ר"ן על כתובות כ״ז

1 דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה. פרש"י ז"ל ה"ד מורדת דכופין אותה ופוחתין כתובתה דאמרה בעינא ליה כו' שיש לכופה ע"י פחיתת כתובה:

2 אבל אמרה מאיס עלי. לא הוא ולא כתובתו בעינא:

3 לא כייפינן לה. להשהותה אלא נותן גט מיד אם הוא רוצה ויוצאה בלא כתובה:

4 כלתיה דרב זביד אימרדה. ואמרה מאיס עלי:

5 הוה תפיסא חד שיראה. מעיל אחד שהכניסה לו בכתובתה:

6 הפסידה בלאותיה הקיימין. אפילו בגדים שהכניסה לו בנדונייתה ושמאום עליו בכתובתה ועדיין הבלאות קיימין תפסיד אותם:

7 מיבעיא בעי. אם הפסידה בלאותיה אם לאו:

8 משום דרב זביד גברא רבא הוא. ולא יערער על דבריכם מחמת ענותנותו:

9 מפכיתו דינא לחובתו. כל זה לשון רש"י ז"ל והזקיקו לפרש דכלתיה דרב זביד לאו מורדת ממש הוה אלא דאמרה מאיס עלי משום דס"ל דאי מורדת ממש הות לא הוה מסתפקי בה בגמרא בבלאות הקיימים דהא מילתא פסיקתא תנן דפוחת והולך עד כדי כתובתה ומשמע אפילו בבלאות קיימין אלא בדאמרה מאיס עלי עסקינן ובנכסי מלוג פשיטא לן דלא מפסדא שזו עוקרת תנאי אישות לשעתה היא ונכסי דידה ודאי יהבינן לה אלא דבנכסי צאן ברזל הקיימין מסתפקא לן אי אמרינן כיון דאיתנהו בעינייהו ניהוו דידה:

10 ואין שיטה זו מחוורת בעיני שהרי הזכירו בהויה זו מרדה שנים או ג' פעמים ודוחק הוא לומר דמרדה לאו דוקא וכן ראיתי לרמב"ם ז"ל ולאחרים מן הראשונים שכותבין פסקי דינין באומרת מאיס עלי ולא ידעתי מנין להם אבל פשט הגמרא כך נראה בעיני דדוקא בדאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה הוא דקנסינן לה דכיון דבעיא ליה אין זה כי אם רוע לב אבל אמרה מאיס עלי אין קונסין אותה כלום שהרי אנוסה היא ולפיכך אם רוצה להוציא יתן כתובה וזהו שלא פרטו בדיני מאיס עלי כלום שאין בית דין נזקקין בדבר וכלתיה דרב זביד אימרדה ממש ומאי דשקלינן וטרינן במרדה אם הפסידה בלאותיה הקיימין אם לאו במורדת ממש עסקינן ואע"ג דתנן עד כמה הוא פוחת והולך עד כדי כתובתה דמשמע אפילו בבלאות הקיימין היינו קודם תקנת רבותינו אבל אחר שחזרו ונמנו כיון שעוקרין ומפקיעין הכתובה מיד איכא מאן דאמר דלא הפסידה לפי שכיון שהאישות כאילו נעקר לאלתר אין ראוי שתפסיד בלאות הקיימין ולפיכך נסתפקו בזה בגמרא אבל האומרת מאיס עלי אינה מפסדת כלום:

11 ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא. כלומר בין מורדת בין באומרת מאיס עלי לעולם אינה יוצאה בגט אלא בתר תריסר ירחי שתא דילמא הדרא בה. ויש מי שכתב דלענין הפסד כתובתה איכא פלוגתא בין מורדת לאומרת מאיס עלי שהאומרת מאיס עלי וחזרה בה לא הפסידה כתובתה אבל המורדת הפסידה מה שפחתו לה וטעמא דמילתא דאם אתה אומר שהמורדת לא הפסידה כיון שהיא עצמה אומרת שאינה מתכוונת אלא לצערו אתיא לאערומי למהדר בה בכל י"ב חדש אבל האומרת מאיס עלי כיון שאינה מתכוונת לצער אותו אלא שהיה מאיס עליה כי הדרא בה הא חזינא דלא מאיס עלה וכבר כתבתי מה שנראה לי דהאומרת מאיס עלי אינה מפסדת כלום אבל לדברי האומר מפסדת נ"ל שאין בידה לחזור דאגיטא בלבד הוא שמשהין אותה לפי שחכמים מחזרין שלא יבא הדבר לידי גט ושמא יעשו סעודה ויתפייסו ויכתוב בעל כתובה מדעתו הא אם לא רצה ודאי הפסידתה ולענין מתנה שנתן לה הבעל יש מן הגאונים שאמרו כי אפילו דלא מפסדת נכסי מלוג מאי דיהיב לה בעל מיהת מפסדת דלא אקני לה אלא אדעתא למיקם קמיה אבל אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה והקשה הרמב"ן ז"ל אי הכי היכי אמרינן בריש פרקין דף נד: דתנאי כתובה ככתובה דמי למורדת ובמאי דמי לכתובה הא אפילו במתנה דלבתר נשואין אמרינן דמפסדה ולדידי לא קשיא דאי הוי תוספת כמתנה כי מגרש מתוך מרדה הפסידה לאלתר משום דלא אקנו לה מעיקרא אלא אדעתא למיקם קמיה אבל השתא דאמרינן דככתובה הוי לא מפסדה מיניה לתנא דמתני' אלא בפחיתת שבעה שבעה מכתובתה או בד' שבתות כרבותינו:

12 והוי יודע בין במורדת בין באומרת מאיס עלי לא כייפינן לבעל לגרש שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק י"ד מהלכות אישות דבאומרת מאיס עלי כופין אותו להוציא שדעתו ז"ל דמאי דאמרינן לא כייפינן לה היינו לומר שאין כופין אותה להיות אגידה בו אלא היו כופין אותו להוציאה שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה וליתא מדתנן בפ"ב דנדרים דף צ: בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך השמים ביני ובינך נטולה אני מן היהודים חזרו לומר כדי שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה כו' אלמא אפילו באה מחמת טענת איסור חיישינן לה שמא עיניה נתנה באחר וכל שכן הכא וכי תימא הכא כיון דמפסדת כתובה ליכא למיחש להכי אין זה כלום וכי אין אשה עשויה לתת עיניה באחר ורוצה להפסיד מנה ותו דתנן לקמן בפרק המדיר דף עז. ואלו שהיו כופין אותם להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס ומפרשינן לה בגמרא כגון דלא אמרה הוינא בהדיה אלא אמרה דלא הוינא בהדיה והיינו מאיס עלי ואפילו הכי לא היו כופין אלא לאלו ותו מדאמרינן בפרק הניזקין דף מט: וכי תימא כי היכי דכי מפיק לה איהו תקינו לה רבנן כתובה מיניה כי נפקא איהי נמי לתקני ליה כתובה מינה אשה יוצאת לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו אפשר דמשהה לה בגט. אלמא לא היו כופין אותו שאילו היו כופין אותו היאך יכול לשהותה דאע"ג דבעינן שיאמר רוצה אני על כרחו יאמר כן ואם היה הדין כן היו חכמים מתקנין ליה כתובה מינה אלא ש"מ לא היו כופין דאין האיש מוציא אלא לרצונו ועוד דאמרינן בירושלמי בריש פרק אע"פ רוצה הוא ליתן כמה שלא תחזור בה ויכולה היא ולא כן תני האיש אינו מוציא אלא לרצונו מעיקא ליה והוא מגרש לה אלמא לעולם אין האיש מוציא אלא לרצונו אלא באותם שמנו חכמים וכן דעת הרי"ף ז"ל שכתב ולד"ה כל מאן דכייפינן ליה לאפוקי בין מעיקר דינא כדתנן ואלו היו כופין אותם להוציא ומאי דדמי להו ובין מעיקר תקנתא כו' דהיינו מורדת דאמרה מאיס עלי והגאונים הוא שהתקינו לכוף כמו שכתוב בהלכות וכבר כתב הרז"ה ז"ל שלא תקנו אלא לדורם ולצורך השעה וכ"כ הרמב"ן ז"ל שעכשיו כבר בטלה מפני פריצות הדורות שלא תהא נותנת עיניה באחר ותפטור עצמה מבעלה בטענת מורדת ואף הרמב"ם ז"ל כתב בפ' הנזכר שבדין התלמוד ראוי לתפוס ולדון:

13 כותבין אגרת מרד על ארוסה. אם תבעה הבעל לישאנה והיא אינה רוצה ואם כתב לה כתובה פוחתין לה מכתובתה כנשואה:

14 אבל לא על שומרת יבם. אם רוצה היבם ליבמה והיא אינה רוצה ליבם אלא לחלוץ לא כייפינן לה דניחא לן במרדותה דהא מצות חליצה קודמת למצות יבום לפי שאין מתכוונין למצוה אלא לשם נוי או לשם ממון:

15 ירושלמי היא חייבת לו שבעה. מלאכות השנויות במשנתינו:

16 הוא חייב לה שלש. שארה כסותה ועונתה:

17 אבל גמרא דילן וכו'. יהיב לה טעמא כנגד ימי שבת כו' נראה שהרי"ף ז"ל סובר ששאלת הירושלמי היא כך נהי דחזינן דקנס האשה מרובה משל איש מטעמא דגמרין צא ולמד כו' אפ"ה בענין ממון הקנס היה ראוי שיהא שוה ושיקנסו המורד בשלשה וחצי שהן שבעה חצאין שאילו היתה שאלת הירושלמי למה לא השוו סך קנס האיש לקנס האשה נהי דמחזי כשכר שבת אכתי תיקשי ליהוו ששה אלא דירושלמי נמי סבירא ליה דטעמא דמילתא כדאמרינן בגמ' דילן דף סד: צא ולמד מן השוק של זונות ודאמרי' דמחזי כשכר שבת אע"ג דע"י הבלעה שרי כדאמרינן בהזהב דף נח. אם היה שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה נותנין לו שכר שבת הכא אסור משום דלא הוי הבלעה שאין מוסיפין לכל שבת אלא מה שעולה לכל יום ויום שאם יתפייס היום או למחר באמצע השבוע אין מצטרפין כל שבעת ימי השבוע זה עם זה: