ר"ן על כתובות כ״ח

1 מתני' המשרה את אשתו ע"י שליש. שנותן לה מזונותיה בבית אפוטרופוס ואינה מתגלגלת עמו. המשרה. המכרה. כירה גדולה מ"ב ו מתרגמינן שירותא. ובירושלמי בפ' המדיר הלכה א משמע דמתני' כשקבלה עליה דוקא הא לאו הכי יכולה היא שתאמר אי אפשי להתפרנס מאחר אלא מבעלי דגרסינן התם אמתני' דאידך פרקין דף ע. דתנן המדיר את אשתו מלהנות לו עד שלשים יום יעמיד פרנס ויעמיד פרנס כלומר לעולם ומהדרינן רשות ביד האשה לומר אי אפשי להתפרנס מאחר אלא מבעלי ופרכינן עלה והא תנינא המשרה אשתו על ידי שליש כאן שקבלה עליה כאן שלא קבלה עליה אלמא כי תנן המשרה אשתו על ידי שליש דוקא כשקבלה עליה אבל בשלא קבלה עליה לא ובגמרא דילן נמי אמרינן עלה דף ע: מאי שנא עד ל' עד שלשים יום לא שמעי ביה אינשי ולא זילא בה מילתא טפי שמעי ביה אינשי וזילא בה מילתא אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ' י"ב מהלכות אישות נראה דדוקא ע"י נדר הוא דאמרי' דמצי אמרה דזילא בה מילתא אבל שלא ע"י נדר לא וכפשטא דמתני' דהכא:

2 לא יפחות לה. בשבת:

3 לא פסק שעורים אלא רבי ישמעאל. בגמ' מפרש לה דה"ק לא פסק לה שעורים כפלים בחטין אלא ר' ישמעאל שהיה סמוך לאדום מפני ששעורים אדומיות רעות הן:

4 גרוגרות. תאנים יבשים:

5 דבלה. תאנים דרוסות בעיגול ונמכרות במשקל:

6 מפץ. רך ממחצלת:

7 כפה לראשה. צעיף אחד משנה לשנה:

8 ממועד למועד. אמנעלים קאי מנעלים חדשים לכל שלשה רגלים:

9 וכלים של נ' זוז. מפרשינן בגמ' נ' זוזי פשיטי. כלומר זוזי מדינה שהם שמינית שבזוזי צורי:

10 חדשים. קשים לה בימות החמה לפי שהם חמים ויפים לה בימות הגשמים:

11 והשחקים שלה. אף כשיקנה לה חדשים ובגמ' מפרש למאי מבעי לה. ויש לדקדק אמאי לא חשיב ציבי לבשל מאכלה ואפשר דמשום דתנא במקום הרים קאי וכדאיתא בגמרא לא חשיב ציבי דהא אית לה אבל היכא דלית לה ודאי יהיב לה אי נמי האי תנא לא חשיב אלא מידי דמיכל אבל מידי דבר איכשורי מיכלא לא חשיב ומש"ה לא חשיב נר ופתילה וכוס וחבית וקדרה אע"ג דודאי יהיב לה והכי איתא בירושלמי ובתוספתא פרק זה:

12 גמ' אין ב"ד פוסקים יינות לאשה. שאין בעלה עמה שהיין מרגילה לתאות תשמיש:

13 וה"מ בדלא רגילה אבל רגילה פוסקין. דכיון דאינו לה חידוש כבר דשה בו ואינו מזיח לבה ותמה אני למה לא הביא הרי"ף ז"ל מאי דאמרי' בגמ' רגילה לשתות ב' כוסות בפני בעלה פוסקין לה כוס א' היתה רגילה לשתות כוס א' בפני בעלה אין נותנין לה כל עיקר ואיצטריכא למימר הכי כי היכי דלא תקשי מאי דמותבינן אדרבי אלעזר מברייתא דקתני רגילה נותנין לה כוס אחד דודאי רבי אלעזר דאמר אין פוסקין יינות לאשה אפילו ברגילה קאי דאי בשאינה רגילה כלל בפני בעלה פשיטא דשלא בפני בעלה אין פוסקין לה ומש"ה מסקינן דברגילה לשתות כוס אחד בפני בעלה אין נותנין לה כל עיקר והיינו דר' אלעזר אבל רגילה לשתות ב' כוסות בפני בעלה פוסקין לה כוס א' והיינו ברייתא והרמב"ם כתב בפרק הנזכר ופוסקין לה מעט יין לשתות אם היה מנהג המקום שישתו הנשים יין:

14 לחבריך ולחברותיך. שלא אתגנה על הבריות מכבודי הראשון:

15 גרסי' בגמ' דף סה. ת"ר אין נותנין לה כר וכסת משום דר' נתן אמרו נותנין לה כר וכסת ה"ד אי דאורחה מ"ט דת"ק ואי לאו אורחה מ"ט דר' נתן כגון דאורחיה דידיה ולאו אורחא דידה ת"ק סבר אמר לה כי אזילנא שקילנא להו וכי אתינא מייתינן להו בהדאי ור' נתן סבר אמרה ליה זמנין דמתרמי בין השמשות ולא מצי מייתת להו ושקלת להו לדידי וגנית את עלייהו ומגנית לי על ארעא. ופירש"י ז"ל דאי דאורחה דרך בנות משפחתה ואי דאורחיה שדרכו לישן על גבי כרים וכסתות ואנן קי"ל דף מח. ודף סא. עולה עמו ות"ק סבר כי אזילנא ואנא משרה אותך על ידי שליש שקילנא להו בהדאי וכי אתי ותשכבי עמי מע"ש לע"ש שהוא ליל עונה מייתינא להו בהדאי ורבי נתן סבר זמנין דמתרמי בין השמשות וכו' ושקלת לדידי מפץ שלי או אם אקנה כר וכסת משלי ותמה אני כי נותנין לה כר וכסת נמי איכא למיחש להכי דזמנין דמתרמי בין השמשות ולא מייתי לדידיה ושקיל לדידה ומגני לה על ארעא דמסתמא כשנותן לה כר וכסת אין נותן לה מפץ ואי נמי יש לה אכתי אינה עולה עמו ונ"ל דמאי דקאמר ת"ק כי אזילנא שקילנא להו היינו כדי שלא תישן בימי השבוע ע"ג כר וכסת ומתוך כך הוא מוציא מביתה כר שלו ושלה אבל לרבי נתן כיון שהוא צריך לעזוב בביתה כר וכסת רשאה היא לישן עליהן כל השבוע אע"פ שאין בעלה עמה שאינו בדין שתצטער לישן על גבי מפץ ותראה כר וכסת מונחין לפניה ומש"ה א"ר נתן דנותנים לה כר וכסת כל ימי השבוע וכיון שזה צריך לתת לה כר וכסת לשכב עליהן אף בשלו אינו טורח להוליך ולהביא ומ"מ למדנו מדברי רש"י דבכה"ג לא אמרינן עולה עמו אלא בפני בעלה דאי לאו הכי מדינא נמי היה לו לתת לה כר וכסת ומ"ט דת"ק דאמר אין נותנים ורבי נתן נמי לא אמר נותנים אלא משום דמתרמי כו' והרי"ף ז"ל לא כתב ברייתא זו וכתב הרמב"ן ז"ל שהוא סובר שאין הלכה כאחד מהם אלא נותן לה כר וכסת משום דעולה עמו ואינה יורדת עמו והלכתא כרבי נתן ולאו מטעמיה ולפי זה תרוייהו ס"ל דאינה עולה עמו אלא דאנן קי"ל כרבי נתן משום דעולה עמו ואפילו שלא בפניו ותמה אני אם כן לעיל בפרקין דף סא. כי איבעיא לן גבי הנקה בהיא אורחה והוא לאו אורחיה מאי ופשטינן דעולה עמו ואינה יורדת עמו היכי נקיטי בפשטות דלא כת"ק ור' נתן והיכא אשכחן תנא דפליג עלייהו דנפסוק כוותיה ולפיכך נ"ל שלכך השמיטה מפני שהוא מפרש כדברי האומר דאורחיה ואורחה רגיל ורגילה אבל אין דרך בנות משפחתה ולא בנות משפחתו בכך ובכי האי גונא לא שייך עולה עמו כלל ולפיכך השמיטה לפי שהוא פוסק כת"ק וסמך לו על משנתינו שלא הזכיר התנא כר וכסת:

16 גרסי' בגמ' עלה דמתני' ומנעל ממועד למועד דף סה: האי תנא שליח וערטילי ורמי מסאני. כלומר מופשט וערום שאין לו חליפות בגדים אלא משנה לשנה ומנעלים קאמר ממועד למועד והשאר לא תחליף במועד ומפרקינן דתנא במקום הרים קאי דלא סגי אלא בתלתא זוגי מסאני ואגב אורחיה קמ"ל דניתבינהו ניהלה במועד כי היכי דניהוי לה שמחה בגווייהו ולפיכך כתב הרמב"ם בפרק י"ג מהלכות אישות בד"א בארץ ישראל ובאותן הימים אבל בשאר זמנים ושאר מקומות הכל כפי ענין המקום:

17 מותר מזונות. כגון אשה שאלו האמורים במשנתינו עודפים לה שאינה רעבתנית:

18 שלא תתגנה על בעלה. בימי טהרתה בלובשה בגדים שלבשה בימי נדתה:

19 מותר בלאות אלמנה. הנזונית מנכסי יתומים ועליהם ליתן לה כלים של נ' זוז משנה לשנה. ומשמע דכל שכן מותר מזונות דאי מותר בלאות דבחיי הבעל דידה הוה לאחר מיתתו ליורשים כ"ש מותר מזונות דבחיי הבעל לבעל דלאחר מיתה ליורשין הוי ולא איצטריך ליה לאביי לפרושי וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק י"ח מהלכות אישות והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם פרק זה הלכה י הדא דתימא באשת איש אבל באלמנה בין הותירה בלאות בין הותירה מזונותשלהם הם אבל הראב"ד ז"ל כתב דמותר מזונות אלמנה לעצמה והביא ראיה מדגרסי' בירושלמי בפ' אלמנה נזונית הלכה א רב יהודה בשם ר' אבהו בשם ר' יוחנן מציאתה שלה הותירה מזונות שלה אשת איש שמציאתה שלו הותירה מזונותיה שלו אלמנה שמציאתה שלה הותירה מזונותיה שלה וכתב הרשב"א ז"ל שדברי הרמב"ם נראים יותר כשטת הירושלמי האחרת דאי לא ה"ל לאביי למימר עלה דברייתא וחלופא באלמנה:

20 מתני' נותן לה מעה כסף. לכל שבת לדברים קטנים:

21 ואם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה. כלומר מותר מעשה ידיה שלה וכדאיתא לעיל בגמ' בשמעתא דהמקדיש מעשה ידי אשתו דף נט. ודאמרי' ואם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה לאו למימרא שיכול הבעל לומר איני נותן מעה ויהא המותר שלה דהא קי"ל יכולה אשה שתאמר איני ניזונת ואיני עושה ודאי שיכולה ג"כ לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר ואי דהוא נמי יכול לומר איני נותן מעה כסף מה הועילו חכמים בתקנתם הרי כל אחד מהם יכול לעכב אלא ודאי הכי קאמר שאם שתקה היא ולא תבעה מעה כסף לצרכיה ועשתה מותר הרי היא לעצמה ואין הבעל יכול לומר ויתרה וכתב הרמב"ן ז"ל דה"ה למזונות ולמעשה ידיה אלא רבותא קמ"ל שאפילו במעה כסף שאינה צריכה לו כ"כ לא אמרינן ויתרה:

22 ואוכלת עמו ללילי שבת. שהוא ליל עונה:

23 שתי. קשה לטוותו כפלים בערב:

24 משקל של יהודה כפלים כשל גליל:

25 גמ' בעירוב אמו. כתב רש"י ז"ל עירבה אמו לצפון ואביו לדרום אמו מוליכתו אצלה ואין אביו מוליכו אצלו שעדיין הוא צריך לאמו ובתרה שדיוהו רבנן אלמא עד שש צריך סיוע מאמו וכשם שהבעל זן אותה כך יזון אותו עמה ע"כ ובשטה אחרת שלו ג"כ כתב כך יוצא בעירוב אמו עירב לו אביו לצפון ואמו לדרום יוצא בעירוב אמו ואין יוצא בעירוב אביו ואין מוליכי' אותו אלא לדרום דכיון דבן שש הוא עדיין צריך לאמו דכחד גופא דמו וגבי מזונות נמי כדרך שחייב לזון את האם כך חייב לזון את הבן דאכתי בתר אימיה שייך וחד גופא נינהו:

26 מאי טעמא. מוסיפין על מזונותיה לאו משום בן דבעי למיכל בהדה:

27 יפה לחלב. אלמא משום בן חייב לטפויי לה מזונות ע"כ ומתוך לשונות הללו נ"ל דכי אמרי' דזן אותם קטני קטנים דוקא בשאמן קיימת ומדין מזונות אמן נגעו בה שכיון שהן נגררים אחריה אי אפשר לה להעמיד עצמה שלא תזון אותם אבל בשאין אמם קיימת אינו חייב במזונותיהם וגמרין נמי דיקא לי הכי דמסייעינן לעולא ממתני' מאי סייעתא נימא שאינו חייב לזונן אלא זמן הנקתם אלא ודאי דייקינן הכי דמדתנא מוסיפין לה על מזונותיה משום דבעי למיכל בהדה אלמא מזונות הבן הנגרר אחריה הרי הן כמזונותיה ומדין מזונות שלה נגעו בה וכיון דמדר' יוסי שמעינן שעד שש הבן נגרר אחר אמו שמעינן שהוא חייב להוסיף על מזונותיה בשבילו עד שיהא בן שש אבל כל שאין אמן קיימת לא מחייב אבל לא ראיתי לראשונים ז"ל שאמרו כן:

28 הדרן עלך אף על פי

29 מציאת האשה. וירושתה. אם נפלה לה ירושה הוא אוכל פירות בחייה והקרן שלה ל"א ואם מתה בחייו יורשה:

30 ופגמה. נזק חבלה אם יחבלו בה:

31 בזמן שבגלוי. שהבשת שלו ועוד שנמאסת עליו והוא סובל:

32 ילקח בו קרקע. כשאר נכסים הנופלים לה שהם תלויים:

33 ואוכל פירות. בחייה והקרן ופגמה שלה אם ימות או יגרשנה ואם תמות היא יורשה והאי דלא קתני צער משום דפשיטא ליה דצערא דידה לא זכי ליה רחמנא וכדאיתא בפרק החובל דף פז: ורפוי נמי לא תנא דלדידיה בעי למיתן דהא איהו מחייב לרפאותה ושבת נמי לא איצטריך למתני דפשיטא דבעל הוי שהרי מעשה ידיה שלו:

34 גמ' תנן התם קונם שאני עושה לפיך פירשתי בפרק אף על פי בסי' רעג בס"ד:

35 מדקא מקשו רבנן ומפרקי אליבא דר"י בן בתירא וכו'. דאמר בגמרא מתקיף לה רבא בר רב חנן אלא מעתה בייש סוסתו של חבירו וכו' וא"ל רבינא לרב אשי אלא מעתה בייש עני בן טובים כו' והני הוויין אליבא דר"י בן בתירא נינהו ותמהני נהי דס"ל לר"י שהבעל מתבייש בבשתה למה ממעט בסך בשת האשה היה לו לומר שיתן לכל אחד דמי בשתו ונ"ל דס"ל דבשת האשה מועט מפני שהיא ברשות בעלה והכי מתפרש בגמרא אלא מעתה בייש עני בן טובים דוק ותשכח וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ד מהלכות חובל ומזיק בד"א בשחבלו בה אחרים אבל חבל בה בעלה חייב לשלם לה מיד כל הנזק והצער והבשת והכל שלה ואין לבעל בהן פירות ואם רצתה ליתן לאחר הדמים נותנת וכזה הורו הגאונים וכתוב בחדושי הרשב"א ז"ל שיש נותנין טעם לדבריו משום דמדינא בשתה ופגמה שלה כרבנן וע"כ לא פליג ר"י אלא משום דאית ליה בשת בבשתה ומצטער בפגמה כדגרסינן בירושלמי ר' אחא בשם ר' בון בר כהנא הואיל דלא מחסר בה בסתר מפני מה עטל מפני צערו שנצטער עמה והילכך כשהוא בעצמו חבל בה מפני מה נוטל שהוא בייש את עצמו והוא צער את עצמו ע"כ ותמהני אכתי למה אין הבעל אוכל פירות ואי אפשר לומר לת"ק בשתה ופגמה שלה לגמרי קאמר ור"י בן בתירא בתרתי פליג בקרן ובפירות מפני שהוא מתבייש בבשתה משא"כ בחבל בה הוא דליתא דכיון דר"י פוסק לו חלק מפני בשתו למה יזכה לו עוד אכילת פירות בשלה ועוד דבגמרא אמרינן בשתה ופגמה איצטריכא ליה פלוגתא דר"י בן בתירא ורבנן אלמא פשיטא לן דבשתה ופגמה אפי' לתנא קמא כירושתה והוא אוכל פירות דאם איתא דשלה לגמרי קאמר לא הוה צריך למימר פלוגתא דר"י בן בתירא ורבנן דלרבנן גופייהו איצטריך לומר שאינן כירושתה ואין לו בהן אכילת פירות אלא ודאי לת"ק נמי יש לו בהן אכילת פירות ולפיכך אינו מתחוור בדבריו ז"ל וכן מפורש בתוספתא בפ"ט דבבא קמא החובל באשתו בין שחבל בה הואבין שחבלו בה אחרים מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ר"י אומר בשת בזמן שבסתר לה ב' חלקים כו' וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל וכתב תימה למה ישלם לה את הכל שהרי הוא נוטל בשל אחרים או שליש או שני שלישים וכשחבל בה הוא למה ישלם לה את הכל ואולי טעה בדברי הגאונים ז"ל שלא אמרו אלא על מה שראוי לה וקנסו אותו שלא יאכל מהם פירות דבהכי לא תקון רבנן והוא עשה שלא כהוגן דין הוא שלא יהא חוטא נשכר ע"כ: