ר"ן על כתובות כ״ד

1 ואיכא למידק דהכא משמע דדוקא באומר לכשאפדנה ממך אבל במקדישה מעכשיו לא קדשה ואילו במסכת ערכין בפרק האומר משקלי עלי דף כ: אמרינן המשכיר בית לחבירו ונתנגע אע"פ שחלטו כהן אומר לו הרי שלך לפניך נתצו צריך להעמיד לו בית אחר הקדישו הדר בו מעלה שכר להקדש ואקשינן הקדישו הדר ביה היכי מצי אקדיש ליה כי יקדיש את ביתו אמר רחמנא ומתרצינן הקדישו משכיר הדר בו מעלה שכר להקדש ואקשינן הקדישו משכיר היכי מצידייר ביה במעילה קאי אלמא משכיר מצי מקדיש ביתו מעכשיו משום דגופה דידיה הוא אע"ג דאגיר גבי שוכר ומ"ש ממשכון וי"ל דההיא במשכיר בית סתם עסקינן ומש"ה מצי מקדיש ליה מהשתא ויהיב לשוכר ביתא אחריני אבל במשכיר בית מיוחד לא כל הימנו להפקיע זכותו של שוכר וראיה לדבר דבמשכיר בית סתם עסקינן מדקתני נתצו חייב להעמיד לו בית אחרואילו במשכיר לו בית זה קי"ל בפרק השואל דף קג. דנפל אזל ומיהו אפילו במשכיר בית מיוחד נהי דאמרינן דאינו יכול להפקיע זכותו של שוכר אפי' הכי מצי מקדיש ליה מהשתא אלא שהשוכר דר בו כל זמנו וראיה לדבר מדאמרינן בפ' השולח דף מא. העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה ולבעל חוב בחובו ומכרה גובה משאר נכסים ופירשוה הגאונים באפותיקי סתם כגון משכונא ואפילו באפותיקי מפורש נמי יכול לוה לסלקו בדמים הלכך משכיר מהשתא מצי מקדיש ליה אלא שהשוכר דר בו כל זמנו והכי נמי מוכח בירושלמי במס' פסחים בפרק מקום שנהגו הלכה ט וכי קאמרינן בשמעתין לכשאפדנה ממך דמשמע דמהשתא לא קדשה במקדישה לגמרי קאמר ובתוספתא דבבא מציעא משמע נמי שהשוכר גם כן יכול להקדיש זכותו דגרסינן התם סוף פרק ט השוכר שדה מחבירו כו' עמד השוכר והקדישה הרי זה מקודשת עד שתצא מרשותו:

2 ומדאמרינן דאשה אין בידה לגרש את עצמה מוכח מה שכתוב למעלה דאפילו לרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה דוקא במעשה ידיה אבל בשאר המלאכות השנויות במשנתינו כגון טוחנת ואופה ומבשלת לא כל הימנה להפקיע זכותו של בעל דאי לא תימא הכי הרי בידה לפדות את עצמה שתאמר איני ניזונית ואיני עושה אלא כדכתיבנא וכי קאמר ר' יוחנן בן נורי שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו בשביל מלאכות הללו הוא דקאמר לפי שאי אפשר לה להזהר שלא תהא אופה לו ומבשלת או מוזגת את הכוס אבל משום מעשה ידיה לא תהא אסורה עליו שהרי אפשר לו ליזהר שלא ליהנות ממנה וכי פרכינן מי איכא מידי דהשתא לא קדוש ולקמיה קדוש עיקר קושיין משום מלאכות הללו היא ולא משום מעשה ידיה ומסקנא דשמעתין אלא אמר רב אשי שאני קונמות דכקדושת הגוף דמיין כדרבא דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד כ' רש"י ז"ל שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו כקדושת מזבח שאין להם פדיון כך אין פדיון לקונם להיותו מותר לפי שנאסר עליו שהרי אינו הקדש גמור לתפוס פדיונו אלא אסור על אדם אחד וכיון דקדושת הגוף הוא מפקיע מידי שעבוד שהיא משועבדת לבעל וחייל. הקדש כגון שיעבד שורו לבעל חוב וחזר והקדישו למזבח מפקיע שעבוד המלוה וגובה חובו ממקום אחר וזה כשר לקרבן ואינו גזול דלא הוי ליה אלא לגוביאנא בעלמא ודוקא קדושת הגוף אבל קדושת דמים דבדק הבית לא מפקעת שעבוד כדתנן בערכין דף כא: מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים האלו כו' עד כאן פירוש לפירושו כגון דאקני ליה לבעל חוב מטלטלי אגב מקרקעי הא לאו הכי אפילו הדיוט מפקיע מידי שעבוד דהא קי"ל ב"ק דף יא: דעשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו משום דלית ליה קלא וכיון דאפילו הדיוט מפקיע מידי שעבוד כ"ש הקדש דמים דלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש אלא בדאקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי עסקינן דבכי האי גוונא הדיוט והקדש דמים אין מפקיעין מידי שעבוד וקדושת הגוף מפקעת ממנו זה דעת רש"י ז"ל וכן דעת הגאון ז"ל דדוקא קדושת הגוף מפקעת מידי שעבוד אבל קדושת דמים לא אבל רבינו תם ז"ל סובר שאפילו קדושת דמים מפקעת מידי שעבוד ויש לו פירוש אחר בזה ואין דבריו נכונים:

3 וחמץ. עשה חמצו אפותיקי לכותי והגיע פסח איסור חמץ מפקיע שעבוד הכותי ונאסר בהנאה והא דתנן פסחים דף ל: עובד כוכבים שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה מוקמי ליה התם דף לא. בשהרהינו אצלו שמסרו בידו משכון:

4 ושחרור. עשה עבדו אפותיקי ושחררו הלוה משוחרר וזה גובה חובו ממקום אחר וכ"ת נחשוב נמי מת דמפקיע מידי שעבוד כדמוכח בההיא דאיצטלא דמילתא דפרסוה אמיתנא כדאיתא בפרק אלמנה לכהן גדול דף סו: יש לומר דכיון דחשיב חמץ דמאיסורי הנאה הוא כל איסורי הנאה בכלל:

5 ופרכינן ונקדוש מהשתא. כלומר מאי איריא דקתני שמא יגרשנה מהשתא נמי קדיש ומהדרינן. דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל. בעודה תחתיו דשויה כלוקח גמור ולא כמלוה ומש"ה לא חייל אלא לכי מגרשה ומיהו משמע דדוקא באומרת יקדשו ידי לעושיהן הא לאו הכי אפי' לכי מגרשה לא חייל דאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו ולפיכך אני תמה על הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק י"ב מהלכות נדרים אמרה יקדשו ידי לעושיהם או שנדרה שלא יהנה במעשה ידיה אינו נאסר במעשה ידיה מפני שידיה משועבדין לו כו' אבל צריך הוא להפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו ע"כ דמשמע דבנדרה נמי שלא יהנה במעשה ידיה צריך להפר אמאי והא דבר שלא בא לעולם הוא ואיכא מאן דאמר שאין הלוה יכול לאסור למלוה נכסיו המשועבדים לחובו ומוכחי לה מדאמרינן בירושלמי בפרק המדיר גבי המדיר את אשתו מליהנות לו וכי אדם נודר שלא לפרוע חובו ומשני כמאן דאמר אין מזונות לאשה דבר תורה אלמא דמי שהוא גובה מן התורה כבעל חוב לא מפקע שעבודיה משום קונם ודאמרינן בשמעתין דהקדש מפקיע מידי שעבוד דוקא הקדש לפי שאין אדם מצוי להקדיש נכסיו לא חשו חכמים לאלומי לשעבודא דבעל חוב אבל בקונם שהוא מצוי אלומי אלמוה ומיהו אפשר דבירושלמי לא סבירא ליה דקונמות כקדושת הגוף דמיא כי היכי דלא סבירא לן הכי בשמעתין עד דאתא רב אשי ופרקה אבל למסקנא דרב אשי דוקא שעבודיה דבעל הוא דאלמוה אבל שעבודיה דמלוה לא ומצי ליה למסרינהו לנכסיה עליה דמלוה ומיהו נראין הדברים דמשמתינן ליה עד דמתשיל אנדרא:

6 כי אתא רבין אמר בפרק מציאת האשה דף סו. היא:

7 העדפה שלא ע"י הדחק. כגון שהיא עירנית ובעלת מלאכה:

8 רבנן סברי דבעל הויא דרבנן דאמרי א"צ להפר ולא חיישינן לשמא תעדיף סברי דאי מעדפא נמי ע"י הדחק דבעל הויא כיון שהוא נותן לה מעה כסף לצרכה ורבי עקיבא סבר דלא זכו ליה רבנן במעה כסף אלא העדפה שלא ע"י הדחק אבל העדפה שע"י הדחק לא זכו:

9 וגרסינן התם בעי רבא עשתה לו שתים בבת אחת מהו בעי רבינא שלש וארבע מהו תיקו. כגון שומרת קישואין וטווה פשתן ומלמדת שיר לנשים בשכר ומחממת ביצים בחיקה או ביצי תולעים העושים משי שהנשים מחממות אותם בחיקן והם נוצרים. מהו. מי הוי כעין הדחק או לא כך פרש"י ור"ח ז"ל ולפירוש זה אליבא דר"ע קא בעי דאילו לרבנן מאינ"מ דהא אפי' העדפה שע"י הדחק דבעל הוי וכיון דאליביה בעי משמע דהלכתא כוותיה אבל הרי"ף ז"ל פסק כרבנן וכן פסק רבינו האי גאון ז"ל ואמר דבעיא דרב פפא ורבינא אליבא דרבנן שייכא והכי קמיבעיא להו דדילמא עד כאן לא קאמרי רבנן בהעדפה שע"י הדחק דלבעל הוי אלא בהעדפה דמלאכה אחת אבל שתי מלאכות לא תקינו ליה רבנן משום דלא שכיחי למעבדינהו בב"א ואתא רבינא למימר דאפילו תמצא לומר דשתי מלאכות בבת אחת שכיחי ודבעל הוי אכתי איכא לספוקי בשלש וארבע וכן הרמב"ם ז"ל בפ' כ"א מהל' אישות פסק כרבנן אבל תמה אני עליהם למה לא הביאו בעיא דרב פפא ורבינא שכיון שהם פוסקין כרבנן משמע דסבירא להו דהני בעיין לרבנן נינהו והיה להם ז"ל להביאם:

10 מתני' ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה. ירושלמי תני שבעה גופי מלאכות מנו והשאר לא הוצרכו חכמים למנותן. כלומר דיש מלאכות אחרות קטנות שהיא חייבת בהן כגון מוזגת לו את הכוס ונותנת תבן לפני בהמתו וכיוצא בהן כדאיתא בגמרא:

11 אופה. פת:

12 שתים אינה מבשלת כו'. בגמרא פריך אמאי לא אפטרה מכולהו בחדא שפחה שהכניסה במקומה:

13 יושבת בקתדרא. לא תטרח בשבילו ללכת בשליחותו להביא לו חפץ מבית לעלייה:

14 תוספתא הכניסה לו שפחה בין משלו בין משלה לא טוחנת ולא אופה כו' מקום שנהגו שלא לעשות לאחד מכל אלו אין יכול לכופה:

15 גמ' טוחנת ס"ד. המים מגלגלין האופן וטוחן:

16 מטחנת. מכינה צרכי טחינה נותנתו באפרכסת וקולטת את הקמח:

17 ואי בעית אימא. לעולם היא עצמה ובריחיא דידא. ריחים של יד:

18 לתכשיטיה. שיקנו לה תכשיטין להתנאות בהן:

19 שיעדן. את זיוה:

20 לפרקה. ימי הנעורים:

21 ירושלמי לא אמרו אלא בנה אבל תאומים לא ולמה אמרו בנה שלא תינק בנה של חברתה. כלומר למה אמרו בנה ולא אמרו את הבן דשמעינן נמי דדוקא בן אבל תאומים לא לאשמועינן דדוקא בנה אבל בן חברתה לא כלומר שאם מת בנה אינה חייבת להניק בשכר ותעלה לו שכרה וכן נמי אינה חייבת להניק בן שיש לו מאשה אחרת וכן נמי הבעל מעכב עליה מלהניק בן חברתה עם בנה:

22 שומטת דד מפיו. לא תניקנו שחל הנדר דלא משעבדא ליה:

23 כופה ומניקתו. דמשעבדא ליה ולא חל הנדר:

24 אם היה מכירה. שאינו רוצה לינק מאשה אחרת:

25 בן כמה. חדשים אית לן למימר שיודע להכירה מלינק אשה אחרת:

26 ההיא דאתאי. גרושה ולא היתה רוצה להניק:

27 זיל בדקה. אם מכירה:

28 אותבה בדרי דנשי. הושיבה בשורה של נשים:

29 מסוי. מביט:

30 נטוף עיניך. זקפי עיניך כמו ועינוהי מטייפי דבר אווזא:

31 דרי בנך. שאי בנך:

32 ת"ר יונק תינוק כו' כיונק שקץ. כאילו יונק דבר משוקץ ופרכינן עלה בגמ' ורמינהו יכול יהא חלב מהלכי שתים טמא כלומר שחלב של אשה שמהלכת בשתי רגלים יהא אסור ודין הוא ומה בהמה שהקלת במגעה כלומר שאינה מטמאה מחיים א"נ שהנוגע בנבלת בהמה אינו מטמא לטמא אדם וכלים ואעפ"כ החמרת בחלבה כדאמרינן בכורות דף ו: גמל גמל שתי פעמים כלומר חד בויקרא וחד במשנה תורה חד לאיסור עצמו וחד לאיסור חלבו אדם שהחמרת במגעו דהיינו נדה א"נ שהנוגע במת מיטמא לטמא אדם וכלים אינו דין שתחמיר בחלבו ת"ל טמא הוא כלומר דכתיב גבי גמל טמא הוא ומשמע מיעוטא לאשמועינן דאין חלב מהלכי שתים טמא אלא טהור יכול אוציא את החלב שאינו שוה בכל כלומר שהרי בטהורה טהור ולא אוציא את הדם ששוה בכל ת"ל טמא הוא הוא טמא ואין דם מהלכי שתים טמא אלא טהור כלומר דשריותא דחלב ודם מחד קרא נפקי ליה ואמרו בתוספות דאין זה תימה שהרי מצינו בכמה מקומות דממעטינן מחד קרא כמה דברים כדאשכחן במעילה בפרק הנהנה דף יח: דממעט כמה דברים מתמעול מעל. ואמר רב ששת אפי' מצות פרוש מדבריהם אין בו. ומפרקינן לא קשיא הא דפריש הא דלא פריש. כלומר הא דקתני מותר בשפריש מדדי אשה לכלים אבל היכא דלא פריש דהיינו כשיונק מן הדד הוי כיונק שקץ מדרבנן:

33 וחלופא בדם. כלומר דמדפריש אסור מדרבנן דמיחלף בדם בהמה ואתו למימר דם בהמה אכיל ומשום הכי אמרינן דדם שעל גבי ככר כגון שנשכו וניכר בו דם השינים גוררו דאמרי דם קאכיל ושבין השינים מוצצו דהא ליכא דחזו ליה ובת"כ בפרשת ויהי ביום השמיני שנויה הברייתא שהבאתי למעלה כך יכול אף בשר מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים יהו בלא תעשה על אכילתן ודין הוא ומה אם בהמה שהקל במגעה החמיר בחלבה מהלכי שתים שהחמיר במגען אינו דין שנחמיר בחלבן ת"ל זה זה טמא ואין חלב מהלכי שתים טמא אוציא את החלב שאינו שוה בכל ולא אוציא את הבשר שהוא שוה בכל כלומר דבבהמה טהורה נמי נוהג בו איסור באבר מן החי ת"ל זה זה הוא טמא זה בלא תעשה על אכילתו ואין בשר מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים בל"ת על אכילתן וכתב הרמב"ן ז"ל דכי היכי דאמרינן בשמעתין דחלב ודם שרו לגמרי ואפילו מצות פרוש אין בהן האי כדיניה והאי כדיניה ה"נ בשר מהלכי שתים נהי דכי מת אסור בהנאה וכדילפינן סנהדרין דף מז: מעגלה ערופה שם שם ממרים אפ"ה בשר מן החי מותר דכיון שאינו טעון שחיטה ליכא משום אבר מן החי דאם איתא דבשר אסור היאך יהו חלב ודם מותרים והלא כלל גדול אמרי' בפ"ק דבכורות דף ה: שכל היוצא מן הטמא טמא ועוד דאם איתא דבשר אסור הוה לן למימר דאע"ג דדם אימעיט ה"מ מאיסור דם אבל מאיסור בשר לא אמעיט דהא בכריתות בפרק דם שחיטה דף כא: אמרינן דדם השרץ אימעיט מכלל דם ואפ"ה אמרינן התם שאם התרו בו משום שרץ לוקה וכה"ג הל"ל הכי אילו היה בשר מהלכי שתים אסור ואילו בשמעתין אמרינן דאפילו מצות פרוש אין בו אלא ודאי בשר מהלכי שתים מותר ואע"ג דתנינן התם בת"כ ואין בשר מהלכי שתים בלא תעשה לאו למימרא דאיסורא מיהא איכא דהא התם אפילו בחלב נקט ההוא לישנא ובשמעתין אמר דאפילו מצות פרוש אין בו הלכך ודאי כי קאמר ואין בשר מהלכי שתים בלא תעשה הרי הוא כאילו אמר ואין בשר מהלכי שתים אסור וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ב מהלכות מאכלות אסורות שבשר האדם אסור בעשה שהרי מנה הכתוב ז' מיני חיה ואמר בהם זאת הבהמה אשר תאכלו הא כל שהוא חוץ מהן לא תאכלו ולאו הבא מכלל עשה עשה ונראה שסמך לו על אותה ברייתא השנויה בת"כ וליתא וכמו שכתבתי אלו הן דברי הרמב"ן ז"ל ולי נראה לקיים דברי הרמב"ם ז"ל אבל בתחלה אכתוב התמיהות שיש על ברייתות הללו ומתוכן יתבאר מה שהביא להרמב"ם ז"ל לומר כך חדא שבברייתא זו השנויה בגמרא הוזכרו חלב ודם ולא הוזכר בשר ובברייתא שבת"כ הוזכרו חלב ובשר ולא הוזכר דם ועוד שבברייתא שבת"כ הוזכרו שני מיעוטין שבתחלה אמרו ת"ל זה זה טמא ואין חלב מהלכי שתים טמא ולבסוף אמר ת"ל טמא הוא זה הוא טמא דמשמע דדרשי תרי מיעוטי זה והוא ובברייתא השנויה כאן לא הזכירו אלא הוא ועוד שבברייתא עצמה של ת"כ שינו את לשונם דמעיקרא אמר ת"ל זה זה טמא ואין חלב מהלכי שתים טמא דמשמע אפילו איסורא ליכא ולבסוף אמר ואין בשר וחלב מהלכי שתים בלא תעשה על אכילתן דמשמע דאיסורא מיהא איכא ועוד דבברייתא דגמרין ממעט דם מהלכי שתים מדכתיב הוא ובריש פרק דם שחיטה דף כ: ממעט ליה מדכתיב לעוף ולבהמה דתנו רבנן כל דם לא תאכלו שומע אני אפילו דם מהלכי שתים כו' ולפיכך נ"ל שכוונת שתי הברייתות הללו דדם וחלב שרו לגמרי ובשר נהי דליתיה בלא תעשה בלאו הבא מכלל עשה מיהא איתא וברייתא דת"כ כך פי' מעיקרא קאמר יכול אף בשר מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים יהו בלא תעשה על אכילתן ולא הזכירו שם דם לפי שאי אפשר לומר שיהו בלא תעשה שכבר נתמעט בברייתא השנויה בריש פרק דם שחיטה מדכתיב לעוף ולבהמה והיא עצמה שנויה בת"כ בפרשת צו ואמר ת"ל זה זה טמא ואין חלב מהלכי שתים טמא דקרא בפרשת ביום השמיני הכי כתיב אך את זה לא תאכלו את הגמל כו' טמא הוא לכם ותרי מיעוטי דרשינן מיניה חד מדכתיב ברישא את זה לא תאכלו דמשמע זה בלאו ואין אחר בלאו ואידך מדכתיב בסיפא טמא הוא דמשמע הוא טמא ואין אחר טמא אלא טהור גמור ומיעוטא קמא דלא מטהר ליה לגמרי אתי לבשר שכבר נאסר משום לאו הבא מכלל עשה והשתא ממעטינן ליה מלא תעשה ומיעוטא בתרא דמטהרינן ליה לגמרי מוקמינן ליה בחלב שלא שמענו בו איסור כלל ואין ה"נ דברישא דברייתא דת"כ דממעט חלב מזה הוה ליה לסיומי ואין חלב מהלכי שתים בלא תעשה אלא דקושטא בעי למימר דאמסקנא סמיך דמגלייא מיעוטא אחרינא דהוא אפילו איסור אין בו והיינו דמסיים אוציא את החלב כו' ולא אוציא את הבשר כו' ת"ל זה זה טמא כלומר דאי לא הוה כתיב אלא מיעוטא קמא אחלב הוה מוקמינן ליה והוי בשר בלא תעשה אבל כיון דכתיבי תרי מיעוטי ממעטינן מינייהו בשר וחלב ומוקמינן מיעוטא קמא לבשר ששמענו בו איסור משום לאו הבא מכלל עשה ומיעוטא בתרא דמטהר ליה לגמרי לחלב שלא שמענו בו איסור כלל ואע"ג דמסיים בה ואין בשר מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים בלא תעשה על אכילתם לאו למימר שיהיו שניהן שוין לאיסור אע"פ שאין בהם לאו אלא לומר שהמיעוט האחרון גלה על המיעוט הראשון שבא למעט שאין בשר וכל שכן חלב בלא תעשה על אכילתן עוד יש לומר דאפילו מכח מיעוט ראשון יש לנו להתיר חלב לגמרי דכיון דכתיב זה גלי לן דלא דרשינן ק"ו שאילו היינו דורשים אותו היה ג"כ בלא תעשה וכיון דלא דרשינן ק"ו אין לנו בו איסור כלל ומש"ה מסיים בה ת"ל זה זה טמא ואין חלב מהלכי שתים טמא כלומר אלא טהור לגמרי אבל בסיפא כשבאו למעט את הבשר שינו את הלשון ואמרו זה בלא תעשה על אכילתו ואין בשר מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים בלא תעשה על אכילתן לפי שלא היה להם אפשר לומר דאין בשר מהלכי שתים טמא שכבר למדנו איסורו משום לאו הבא מכלל עשה ולפיכך כללו ואמרו ואין בשר מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים בלא תעשה על אכילתן ונמצא חלב מותר שלא למדנו בו איסור ממקום אחר וכ"ש שנתמעט מן המיעוט האחרון שהוא מטהר לגמרי ובשר אע"פ שנתמעט מלאו מדכתיב זה נשאר באיסור מכח לאו הבא מכלל עשה זהו פירוש הברייתא השנויה בת"כ אבל בברייתא השנויה בגמרתינו מתוך שבאו לדון על הדם לא הזכירו בה לא תעשה כלל לפי שכבר נתמעט דם מלאו מהברייתא השנויה בפרק דם שחיטה דף כא. ובתורת כהנים בפרשת צו ואע"פ שהיה אפשר לדון על החלב שיהא בלא תעשה רצו להזכיר דרך אחד בשניהם למעטם מאיסור ולהתירם לגמרי ובתחלה אמרו יכול יהא חלב מהלכי שתים טמא כלומר שמכח ק"ו יש לנו לומר שיהא טמא ובלאו ואמרו ת"ל טמא הוא דמשמע שבא להתיר אחד לגמרי וראוי להעמידו בחלב שהוא יותר קל ואח"כ אמרו אוציא את חלבו ולא אוציא את הדם כלומר שאע"פ שנתמעט מאותה בריית' שבפ' דם שחיטה נאמר שלא נתמעט אלא מלאו אבל איסור מיהא יש בו כיון שהבשר אסור והדם יוצא ממנו שכל היוצא מן הטמא טמא ועוד שהיה אפשר לומר שלא נתמעט אלא משום דם אבל עדיין אסור משום בשר כדאמרינן בפרק דם שחיטה דף כא: שאע"פ שנתמעט דם השרץ משום דם אם התרו בו משום שרץ לוקה וכל עצמנו לא הוצרכנו ללמוד היתר בדם אלא מחמת איסור הבשר הא לאו הכי כיון דלית ביה לאו מהיכן נלמוד איסורו אלא ודאי כדכתבנו ומסיק ואמר ת"ל הוא כלומר שהמיעוט האחרון דהיינו טמא הוא שבא להתיר לגמרי נתמעט אף הדם ונמצאו דם וחלב מותרין לגמרי ובשר אסור אע"פ שאין בו לאו בכך דברי הרמב"ם ז"ל עולין יפה -: