ר"ן על כתובות נ״ז

1 וחכ"א מוכרת היא לכתובתה אפילו לפרקים ואעפ"כ מוכרת בינתים למזונות שלא בב"ד וכותבת בשטר המכירה למזונות מכרתי. ומפרשי' לעיל בגמ' דעצה טובה קמ"ל כי היכי דלא לקרו לה רעבתנותא כלומר כדי שלא יהו ב"א סבורין שהכל מכרה לצורך מזונות:

2 וגרושה לא תמכור לכתובה אלא בב"ד. למ"ד טעמא משום דאין אדם רוצה שתתבזה כו' הא לא איכפת ליה ודברי הכל היא ולמאן דאוקי טעמא משום חינא הא ר"ש היא ומדקתני נתנתה לאחר משמע דדוקא לאחר אבל מחלתן ליורשין יש לה מזונות והכי איתא בירושלמי פרק זה הלכה ב דגרסי' התם רב יהודה בשם שמואל אלמנה שמחלה כתובתה ליורשים יש לה מזונות כו' עד לא דייך שהפסידתה כתובתה אלא שתבריחנה ממזונותיה אבל הרשב"א ז"ל כתב דלפום גמרין לא משמע הכי דלקמן בפרק הנושא דף קד: אמרינן בעובדא דרב חייא אריכא דאמרה ליה הב לי מזוני ואמר לה לא מזוני אית לך ולא כתובה אית לך והתם מתורת מחילת כתובתה אתינן עלה דכיון שלא הזכירה תוך עשרים וחמש שנה מחלה אותה אלמא דמוחלת כתובתה ליורשין אין לה מזונות. ודאמרי' בפרק נערה שנתפתתה דף נג. אי לאו דאמרה גברא רבה הוה אמינא משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו דלמא ההוא במוחלת כתובתה לבעלה דוקא דסומכת היא עליו שלא ימנע מזונותיה ולא מחלה להו אבל במוחלת ליתומים כיון שאין לה עליהם כתובה הא איסתלק' מביתייהו לגמרי ואין לה עליהם אפילו מזונות ולפיכך יש לומר דכי תנא הכא נתנתה לאחר רבותא קמ"ל דאפילו נתנתה לאחר אין לה מזונות וכ"ש כשמחלתה ליורשים וכבר כתבתי בפ' נערה שנתפתתה סי' רנ"ב ד"ה מוחלת בזה דעת אחרת וענין אחר בעובדא דחמתיה דרב חייא אריכא:

3 גמ' מכרה כתובתה כולה אין לה מזונות דברי ר"מ. אבל מקצתה יש לה מזונות:

4 לית דחש לה לדר"ש דאמר. דמקצת כסף הנשאר בכתובתה אינו ככל כסף ואין לה מזונות אלא הלכתא כרבנן דסברי מקצת כסף הנשאר הרי הוא ככל כסף ויש לה מזונות:

5 מוכרת שלא בב"ד צריכה שבועה. י"מ צריכה שבועה שלא מכרה מנכסי יתומים בפחות משויין ולא נהירא דכיון דקי"ל ב"מ דף לב. דצריכה ב"ד הדיוטות אין לחוש לכך ודוחק לומר דכיון שאין ב"ד גמורין אלא שמאין הוו להו עדים ואין מקבלים עדים אלא בפני בע"ד דהכא ביתומים קטנים עסקינן וליתא דגבי אלמנה ודאי מקבלין דאי לא אלמנה דגביא בעדי מיתה מיתומים קטנים היכי משכחת לה ועוד דאפילו באחר נמי לא שייך אין מקבלים עדים אלא בפני בע"ד אלא בתובע שמביא עדים על תביעתו אבל זו שבאה לפטור עצמה ודאי מקבלין. ורש"י ז"ל פי' צריכה שבועה שלא גבתה יותר דאע"ג דקי"ל דצריכה ב"ד הדיוטות היינו לשום בלבד אבל אח"כ היא מוכרת לעצמה ואם מכרה יותר משומתה פורנא ליתמי והיינו דתנן דף פח. מכרה שוה מנה במאתים נתקבלה כתובתה:

6 ואמרי' ותבעי לך הכרזה. כלומר מדקא מיבעיא לך שבועה מכלל דפשיטא לן דלא בעי הכרזה וליכא למיחש דשמא תזלזל ולא לשמא גבתה יותר ואהדר ליה דהכרזה פשיטא ליה דלא בעיא ומשום הכי מספקא ליה אי צריכה שבועה אי לא ומסקנה דצריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה ויש שואלין מ"ש אלמנה שמוכרת לעצמה בלא הכרזה והלא ב"ד מומחין שמוכרין לצורך אלמנה אין מוכרין אלא בהכרזה וכדתנן בערכין דף כא: שום היתומים שלשים יום ומכריזין בבוקר ובערב ע"מ ליתן לאשה בכתובתה ונדחקו בה ולדידי לאו קושיא הוא דמוכרת בב"ד מומחין מפני שתבעה כתובתה קודם הפסידה מזונות ואין ליתומים הפסד בשהות ההכרזה אבל מוכרת לעצמה מזונות אינה מפסדת מזונות עד שתפרע מכתובתה ולפיכך הקילו עליה שלא תהא צריכה הכרזה כדי שלא יפסידו יתומים מזונות בינתים ואע"פ שאפשר לה למכור קצת כתובתה כיון דיש תקנה ליתומים במוכרת כל כתובתה לא פלוג ועוד שכשם שהקלו עליה למכור שלא בב"ד כדי שלא תתבזה א"נ משום חינא משום הכי נמי הקלו עליה למכור שלא בהכרזה משום דבהכרזה איכא בזיון וצריך לחוש לחינא אבל כל שהיא מוכרת בב"ד מומחין כיון שלא הקפידה לבזיונה וטענת חינא צריכין ב"ד להגבותה כדין דהיינו בהכרזה והרמב"ן ז"ל פי' בעיין דצריכה שבועה דהיינו שבועת אלמנה הבאה ליפרע מנכסי יתומים וקא מיבעיא לן מי אמרינן תמכור לכתובה ואח"כ תשבע כדי שלא תשהה ותפסיד מהם מזונות בינתים דלאחר מכירה ודאי פשיטא לן דתשבע שבועה זו שמפני שמוכרת שלא בב"ד לא הפסידו יתומים תקנת בא ליפרע מנכסי יתומים שלא יפרע אלא בשבועה ומסקנא דצריכה שבועה תחלה לפי ששהות השבועה מועט ואינה צריכה הכרזה לפי ששהות ההכרזה מרובה ויש לחוש בה להפסד מזונות וכן דעת הרמב"ם ז"ל דצריכה שבועה בפרק י"ז מהלכות אישות אבל הרי"ף ז"ל כתב בתשובה שאם מכרה האלמנה לכתובתה קודם שתשבע מה שעשתה עשוי והביא ראיה מדתנן דף צז. אלמנה בין מן הנשואין בין מן האירוסין מוכרת שלא בב"ד ואמרי' עלה בגמ' בשלמא מן הנשואין משום מזוני אלמא דבשלא נשבעת עסקינן והא דקאמר הכא צריכה שבועה אחר המכירה קאמר דמשביעין אותה אחר המכירה שבועת צררי וגם שלא זלזלה במכירה ולא מכרה יותר מן הצורך לשון אשר"י בשם רב אלפס דאי בנשבעה הא לית לה מזוני דכיון שנשבעה תבעה כתובתה בב"ד ואין לה מזונות אלא ודאי בשלא נשבעה עסקינן ולפי ראיה זו אפילו לכתחלה מוכרת שלא בב"ד והא לאו ראיה היא דאפשר דלא תבעה כתובתה ולא אבדה מזונותיה אצא שנשבעה כדי שלא יפסידו יורשים כתובתה אם מתה בלא שבועה דהא קיימא לן אין אדם מוריש שבועה לבניו ועוד דמה דאמרי' בשלמא מן הנשואין משום מזוני אין פירושו כדי שתפסיד מזונות אלא ה"ק בשלמא מן הנשואין איכא מזונות ומשום מזוני מוכרת שלא בב"ד וכמו שכתבנו למעלה ועוד דאפילו לפי פירושו ז"ל אע"פ שתבעה כתובתה ואין לה מזונות מוכרת שלא בב"ד שא"ת אינה מוכרת אלא בב"ד אף היא אינה תובעת כתובתה וניזונית ודמיא למאי דאמרי' בפרק שום היתומים דף כב. אי בתובעת כתובתה בב"ד מזוני נמי לית לה ופריק כיון דמעיקרא מזדקקינן לה השתא נמי מזדקקינן לה כלומר שאם אין אנו נזקקין אף היא נמנעת מתחלה לבא ונמצאת מפסדת היתומים מזונות:

7 אלמנה ששמה לעצמה. לקחה שדה היתומים לעצמה בשומת כתובתה:

8 לא עשתה כלום. ואם רצו היתומים להגבותה מעות לאחר זמן חוזרין ונוטלין אותן:

9 מאן שם לך. ממי קבלת מכירה זו לא מב"ד ולא מיתומים לפיכך לא יצא הקרקע מרשות היתומים אבל היכא דשמה לאחרים נפקא מרשות היתומים שהרי נתנו לה חכמים רשות למכור:

10 כיסתא. עצי אלמוגים שקורין קורא"ל ויש מי שאומר דכי אמרי' אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום דוקא בינה לבין עצמה אבל בב"ד הדיוטות יכולה לשום לעצמה וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל בפי"ז מהלכות אישות ולפי זה אפילו בלא ב"ד הדיוטות אם שמה לאחרים בדיעבד מכרה קיים אבל אחרים אומרים דשמה לעצמה היינו בב"ד הדיוטות שכל שאין שם ב"ד מומחים שמה לעצמה מיקרי וכ"ת כיון שיש שם ב"ד אמאי לא עשתה ולא כלום י"ל לפי שאלו אינן אלא שמאין בעלמא שאילו היה שם ב"ד חשוב היתה יכולה לשום לעצמה לפי שהב"ד אביהם של יתומים והם עומדים במקומם והאלמנה כאחר בעלמא ויכולה לקחת מיד ב"ד אבל כיון שאלו אינם אלא שמאין בעלמא הוי לה אלמנה זו כשליח היתומים ואינה יכולה לשום לעצמה שכך הדין בשליח אחר כדמוכח עובדא דכיסתא דיתמי. ומהא שמעינן שאין השלית יכול לקנות לעצמו אפילו באותן דמים שהרשוהו הבעלים למכרו לפי שכיון שהוא שליח הרי הוא כיד הבעלים ולפיכך אינו יכול להקנות לעצמו שאין המכר אלא הוצאת הדבר מרשות לרשות וזה לא יצא מרשותו שהרי במקום בעלים עומד:

11 מתני' שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה. דאמרי' לה את אפסדתא:

12 מכרה בטל. שאותו דינר אין לה רשות למכור נמצא כל המכר טעות שהרי בבת אחת היא:

13 לעולם מכרה קיים. והיא תחזיר את הדינר ליורשין דמה הפסידתן:

14 עד שיהא באונאה. כדי שאילו לא היתה האונאה היה משתייר בשדה תשעה קבין. או האונאה עצמה ט' קבין והוא הדין אם נשאר ליתומים שם לבד האונאה תשעה קבין דכיון דיש קרקע ליתומים שם כשיעור שדה יאמרו לה אין רצוננו למכור קרקע הראוי לנו אבל אם אין האונאה ראויה להצטרף לכדי שדה לא הפסידתן כלום:

15 ובגינה בית חצי קב. שכך שיעור גינה:

16 וכדברי רבי עקיבא. ששמענו ממנו במקום אחר ב"ב דף יא א בית רובע הוא שיעור גינה והלכתא כת"ק:

17 של אחרון בטל ושל כלם מכרן קיים. מפרשינן בגמ' דאיצטריך כי היכי דלא נימא דאם טעתה במנה ראשון יהא מכרה בטל אטו מנה אחרון דלא ניתי למימר מכרה קיים קמ"ל דדוקא דטעתה במנה אחרון אבל במנה ראשון מכרה קיים ומש"ה לא מצי מיתני מכרה בטל אלא במנה אחרון:

18 גמ' כאן שנה רבי. במשנתינו למדנו רבי הכל לבעל המעות. השולח שלוחו לשוק לסחורה ולקח בזול הכל לבעל המעות ולא מצי למימר אנא ארווחי:

19 כדתניא כו'. וממסקנא שמעינן דבדבר שאין לו קצבה אית ליה לר' יוסי הכל לבעל המעות וסתם לן רבי במתני' דהכא כר' יוסי דמתני' נמי דבר שאין לו קצבה הוא דכל קרקע נמכר באומד זה בפחות וזה ביותר:

20 הוסיפו לו אחד יתירה. בתוספתא דמסכתא דמאי ריש פרק ח היא:

21 שיש לו קצבה. כגון קטנית הנמכר בחנות במדה מלא כלי בפרוטה:

22 חולקין. פרש"י דמתנה הואי י"ל לשליח ניתנה וי"ל לבעל מעות ניתנה:

23 אבל דבר שאין לו קצבה. כגון חלוק וטלית וירק הנמכרין באומד פעמים מוותרין למכור בזול פעמים בצמצום. הכל לבעל המעות. שאין כאן מתנה אלא מכר אבל מלשון הרי"ף נראה שדבר שיש לו קצבה אפי' נתן המוכר לשליח בפירוש כיון שבאת הנאה לשליח ע"י בעל הבית חולק עמו:

24 איבעיא להו כו' בי ליתכא. שיעור חצי כור:

25 ליתכא מיהא קני לוקח. ואם בא בעל השדה לחזור אינו חוזר:

26 א"ל דטבא לך עבדי לך. שאם יזדמנו לך מעות טוב לך כשלא מכרתיה כולה ואם תצטרך למכרה תמכרנה ומיירי כגון דמשכח מאן דזבין האי ליתכא בתרא בדמי ליתכא קמא:

27 וסוגיין דמעביר על דבריו הוי. כ' הרי"ף ז"ל משום דבגמ' בעי' למיפשט דמוסיף על דבריו הוי מדתניא נתן לו דינר זהב כו' ודחינן לה ואמרי' הכא במאי עסקינן דאייתי ליה שוה שש בשלש ועלה אמרינן דיקא נמי דקתני כו' אלמא מכריעין דמעביר על דבריו הוי ואין זה הכרע גמור דוק ותשכח ומיהו כיון דבעיין לא איפשיטא אית לן לאוקמי קרקע בחזקת בעליה ולא יוציאנה מספק דדלמא מעביר על דבריו הוי:

28 פשיטא. אמר לשלוחו מכור לי בית כור משדותי לאחד:

29 אמר ליה לאחד ואפי' לשנים. כתב הרז"ה ז"ל הרי"ף ז"ל פסק בדאמר לי' זבין לי כורא ואזל זבין ליה ליתכא מעביר על דבריו הוי ופסק לאחד ואפילו למאה כרב נחמן ונ"ל שדבריו סותרין זה את זה שמאחר דקי"ל כרב נחמן נמצא שאין טענת לא ניחא לי דליפשו שטרי עילואי טענה וכן נראה דהכי אמרי' פשיטא אמר לחד קפידא אמר סתמא מאי את"ל בעיין לעיל לאו מעביר על דבריו הוי ולא מצי אמר לא ניחא לי דליפשי שטרא עילואי דוקא היכא דמצי מזבין ליה לההוא גברא גופי' אבל לשנים דילמא מצי א"ל לא ניחא לי דליפשו בעלי דינין עילואי דהיינו שני לקוחות או לא ע"כ והרמב"ן ז"ל קיים דעת הרי"ף ואמר דהא לא שייכא בבעיין דלעיל דה"ק אמר לשליח מכור לי זה לאדם אחד ומכר בשטר אחד לשנים ואע"ג דליכא טעמא דאפושי שטרי אפי' הכי פשיטא דקפידא הוי דקפיד באפושי בעלי דינין אבל היכא דאמר מכור לי קרקע זה סתמא ולא פירש לאחד מהו מי אמרי' דמסתמא קפיד איניש בהכי או לא ומסקינן דלאחד אפי' למאה ורש"י ז"ל גורס פשיטא אמר לאחד ולא לשנים קפידא אמר לאחד מאי כו':

30 והא מר הוא דאמר אין אונאה לקרקעות. רב נחמן גופי' אמר בפ' המקבל דף קח א גבי דינא דבר מצרא דאי זבין שוה מנה במאתים אין אונאה לקרקעות. כלומר שאם ירצה המצרן להוציא מן הלוקח משום דינא דבר מצרא אינו יכול לומר לו אתה שלוחי ולתקוני שדרתיך ולא לעוותי ולא אשלם אלא כמו שהוא שוה אלא ישלם כל המאתים ולהכי פריך ממילתיה דרב נחמן גופיה דס"ד דלוקח דהתם כשליח של מצרן ומינה דבשליח נמי אין אונאה לקרקעות ומשני כי אמרי' בבעל הבית דלוקח דהתם הוי כמו בעל הבית שאינו מתכוין לקנות אלא לצורך עצמו שסבור להיות בעה"ב אבל שליח גמור כי הכא מצי א"ל לתקוני שדרתיך:

31 מתני' שום הדיינין כו':

32 אגרת בקורת. הכרזה ולשון בקורת שמבקרים אותה בני אדם ע"י הכרזה. ואיכא דקשיא ליה דהא סתמא דמתניתין אפילו בקרקעות משמע ואמאי מכרן בטל בשלמא פיחתו שתות איכא למימר שאע"פ שאין אונאה לקרקעות היינו במאי דעביד איהו גופיה אבל במאי דעבדי אחריני יש אונאה כדאמרי' בגמ' גבי שליח ובדין הוא דאפי' כל שהוא חוזר אלא דמשום כח בית דין אמרו עד שתות הלכך פיחת שתות שפיר אבל הותיר שתות למה מכרן בטל שהרי הלוקח מדעת עצמו הוא לוקח ותירץ הרמב"ן דשום ששנינו כאן היינו שהורידו לבעל חוב בשומא שבית דין תחלה יורדין לשום ומכריזין שמא ימצאו יותר משומן ואם לא ימצאו נמי אלא כדי שומן מוכרין ואם לא מצאו אפי' שומן אין מוכרין בפחות אלא אומר לבעל חוב להפרע ממנו והיינו שטרי חליטתא וכיון שבעל חוב בשומתן הוא יורד אם פחתו לו הדין נותן לו להחזיר אבל לוקח מדעת עצמו הרי הוא כשאר הלוקחין בקרקע שאין להם אונאה עכ"ל ולפי זה תמהני אפי' עשו אגרת בקורת שוה מנה במאתים אמאי קיים להוריד אותו במאתים בעל כרחו והוא ז"ל כ' שאף הוא בקר עליה וידע דמיה ואין מייפין כחו משל יתומים ולא ידעתי כי בקר עליה מאי הוי כיון שעל כרחו לוקח אותה ואם בא לומר דכיון דלגבי יתומים שוה מנה במאתים ומאתים במנה קיים אף לגבי דידיה נמי מודה דקיים ולומר שרצו חכמים להשוות מדותיהן אם נצטרך לבא למדה הזאת אף ברישא דמתני' נראין יותר דברי התוספות שכתבו דנהי דאין אונאה לקרקעות הני מילי בעל הבית שמוכר לעצמו אבל בית דין שמוכרין בשביל היתומים לא וכיון דנתאנו אינהו מכרן בטל גם הותירו שתות שנתאנה לוקח מכרן בטל דהא בהא תליא דאל"כ לא ימצאו לוקחים שיקנו מהם והראב"ד ז"ל בהשגות בפרק שלשה עשר מהלכות מכירה כתב דהיינו טעמא לפי שכל מי שקונה מבית דין לא עלה בדעתו שיתאונה ויהיה שם שום טעות הלכך אפי' קרקעות קפיד איניש וכתב הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר שבית דין שמכרו ביוקר שתות לתועלת היתומים אם רצו היתומים שלא לבטל המקח ויחזירו האונאה מחזירין שלא יהא כח ההדיוט חמור מהם: