ר"ן על כתובות כ״ב

1 לשביעית. כתב הרי"ף ז"ל שאם פגמה וזקפה משמטת הכל בין הכתובה בין התוספת כלומר דבפרק המביא תניין דף יח. אמרינן כתובה מאימתי משמטת רב אמר משתפגום ותזקוף ושמואל אמר פגמה אע"פ שלא זקפה זקפה אע"פ שלא פגמה ולרב אם פגמה וזקפה כתובתה בלבד הכל נשמט אף התוספת שהרי הוא כאילו נפגם ולשמואל בפגימת כתובה בלבד נשמט הכל ורש"י ז"ל פירש לשביעית לומר דכשם שאין שביעית משמטת עיקר כתובה מפני שהוא תנאי ב"ד אא"כ פגמה וזקפה דה"ה נמי לתוספת ולא נהירא דלמאי אמרינן דככתובה דמי הרי כל חיוב שאדם מתחייב לחבירו שלא ע"ד מלוה הכי דיניה שאין שביעית משמטתו דתנן התם בשביעית פרק י דהקפת החנות אינה משמטת לרבנן וקי"ל כוותייהו ותנן נמי התם האונס והמפתה והמוציא שם רע וכל מעשה בית דין אין משמיטין ותנן נמי שכר שכיר אינו משמט אלמא דבמלוה הדבר תלוי וכדכתיב כל בעל משה ידו והא דקתני התם השוחט את הפרה וחלקה בר"ה אם היה החדש מעובר משמטת דמשמע דאע"ג דלאו מלוה משמט הא אוקימנא בירושלמי כר"י דאמר התם דהקפת החנות משמטת אבל לת"ק דקי"ל כוותיה אינו משמט אלא עיקר הדבר כדברי הרי"ף ז"ל:

2 לכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה בהנהו גווני דאמרינן התם בפרק יש נוחלין דף קלב.:

3 כך אינה גובה תוספת אלא מן הקרקע. כלומר אפי' מיניה דידיה דאי מיתמי לא צריכי לדמויי תוספת לכתובה דהא כל חוב דעלמא נמי הכי דיניה דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי אלא מיניה דידיה קאמר דכתובה אפילו מיניה דידיה אינה נגבית אלא מן הקרקע וכדמוכח בפרק האומר דקדושין דף סה: דאמרינן אם נתנו ב' גטין מעצמן גובה כתובתה מן החבילה ור"מ היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה מכלל דלרבנן אפילו מיניה דידיה לא גביא אלא ממקרקעי והכי מוכח בנדרים בפרק פותחין דף סה::

4 לגבות מן הזיבורית. דכתובה אינה נגבית אלא מן הזיבורית כדאיתא בפרק הניזקין דף מח::

5 כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם. בין הכתובה בין התוספת כך כתב הרי"ף ז"ל ואינו מדוקדק להלכתא דפלוגתא היא דר"מ ורבנן לקמן בפרק הנושא דף קד. ור"מ הוא דקאמר הכי דבבית אביה גובה כתובתה לעולם ובבית בעלה אינה גובה כתובתה אלא עד כ"ה שנה לפי שיש בכ"ה שנה שתעשה טובה לשכיניה מנכסי היתומים כנגד כתובתה וחכמים פליגי עליה ואמרי דכל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם לפי שאין שתיקתה מחילה אלא מחמת שהיא בושה מהם אינה תובעת וכל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה עד כ"ה שנה בלבד דהואיל דשתקה ולא תבעה כל השנים הללו מחלתה ואיפסיקא הלכתא התם כחכמים ודאמרינן הכא כל זמן שהיא בבית אביה רישא דמתני' נקטינן כלומר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ואליבא דהלכתא כי אמרינן דלדין זה תנאי כתובה ככתובה היינו לומר כי היכי דהפסידה כתובתה אחר כ"ה שנה כל זמן שהיא בבית אביה כך הפסידה תוספת ולא אמרינן דלהוי תוספת כחוב דעלמא שהוא נגבה לעולם כדאיתא התם בפרק הנושא דף קד: רבי אבהו אמר אפילו תוספת אין לה דאמר רבי איבו אמר רבי ינאי תנאי כתובה ככתובה דמו זו היא גירסת רש"י ז"ל וכן עיקר והכי איתא בירושלמי אע"פ שהרי"ף ז"ל אינו גורס כן ושם אאריך בס"ד:

6 ולכתובת בנין דכרין. כשם שנוטלין נדוניית אבי אמם ומנה ומאתים כך נוטלין תוספת. ואיכא מאן דאמר דכי אמרינן תנאי כתובה ככתובה דמי היינו דוקא לענין תוספת ושאר תנאים דכתובה אבל נדוניא אין דינה ככתובה והרמב"ם ז"ל כתב דליתא דנדוניא בכל דוכתא כתובה איקרי כדאמרינן בפרקין דלעיל דף מח: אע"פ שכתובתה בבית אביה מתה בעלה יורשה ואמרינן נמי דף מז: וקבורתה תחת כתובתה ותחת נדוניא קאמר והכי מוכח עובדא דההוא גברא דשכיבא ארוסתו דאיתא בפרק נערה שנתפתתה דף נג. ואמרינן נמי התם הבו ד' מאה זוזי לכתובה דברתה אלמא נדוניא כתובה איקרי ולפיכך כתב ז"ל דכל דיני כתובה דמנה מאתים על נכסי צאן ברזל ומיהו דוקא בדליתנהו ובאה לגבות מנכסיו בשעבוד דכתובה אבל היכא דאיתנהו לא שאפי' זינתה לא הפסידה בלאותיה קיימין דנכסי צאן ברזל ע"כ. והראיות שכתב אינן מספיקות אלא לומר שנדוניא היא בכלל לשון כתובה לפיכך מוכרת או מוחלת סתם ודאי הפסידה הכל שזה מחמת הלשון הוא אבל מה שהוא מחמת הדין אין לנו ראיה שיהא דין הנדוניא כדין הכתובה שאם הקלו בכתובה כדאמרינן בדוכתי טובא דף קי: וב"ב דף קלב: ובבכורות דף לב. מקולי כתובה שנו כאן משמע דהיינו טעמא מפני שהיא לא הוציאה כלום אבל בנדוניא אפשר דלא מקילינן ולפיכך אפשר דלשבח קרקעות ולשביעית ולגבות מן הקרקע ומן הזיבורית נדוניא הרי היא כחוב וכי אמר דתנאי כתובה ככתובה דמי אין הכוונה בנדוניא כלל ומיהו למוכרת ולמוחלת כיון שמצד הלשון הוא נדוניא ככתובה ולכתובת בנין דכרין נמי ליכא לספוקי דודאי ככתובה הוא ואדרבה עיקרה משום נדוניא נפקא ומורדת נמי מוכח לקמן דף סג: דמפסדא נדוניא ועוברת על דת נמי אפשר דמפסדא נדוניא כל שאינה בעין אבל כל שיש ממנה בעין לא דהא אפילו זינתה לא הפסידה כדאמרינן התם בפרק אלמנה ניזונית דף קא: אם היא זנתה כליה מי זנו ומצינו ג"כ שהזכירו חכמים ז"ל כתובה ואין נדוניא בכלל כדאמרינן בפרק הניזקין דף נ. גבי ערב דכתובה דלא משתעבד מ"ט מצוה עבד ולאו מידי חסרה ונראה שאינו כן אלא בעיקר כתובה דבנדוניא הא חסרה אא"כ נדחוק ונאמר דכיון דבעיקר כתובה לא חסרה נדוניא כעיקר כתובה דמיא ואינו נראה כן וכתב ר"ח ז"ל מדקא מני כל הני דאזיל ש"מ דלא אמרינן תנאי כתובה ככתובה אלא לאלו המפורשים כאן בלבד דהא פי' ולא שייר דאשכחן בפרק אלמנה ניזונת דף קא. דתניא בהדיא נשים שאמרו חכמים אין להם כתובה הממאנת וחברותיה אין להן מנה מאתים אבל תוספת יש להם נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה כגון עוברת על דת וחברותיה אין להן תוספת כ"ש מנה מאתים וגרסינן ביבמות בפרק יש מותרות דף פה. ת"ר אלמנה לכ"ג יש להן כתובה שניות מדברי סופרים אין להן כתובה ויש להן תוספת מכלל דאיכא אחרניתא דאית לה כתובה ולא תוספת עד כאן:

7 איתמר כו' ירתון תנן. אינון ירתון כסף כתובתיך וירושה לא טרפה לקוחות:

8 יסבון תנן. לשון בעל חוב:

9 מטלטלי ואיתנהו בעינייהו. המייחד מטלטלין לכתובת אשתו ומת והן בעין והיא נפרעת מהן נוטלתן שלא בשבועה דטעמא מאי אמור רבנן מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה דחיישינן דילמא צררי אתפסה והכא היינו צררי דאתפסה:

10 ליתנהו בעינייהו. כגון שאבדו:

11 בלא שבועה. דכיון דאבוד הני לא אתפיסה אחריני וכל נכסיו אחראין לכתובתה ונפרעת מן הקרקעות כך פירש"י ז"ל אבל הרי"ף ז"ל כתב והוא דידיעי דהני מטלטלי מחמת מטלטלי קמאי נינהו. כלומר שנמכרו הראשונים ונלקחו אלו האחרים בדמיהם ואף הרמב"ם ז"ל כתב כן בפרק ט"ז מהלכות אישות נ"ל שהזקיקם לומר כן לישנא דאמרי ליתנהו בעינייהו דמשמע דאיתנהו מיהת אבל לא בעינייהו ואלו לדברי רש"י ז"ל לא היה לן למימר אלא איתנהו וליתנהו:

12 בארבע מצרנהא. שייחד לה קרקע וכתב לה ד' מצרים שלה בחייו לעשותה אפותיקי לכתובה ומת נפרעת ממנו בלא שבועה דודאי לא מתפיס לה צררי אחריני:

13 בשבועה. דכיון דלא כתב לה ארבעת המצרים אין זו סמיכה לסמוך עליה והרי היא כמי שלא ייחד ואיכא למיחש לצררי:

14 אמר לעדים כתבו וחתמו. כגון מתנת קרקע:

15 לא צריך לאמלוכי ביה אם עדיין עומד בדבורו שיכתבו לו דכיון דקנו מיניה סתם קנין לכתיבה עומד כך כתב רש"י ז"ל והלכתא צריך לאמלוכי ביה. וכתב הרב בעל העטור ז"ל דדוקא במתנה והיינו טעמא משום דכיון דבההוא שטרא הוא דמקני חיישינן דילמא הדר ביה אבל בשטר הלואה שטרא גלויי מילתא בעלמא הוא וכיון דאמר כתובו כותבין ונותנין ואע"ג דלא קני מיניה ואע"ג דבהאי שטרא גבי ממשעבדי הא שעבד נפשיה אבל הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל כתב בפרק י"א מהלכות מלוה ולוה לפיכך האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לזה מנה אין כותבין עדותן עד שיאמר להם הלוה כתבו שטר וחתמו ותנו לו ואף על פי שיאמר להם כך צריכין להמלך אחר שחתמו בשטר ואחר כך נותנין שטר ביד המלוה ע"כ נראה שהוא מפרשה לזו אפי' בשטרי הודאות והלואות וכתב עליו הראב"ד אני קבלתי שלא נאמרה בגמרא אלא בכותב כתובה לאשתו ומוסיף לה אבל בהודאות והלואות לא צריך לאמלוכי ביה ע"כ וכן נראה עיקר ולפיכך לא הזכירו דין זה פרק זה בורר דף כט: והוזכר כאן ואע"פ שכתוב ברוב הנסחאות הבו ליה ולא כתוב הבו לה היינו לפי שדין זה נוהג ג"כ בנותן מתנה לאחר והיינו נמי טעמא דקנו מיניה לא צריך לאימלוכי ביה משום דכיון דמגוף הנקנה עצמו אינו יכול לחזור בו ואע"ג דמשטרא מצי הדר ביה וה"נ מוכח ממאי דאמרינן לא צריך לאמלוכי ביה דמשמע דאי בעי למהדר מצי הדר לא חיישינן להכי דכיון דמגוף דבר הנקנה לא מצי הדר מסתמא אף מן השטר לא חיישינן דילמא הדר ביה אבל לא קנו מיניה כיון דמצי למהדר אפי' מגוף הדבר הנקנה חיישינן דילמא הדר ביה מהכא משמע דלית לן סברא דירושלמי שהביאו הר"ן בריש פרק זה במשנה דתוספת יהא נקנה אפילו אחר נשואין באמירה בעלמא דאם איתא אמאי צריך לאמלוכי ביה וכתבו הרב אב"ד והראב"ד ז"ל דכי אמרינן צריך לאמלוכי ביה דוקא כגון שאמר להם בשעת אירוסין כתבו לה בשעת נשואין דכיון דגלה בדעתו שאינו רוצה שיכתבו מעתה חוששין שמא חזר בו בינתים אבל באומר לכתוב לה מעתה אין צריכין לימלך בו דאילו חזר בו הוא רץ אצלם דמידע ידע דכותבין ונותנין דחזקת שליח עושה שליחותו:

16 הלכה כר' אלעזר בן עזריה. דאזיל בתר אומדנא הילכך אלמנה מן האירוסין אינה גובה אלא מנה ומאתים ומיהו משמע דאפילו מן המשועבדין גובה אותן אלא שהרב רמב"ם ז"ל כתב בפרק עשירי מהלכות אישות שאינה גובה אלא מבני חורין וכבר כתבתי זה למעלה ריש פרק ד סי' רכו:

17 ופירסה נדה. ופירש ממנה ומת:

18 הילכך אינה קונה. כיון שכתב כן הרי"ף ז"ל סתם משמע שאינו קונה לשום דבר לא ליורשה ולא ליטמא לה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק עשירי מהלכות אישות אבל אם היתה נדה אע"פ שנכנסה לחופה ונתייחד עמה לא גמרו הנשואין והרי היא כארוסה עדיין עד כאן והדבר תימה דכיון דקיימא לן ביבמות דף נז: דיש חופה לפסולות כגון אלמנה לכהן גדול וחברותיה חופת נדה למה לא תקנה לפיכך נראה כדברי האומר דלא איבעיא לן אלא לענין תוספת כתובה אבל לשאר דברים קונה:

19 מתני' רבי יהודה אומר כו' והיא כותבת. אע"פ שלא נתקבלה מוחלת וכותבת בלשון שובר:

20 גרסינן בגמרא כל הפוחת ואפילו בתנאה אלמא קסבר תנאו בטל ואית לה וכיון דאמר לה לית ליך אלא מנה לא סמכה דעתה והויא ליה בעילתו בעילת זנות והא שמעינן ליה לר"מ דאמר כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל הא בדרבנן תנאו קיים קסבר רבי מאיר כתובה דאורייתא. והכי פי' דמדלא תנא כל בתולה שאין לה מאתים ואלמנה שאין לה מנה הרי זו בעילת זנות ש"מ דהכי אשמעינן דאע"פ שהיא גובה לבסוף דאין תנאו קיים אפ"ה כיון דמעיקרא אתני קרי ליה בעילת זנות משום דבשעת ביאה לא הוה סמכה דעתה אכתובה אלמא קסבר תנאו בטל דבלאו הכי לאו רבותא הוא דניתני כל הפוחת ואמאי והא אית ליה לר' מאיר דבדרבנן תנאו קיים ומפרקינן דקא סבר ר"מ כתובה דאורייתא:

21 גמ' אחתיה דרמי בר פפא אירכס שטר כתובה:

22 זו דברי ר"מ. דאמר לעיל כל הפוחת לבתולה ממאתים ואפילו בתנאה והתנאי בטל קרי ליה בעילת זנות משום דלא סמכה דעתה וה"נ לר"מ הוא דאסור לשהות אשה שאבדה שטר כתובתה ואפי' אית להן דלא מפסדא בהכי דגביא בתנאי ב"ד מיהו לא סמכה דעתה דאמרה כי תבענא ליה אמר פרעתיך הילכך בעילת זנות היא: