ר"ן על כתובות ו׳

1 מתני' ומודה רבי יהושע כו' שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. זה אינו יודע שהיתה של אביו אלא על פיו של זה ומה שאסר הרי התיר ומפרשינן בגמ' דף טז. דהאי מודה רבי יהושע אפרקין קמא קאי אפלוגתא דהיא אומרת משארסתני נאנסתי ואע"ג דאיכא למימר מיגו דאי בעי אמרה מוכת עץ אני תחתיך דלא פסלה נפשה מכהונה וקא אמרה נאנסתי דקא פסלה נפשה מכהונה ומהימנא אפילו הכי אמר רבי יהושע לא מהימנא ומש"ה קאמר ליה ר' יהושע לר"ג אע"ג דבההוא מיגו דהתם פליגנא עלך משום דאיתתא איתרעאי ואפילו אמרה מוכת עץ אני תחתיך דלא פסלה נפשה מכהונה אפ"ה אמר רבי יהושע לגבי כתובה מיהא לא הות מהימנה. בההוא מיגו דהכא מודינא לך לפי שאילו היה רוצה היה שותק ואפילו היה הלה תובעו יכול לכפור ולומר לא היה של אביך מעולם ובגמ' דף יח. פרכינן למה לי למתנייה באבוה ליתנייה בדידיה וליתני הכי מודה רבי יהושע באומר לחבירו מנה לויתי ממך ופרעתיך שהוא נאמן ומפרקינן משום דקא בעי למיתנא אם יש עדים שלוה הימנו ואמר לו פרעתיך אינו נאמן והא קי"ל המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים ומדלא אקשינן וליתני מודה רבי יהושע באומר לחבירו מנה גזלתיך והחזרתיו לך נאמן ואם יש עדים שגזלו והוא אומר החזרתיו לך אינו נאמן יש ללמוד שהגוזל את חבירו בעדים א"צ להחזיר לו בעדים וזו שאלה שאל הרמב"ן ז"ל לנשיא הגדול רבי מאיר הלוי ז"ל והשיב מדלא אוקמא בהכי שמעינן דהגוזל את חבירו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים:

2 העדים שאמרו כו'. שהיו מעידין על חתימתן לקיים השטר:

3 פסולי עדות היינו. קרובים:

4 הרי אלו נאמנין. כיון דאין כתב ידן ניכר אלא על פיהן הפה שאסר הוא הפה שהתיר כי היכי דמהימנת להו אהא ניהמנינהו אהאי:

5 יוצא ממקום אחר. שחתומים בשטר אחר שהוחזק בב"ד וכתוב בו הנפק ובא אותו שטר לב"ד עם זה וכתב חתומן דומין של זה לזה ואין כאן הפה שאסר הלכך אין נאמנין לומר פסולין היינו:

6 גמ' ל"ש דאמרי' הפה שאסר כו' אלא דאמרי מחמת נפשות. נאנסו דלא משוו לנפשייהו רשעים וכיון דעלייהו סמכינן הא בתוך כדי דיבור עקרי לסהדותייהו והפה שאסר התיר:

7 אין אדם עשים עצמו רשע. אינו נאמן לפסול עצמו מחזקתו דקרוב הוא לעצמו וקרוב פסול לעדות ופסולין היינו דתנן במתני' היינו פסול קורבה ודקאמרי היינו משכחת לה בשהיו קרובים בנשותיהם ונתרחקו אבל אי אמרי פסולין היינו בפסולא דגזלנותא לא מהימני דהא משוו נפשייהו רשעים וה"ל כאנוסים היינו מחמת ממון דמהימנינן להו במאי דקאמרי כתב ידינו הוא אבל לא מהימנינן להו במאי דקאמרי דאנוסים היינו מחמת ממון ופלגינן דבורא וא"ת דכיון דפלגינן דבורא נפלוג הכי ונימא אנוסים היו ולא מחמת ממון דדכוותה אשכחן בפרקא קמא דסנהדרין דאמרינן התם דף ט. פלוני רבעו לאנסו הוא ואחר מצטרפין להורגו לרצונו רשע הוא והתורה אמרה שמות כג אל תשת רשע עד רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע כלומר ומשום הכי כי אמר לרצונו מצטרף להורגו משום דמהימנינן לו דפלוני רבעו אבל לא לרצונו י"ל לא דמי דהתם מאי דמהימנינן ליה לגביה נקטינן כדקאמר דפלוני רבעו ברצון הרובע ולגבי נרבע אי הוי לרצונו או לאונסו מילתא אחריתי היא דמ"מ לגבי רובע כדקא אמר מהמנינן ליה אבל הכא דאינהו אמרי דאנוסין היו מחמת ממון היכי נימא דלאו כדאמרי דהוה אונס אחר שלא הזכירוהו כלל כל כי האי גוונא מעקר דבורא הוי ולא מפלג דבורא:

8 האומר שטר אמנה הוא. שלא לוה כלום אלא כתבו ומסרו שאם יצטרך ללוות ילוה והאמינהו שלא יתבענו אלא אם כן מלוהו:

9 כל כמיניה. והלא עדים חתומים בו ופשיטא דלא מהימן וה"ה דהוה מצי למימר כדקאמר בסמוך כדאמרי עדים אי דכתב ידם יוצא ממקום אחר פשיטא דלאו כל כמיניה ואי באין כתב ידם יוצא ממקום אחר אמאי לא מהימן כי אמר שטר אמנה הוא במגו דאי בעי אמר מזוייף הוא ומסקנא נמי בגמרא הכי איתא דאע"פ שהלוה מודה שכתבו צריך מלוה לקיים ואי לא מקיים ליה נאמן לוה לומר פרוע הוא או אמנה הוא מגו דאי בעי אמר מזוייף הוא אלא דמשום דהני תרי גווני דהיינו כתב ידם יוצא ואין כתב ידם איתנהו במתני' גבי עדים דייק בהו תלמודא כדקא אמרי עדים ולא חש לאורוכי כולי האי בדקאמר לוה:

10 לעולם דקאמר מלוה וכגון שחייב לאחרים. בהודאה זו שהוא מודה שהוא שטר אמנה מפסיד את אחרים הנושים בו ואין לו מה להגבות והוא אינו רוצה להגבותם חוב זה:

11 ונתן לאשר אשם לו. ולא כתב לאשר הלוהו אלא לאשר אשם לו ואשם הוא הקרן כדאמרינן בהגוזל דף קי. והא דרבי נתן בדלית ליה נכסי ללוה לאשתלומי מיניה אלא חוב זה דאי אית ליה אין מוציאין מזה ונותנין לזה דהוה ליה חוב זה כנכסים משועבדים דאין גובין מהן במקום בני חורין והכי מוכח בפרק שור שנגח ד' וה' דף מ: ואי תימא ובלאו רבי נתן נמי הוי חב לאחרים דנהי דאין מוציאין מזה ונותנין לזה כל זמן שלא יתבענו ללוה מ"מ כשיתרעם המלוה בב"ד למה לא יגבו לו חוב זה כשם שהם מגבין לו שאר נכסיו יש לומר דשטרות לאו בני גוביינא נינהו שאין גופן ממון וכל שאין גופן ממון אין ב"ד מגבים לו ומהכא שמעינן לה וה"נ מוכח בסוף מכילתין דף קי. גבי ב' שהוציאו שטר חוב זה על זה דאמרינן זה גובה וזה גובה הלכך בלאו דרבי נתן לא הוי חב לאחרים אבל לר' נתן דסבירא ליה שהמלוה יכול לתבוע בדין בעל חוב של לוה ולהפרע ממנו הוי חב לאחרים ולא מהימן ואי תימא וליהימניה מגו דאי בעי מחיל וכדשמואל דאמר דף כה: המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול יש לומר דכי אמרי' הכי ה"מ במוכר שטר משום דמדאורייתא לא קני ליה דמכירת שטרות דרבנן כפי דעת הרי"ף ז"ל וכדמוכח בפרק מי שמת דף קמז: אי נמי משום דשעבוד גופו של לוה נשאר גבי מלוה וכפי סברת רבינו תם ז"ל וכמו שכתבתי שם בס"ד אבל היכא דחב לאחרים ולית ליה נכסי אחריני כיון דמוציאים מזה ונותנין לזה מדרבי נתן אפילו מחלו אינו מחול דהא משועבד ליה לקמא מדאורייתא ושעבודא דלוה גביה הוא והקשו על זה מדאמרינן בפרק החובל דף פז. גבי הא דתנן דאשה פגיעתה רעה דהיא שחבלה באחרים פטורה משום דלית לה לשלומי ומקשינן התם דף פט. ותזבין כתובתה בטובת הנאה להאי דחבלה ביה דאי מחלה גבי בעל לית ליה פסידא ומפרקינן סוף סוף לגבי בעל ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן והא התם דלית לה נכסי אחריני ואפילו הכי אמרינן דיכולה למחול ולי אין זו קושיא דהתם לאו מדרבי נתן אתינא עלה והיינו טעמא משום דהא דרבי נתן לא סגיא אלא לכשיגיע זמנו פקדיה רחמנא ללוה דליתב למלוה קמא ומשום הכי מוציאין מזה ונותנין לזה אבל לא סגי דלהוי מהשתא שעבודיה גביה כל שכן בשעבוד כתובתה דאפשר דלא אתי לעולם לידי גוביינא ומשום הכי לא אתינא עלה מדרבי נתן כלל אלא דאמרינן דתזבנה לכתובה לההוא דחבלה ביה ולמאי דפרכינן מהדרינן דכל דלגבי בעל מחלה ודאי אבל אין הכי נמי דהיכא דחייב מדרבי נתן לא מצי מחיל ומפרקא קושיין. עוד נראה לי דלאו מגו מעליא הוא דאי מחיל מכסיף ממלוה דקא מפקע ליה חוביה בכדי וכי אמר שטר אמנה הוא לא מכסיף מיניה דמצי אמר קושטא קאמינא ולא בעינן לשקורי ולא תקשה לך מאי דאמר בסוף פרק שנים אוחזין דף יט: מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל ופרכינן התם וליחוש דילמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי כו' ומהדרינן שמע מינה איתא לדשמואל דקאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו כו' דאלמא משום מגו דאי בעי מחיל מצי אמר פרוע הוא דלאו קושיא היא דכל לגבי בעל ודאי מחלה ולא מכספא:

12 לעולם דקא אמרי עדים כו' אעולה לא חתימי. וכי אמרי חתמנו אין נאמנין להרשיע עצמן ופרש"י ז"ל בסמוך דעדים שאמרו אמנה היו דברינו היינו שאומרים שלא הלוהו כלום אלא כתבנו לו ולכשיצטרך ילוה וזה שעבד נכסיו מעכשיו אם ילוה אחר זמן ולא הוי מוקדם לטרוף שלא כדין ונ"ל שהזקיקו לומר כן משום דאי לא אמרי הכי לא צריכין לדרב כהנא למיפשט מינה עולה דעדים דתיפוק לי דמשוו נפשייהו רשעים שכתבו את השטר שלא כדין ותמה אני אכתי היכי סגי בהכי דהא מסקינן בפירקא קמא דב"מ דף יג. שאין רשאין עדים לכתוב את השטר אלא או בשטרי אקנייתא דמשתעביד בין ילוה בין לא ילוה ואין כאן אמנה כלל א"נ כשישמלוה עמווראו הלואת מעות לדברי רש"י ז"ל וכמ"ש שם הא לאו הכי לא משום חששא דשמא כתב ללוו' בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין וכיון שכן בכה"ג נמי אית לסהדי למיחש דלמא כתב ללות הוא ולא ילוה כלל וטריף לקוחות שלא כדין ואי כתבי רשיעי נינהו ולא צריכין לדרב כהנא ונ"ל דהתם בפ' שנים אוחזין למאי דשכיח חיישינן דהיינו כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי שהדבר מצוי כך בכל יום אבל אי כתב ללוות ולא לוה כלל לא חיישינן הלכך כל שמפרש לוה לכשילוה ישתעבד מעכשיו כותבין אפילו בשטרי דלאו אקנייתא ואפילו אין מלוה עמו ומכאן למדנו דין זה הלכך כי אמרי עדים בענין זה כתבנו לא משוי נפשייהו רשיעי אלא דכיון דאמר רב כהנא דאסור למלוה שישהה שטר אמנה בתוך ביתו סהדי נמי אי עבדי הכי אע"ג דמדינא מצו למיעבד לא שפיר עבדי:

13 אסור לאדם שישהה שטר פרוע בתוך ביתו. לא מבעיא שטר אמנה דאסור אלא אפי' שטר פרוע אסור ולא אמרינן דמצי לעכוביה על פשיטי דספרא שעל הלוה ליתן שכר הסופר ופעמים שאין לו ונותנו המלוה וחוזר וגובהו מלוה בשעת פרעון ואעפ"כ אין לו לעכב את השטר בשביל זה הכי מוכח בגמרא:

14 ספר שאינו מוגה. תורה נביאים וכתובים שאין מוגה שם טעיות שבו:

15 עדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנין. אפילו אין כתב ידם יוצא ממקום אחר וכדאסיק רב אשי לעיל מדרב כהנא וס"ל לרב נחמן נמי דמודע' היו דברינו אין נאמנין משום דס"ל דכיון דאיכא מודעא אין רשאין לכתוב אותו שטר שנמסר עליו דלאו במודע' מחמת נפשות עסקינן אלא מחמת אונס ממון ור"נ גופיה הוא דאמר בפרק חזקת הבתים דף מח: אי מודעא לאו אשקלתא ואי אשקלתא לאו מודעא הלכך כשאמרו שמודעא נמסרה להם ואעפ"כ כתבו את השטר חתמי אעולה ולא מהימני ומר בר רב אשי אמר דבאמנה היו דברינו אין נאמנין משום דעולה הוא אבל במודעא נאמנין דניתן ליכתוב וכתב רש"י ז"ל דניתן ליכתב להציל האנוס מיד אונסו ולפי זה נ"ל דכי מהימני להציל דוקא בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אבל בשכתב ידם יוצא ממקום אחר לא דאע"ג דניתן ליכתב מהאי טעמא דהא כי אמרי אנוסין היינו מחמת נפשות כל שכן דניתן ליכתב ואפילו הכי כשכתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין משום דעקרי לסהדותייהו דהוי להו חוזרין ומגידין אבל אם נפרע ניתן ליכתב דשטרא מיהא מהני דכי מבטלי זביני מחמת מודעא צריך המוכר להחזיר הדמים שיקבל כמו שכתוב בשטר אפשר לומר דאפילו בשכתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנים דלא עקרי סהדותייהו לגמרי דאכתי מהני לאהדורי זוזי אפומא דההוא שטרא וכן נמי אי נפרש דהאי ניתן ליכתב קאי אמודעא שבידם לכתבה ולכתוב זמנה קודם שטר המכר או באותו יום עצמו אפשר גם כן לומר דאפילו בכתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין שאין אלו חוזרין ומגידין שעדיין לא הגידו כיון שבידם לפסול הגדת המכר משעה ראשונה ולא דמי לאנוסין היינו מחמת נפשות:

16 תנאי היו דברינו. על תנאי מכרה לו שיעשה לו כך וכך ולא ראינו שקיים תנאו וזה אומר לא קיים לי ואינו מכר והא מלתא בעיא היא בגמרא אי דמי לאמנה ולא מהימני או דלמא תנאי מילתא אחריתי היא ומהימני ומסקינן כי אתו לקמן לקוחות שעדיהן מעידין שתנאי היו דבריהם אמרינן להו זילו קיימו תנאייכו לבעלים וחותו לדינא. אם יעכב שוב הקרקע ותמה אני למה נאמנים יותר בתנאי מבאמנה דהא תנאי גופיה אמנה היא ומה בין האמינו בנתינת מעות או האמינו בקיום התנאי הרי בשניהם לא נשתעבד אלא ע"מ שיתקיים אותו דבר ונ"ל דהיינו טעמא משום דבאמנה אכתי לא משתעבד לוה למלוה כלל שהרי בידו הוא שלא ילוה ממנו ואין כאן שיעבוד ומשום הכי אסור לו לאדם שישהנו בתוך ביתו שנמצא משהה שטר שאין לו בו שום זכות אבל תנאי הוא שמשתעבד לוה אמלוה. אבל ע"מ שידבר עליו לשלטון וכיוצא בו וכל כי האי גוונא חייל שעבודא מהשתא בעל כרחיה דלוה שהרי בידו של מלוה לקיים תנאו ובוודאי דלא מתסר להשהות שטר זה בתוך ביתו כיון דשעבודא מהשתא חייל במקצת כשם שמותר להשהות שטר של מנה אע"פ שאינו חייב בו אלא חמשים דאפילו בשטר פרוע איכא מאן דאמר בגמרא דף כ: דזימנין דמשהי ליה אפשיטי דספרא ומותר לקיימו:

17 תרוייהו בשטרא מעלייא קא מסהדי. שהם מעידים שהשטר אמת וכמו שהוא כתוב בשטר בלא תנאי חתמוהו והאי דקאמר תנאי חד הוא ואינו נאמן לעקור שטר ששניהם חתומים בו:

18 אי הכי. דכיון שהעיד על כתב ידו עשיתו לזה כאחד ממקיימי השטר כמו שהוא כתוב בלא תנאי והוו להו עדים שנים ועדות אחרונה דברי א' במקום שנים:

19 אפילו תרוייהו נמי. דאמרי תנאי היו דברינו לא להימני דהוי להו חוזרין ומגידין:

20 אלא אמרינן הני למיעקר סהדותייהו קא אתו. לומר לא חתמנו אלא על מנת שיתקיים התנאי וכיון דתנאי מילתא אחריתי הוא לא דמי למודעה ואמנה ומהימני דעדות בפני עצמו היא האי נמי כי אמר חד תנאי היה עוקר לחתימות ידיה לומר לא חתמתי אלא על מנת כן וכיון דאית לן דמלתא אחריתי היא ושטרא ממילא מיעקר אשתכח דאין בשטר חתום אלא עד אחד:

21 והא דתנאי היו דברינו נחלקו בה אבות העולם ז"ל שרבינו האי ז"ל וכת א' של ראשונים ז"ל פירשוה אפילו בשכתב ידן יוצא ממקום אחר וכת מן האחרונים ז"ל פירשוה בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר דוקא וכן פירש"י והרמב"ם ז"ל והרמב"ן ז"ל הכריע כדברי האחרונים מהא דאמרינן עלה עד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי ואם הם מפרשין אותה אפילו בשכתב ידן יוצא ממקום אחר כדרך הסוגיא שלהם מאי מספקא להו והיכי אסיקנא דמהימן לא יהא תנאי אלא כאומר פרוע דהוא מילתא אחריתי בודאי מי אפשר למימר בעד אחד שיהא נאמן לומר בשטר מקויים פרוע הוא ולא מיבעיא בהכחשה דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא אלא אפילו היכא דליכא דמכחיש ליה לא יהא מהימן דא"כ מציט עד אחד קם בממון והתורה אמרה אינו קם אלא לשבועה ולא יהא החתום בשטר אלא אחר דליכא למימר ביה אינו חוזר ומגיד ולא יהא תנאי אלא כאומר פרוע דשטרא לפרעון קאי ולאו עקירה היא ואפ"ה לא מהימן ובודאי כיון שכתב ידם יוצא ממקום אחר לא מפיהם אנו חיים ולא עדיפי מעדים דעלמא אלא גריעי מנייהו היכא שחוזרין ומגידין ועוד דאי בכתב ידן יוצא ממקום אחר עסקינן היכי אמרינן אלא אמרינן הני למעקר סהדותייהו קא אתו ואי דכתב ידן יוצא ממקום אחר מאי סהדותייהו קא עקרי הא לא אסהידו כלום ואי למעקר סהדותיה דשטרא אדרבה היא הנותנת דאי עקרי שטרא לא מהימני כלל אלא ודאי כי אמרינן בתנאי היו דברינו דנאמנין דוקא בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר הא לאו הכי לא מהימני אלו דבריו ז"ל ולדידי לא מחוורא הך סברא דאי בשכתב ידן יוצא ממקום אחר לא מהימני משום דהוו להו חוזרין ומגידין אלמא חשבינן ליה לסהדותייהו קמא כאילו כתבו בפירוש שנעשה אותו מעשה בלא שום תנאי ואי הכי אפילו אין כתב ידן יוצא ממקום אחר לית לן להימנינהו דהא משוו נפשייהו רשעים ולא דמו לאנוסים היינו מחמת נפשות דבשכתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין ובשאין יוצא נאמנים דהתם נהי דהוו חוזרין ומגידין מ"מ לא משוו נפשייהו רשעים ומשום הכי מהימני אבל הכא אי קרית להו חוזרין ומגידין הא משוו נפשייהו רשעים: