דמי התם בידו לפדותה אבל הכא אין בידה לגרש את עצמה הא לא דמיא אלא להא שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה ומתקיף לה רב אשי מי דמי התם בידו לפדותה לעשר שנים הכא אין בידה לגרש את עצמה לעולם ומסקינן אלא א"ר אשי שאני קונמות דכקדושת הגוף דמו וכמו שאכתוב בסמוך בס"ד: