ר"ן על כתובות י״ח

1 ת"ש. דלית הלכתא כוותיה אלא מימר אמרי ליה אולי יכלם ויזון אבל מיכף לא כייפינן:

2 יארוד. תנין מעון תנים ירמיה ט מתרגמינן מדור ירודין והוא אכזרי על בניו:

3 יארוד ילדה ואבני מתא שדיא. התנין הוליד תולדותיו והטיל פרנסתן על בני העיר:

4 כפו ליה אסיתא. כפו המכתשת ע"פ ויעמוד על שוליה בגובה שישמעו קולו ויכריז על עצמו שהוא רע מן העורבים דעורבא בעי בני וההוא גברא לא בעי בני ואית דמפרשים שליח צבור עומד עליה ויאמר כן על אותו האיש:

5 ולא אמרן. דלא כייפינן ליה:

6 אלא דלא אמיד. שאינו עשיר:

7 בעל כרחיה. לא יהא אלא צדקה בעלמא ואפילו אינם בניו כי האי דרבא כפה על הצדקה והקשו בתוספות היאך כפה אותו בשביל צדקה והא מתן שכרה בצדה למען יברכך ה' אלהיך ואמרינן בפרק כל הבשר דף קי: שכל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד של מטה מוזהרין עליהן ותרצו בשם ר"ת ז"ל דהאי אכפיה בדברים ולא ידעתי מהו דהא גבי בנים אפילו בדלא אמיד אמר כופין בדברים וכיון דאמר אבל אמיד כופין אותו בע"כ משמע כפייה ממש עוד אמרו בשמו ז"ל שבעירו של רבא היו גבאין שקוצבין ביניהם לתת כך וכך לחדש ולשנה הלכך כפייה כדאמרינן ב"ב דף ח: דרשאים להסיע על קיצותן ויותר נכון לומר דשאני צדקה דאית בה נמי לאו לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך וכתב הרשב"א דכי אמרינן דהיכא דאמיד כייפינן ליה היינו מדין צדקה מיהו לא נחתינן לנכסיה והיכא דליתיה נמי דלא אפשר למכפייה לא זנינן להו לבניה מנכסיו כי היכי דלא עבדינן צדקה מנכסיו וכדתניא לעיל דף מח. מי שהלך למד"ה ואשתו תובעת מזונות ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין אשתו אבל לא בניו ובנותיו ודבר אחר ואמר רב יוסף זו צדקה וכ"כ רבינו האי גאון ז"ל בתשובה דהא אפילו נודר שעברו עליו ג' רגלים מיקם הוא בבל תאחר אבל אין חייבים לכופו ולעשות לו כלום ע"כ ותמה אני היאך כתב דאפי' בדאיתיה לא נחתינן לנכסיה דהא אמרינן לעיל דף מח. דמי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו וד"א ואמרינן לעיל דהיינו צדקה ואם איתא דאפילו בפניו לא נחתינן לנכסיה בשביל צדקה כ"ש שלא בפניו אף על פי שהוא יוצא שלא לדעת לפיכך נראה ודאי שבשביל צדקה יורדין לנכסיו בפניו וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ז' מהלכות מתנות עניים מיהו שלא בפניו אפשר דביוצא לדעת לא נחתינן לנכסיה כדאמרינן לעיל גבי מי שהלך למדינת הים אבל לא דבר אחר וכן מש"כ דהא אפילו נודר שעברו עליו ג' רגלים מיקם הוא דקאי בבל תאחר אבל אין ב"ד חייבים לכופו ולעשות לו כלום לא דק דהא אמרינן בר"ה דף ו. ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך ובההוא קרא כתיב צדקה כדדרשינן בפיך זו צדקה ונ"ל דאע"פ שאין כופין את האדם לזון את בניו משש ולמעלה אלא היכא דאמיד אפ"ה במי שנשתטה דאמרינן לעיל ב"ד יורדין לנכסיו וזנין בניו ובנותיו דאפילו היכא דלא אמיד עושין כן דכיון דרובא דאינשי ניחא להו בהכי וזה לא היה לו לצוות מסתמא זנין אותן והרמב"ם ז"ל אינו סובר כן שכתב בפרק י"ב מהלכות אישות וכן מי שנשתטה בית דין יורדין לנכסיו ומוכרין וזנין בניו ובנותיו שהן בני שש או פחות ונראה שהוא מפרש מאי דמיפליג בבניו ובנותיו בין מי שהלך ובין מי שנשתטה היינו דוקא באמיד דבמי שהלך אפי' חמיד אין זנין בניו כל שהן גדולים מבני שש ומי שנשתטה זנין אותם ושניהם באמיד אבל בלא אמיד שניהם שוין ואין דרך זה נכון בעיני דאם איתא דמדינא אין יורדין לנכסי אמיד שלא בפניו במה שאינו מחיוב גמור אלא מתורת צדקה למה יורדין לנכסיו כשנשתטה אלא מאי אית לן למימר דנשתטה היינו טעמא משום דעבדינן מנכסיה מאי דאמרי דאמדי דניחא ליה בהכי מעתה אפילו לא אמיד יש לבית דין לירד לנכסיו ולזון אותם עד שיגדלו כיון שמי שאינו זן אותן מגונה ביותר ורוב בני אדם עושין כן ולפי דרך זה קרוב לומר דהיכא דאמיד יורדין לנכסיו במה שהוא מחויב מתורת צדקה אפילו שלא בפניו וכי אמרינן במי שהלך למדינת הים אבל לא בניו ובנותיו היינו בדלא אמיד שאין הדבר עליו חוב גמור ומי שנשתטה אף על גב דלא אמיד בית דין יורדין לנכסיו ומפרנסין בניו כיון שמי שאינו עושה כן מגונה ביותר וזה לא היה לו לצוות אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ' הנזכר במי שהלך שאין זנין בניו הגדולים משש אפילו אמיד:

8 הוא ואשתו ניזונים מהן. ואפי' כתבן מעכשיו ולא מן הדין אלא תקנת חכמים:

9 המבזבז. לעניים:

10 מחומש. שבנכסיו מוכחינן לה בגמ' מדכתיב עשר אעשרנו לך ושני עשורין הוו חומש דמדלא כתב עשר אעשר לך וכתב אעשרנו משמע שעשור שני יהא שוה לראשון:

11 כמעשה דמר עוקבא וכו'. דבשעת מיתה בזבזיה לפלגא דממוניה וגרסינן בירושלמי בפרק א דפאה הלכה א ר"ג בר איני בעא קומי רבי הונא א"ל מה חומש לכל שנה לחמש שנים הוא מכלה את הכל אמר רבי מונא תחלה חומש לקרן מכאן ואילך לשכר:

12 מגלגל עם בנו. אם מסרב מללמוד יגלגל עמו בנחת ובדברים רכים:

13 יורד עמו עד לחייו. לרדותו ברצועה ובחוסר לחם:

14 רב שמואל בר שילת. מלמד תינוקות היה:

15 ואספי ליה כתורא. הלעיטהו תורה כשור שאתה מלעיטו ואובסו למאכל:

16 לתעניתא מעת לעת. להתענות כל היום וחניכה לשעות דקודם לכן שנתים כדאמרינן ביומא דף פב.:

17 ובתינוקת. שהיא ממהרת להביא כח שאינה מתשת כח בלמוד תורה ותריסר דקאמר שנת י"ב גופא קאמר דאי שנת י"ב ויום אחד מדאורייתא שמביאה שתי שערות ובת עונשין היא ואין צריך לזו ללמוד ממניקתו של אביי כך כתב רש"י ז"ל ולפי זה משמע דליכא השלמה מדבריהם בתינוק דאם איתא הוה ליה למימר נמי השלמה דתינוק והרי"ף ז"ל פסק בהלכות יומא דבן אחד עשר שלימות משלימין מדבריהם בין תינוק בין תינוקת ונראה לי שלא רצה הרב ז"ל לדחות דברי רב הונא ורב נחמן דסבירא ליה התם הכי משום אביי דהכא אף על גב דבתרא הוא משמיה דמניקתיה קאמר ליה והראב"ד ז"ל פירש דהכא הכי קאמר דתינוקת ששלמו לה שתים עשרה שנה מעת לעת מתענה ומשלמת כלומר אבל קודם לכן לא דס"ל דהשלמה מדבריהם ליכא כרבי יוחנן דאמר הכי במסכתא יומא דף פב. וכ"פ ה"ר יצחק בן גיאת ז"ל כר' יוחנן:

18 האשה שמכרה בנכסי מלוג הקרן הבעל מוציא. דשויוה רבנן כלוקח והוא לוקח ראשון וכתב הרשב"א ז"ל דמוציא דקאמרינן היינו לומר דעד שמתה זכותן תלוי ועומד בידם שמא ימות הוא בחייה והן נכנסים לנחלה הכי איתא בירושלמי בריש פרק הכותב דגרסינן התם רבי הלל בן פזי בעא קומיה רבי יוסי מכר הוא ומתה היא מהו אמר ליה מכרו בטל לבן שמכר בחיי אביו ומת אביו מכרה היא ומת הוא אמר ליה מכרה קיים לאב שמכר בחיי בנו ומת בנו ע"כ אבל עכשיו שמתה בחיי הבעל מוציא מידן זכות זה שהיה תלוי ועומד בידן ולאו מוציא ממש קאמר דנכסים לאו ביד הלקוחות היו קיימין וכיוצא בה בשלהי מי שמת דף קנט. בן שמכר בחיי אביו בנכסי אביו ומת בנו מוציא מיד הלקוחות כלומר מסלק בלא דמים וכתב הרי"ף ז"ל וכן הסכימו הגאונים ז"ל וכן בדין דהא איתתא נמי לא משלמת ולא מידי דתנן פגיעתן רעה:

19 ואי איתנהו להנהו דמי כו' ולא יכול למימר דילמא מציאה אשכחת וכתב הרשב"א ז"ל דמלשונו זה משמע דאף על גב דליכא סהדי דהנהו זוזי ממש אינהו דשקל מלוקח אלא דהנהו זוזי מסתמא אמרינן דאינהו נינהו והוו להו כעין פקדון דאגלי מילתא דממכרה בטל למפרע ומעות כעין פקדון נינהו אבל אחלפינהו אף על גב דחלופיהן בידה מסתברא דאינו חייב בעל לשלומי מינייהו ללוקח דמכי שלחה בהו יד קמו זוזי עלה בהלואה ומימר אמר להו אנא מטלטלי שבקא לי וזוזי דידכו קמו עלה בהלואה ואינו משלם עוד כתב בשם רבינו אפרים ז"ל שאם הבעל מודה שברשותו מכרה אינו מוציא מיד הלקוחות כלום דכשלוחו דמיא ואי בעי היה לוקח מחרים עליו דבעל דלא עבד הערמה ומאי דמכרה דהוה לדעתו ולהנאתו אלא שאינו מודה היה אית לן להחרים מן דינא חרם סתם בכך עכ"ל:

20 זה הזן בניו ובנותיו הקטנים. שתמיד יום ולילה הם ניזונים עליו והיא צדקה שאינו חייב בהם:

21 הון ועושר בביתו. שאין הממון כלה ואעפ"כ צדקתו עומדת לעד:

22 זה הלומד תורה ומלמדה. מתקיים בו הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד שטרח ללמדה לתלמידים:

23 זה הכותב ספרים וכו'. קיימת לו שאינם כלים וצדקתו עומדת לעד:

24 כשם הבנים יורשים כתובת בנין דכרין אלא מן הקרקע. לפי ששתי תקנות הללו תקנו חכמים בתנאי כתובה ולמדות זו מזו:

25 כתובת בנין דכרין. אינן נגבות מן המטלטלין דתנן דף צא. ר"ש אומר אפילו יש שם נכסים שאין להם אחריות אינן כלום עד שיהו שם נכסים שיש להם אחריות יתר על שתי כתובות דינר והתם מפרש לה למאי הלכתא לכתובת בנין דכרין דתנן מי שהיה נשוי שתי נשים ומתו ואח"כ מת הוא ויתומים של כל אחת מבקשים כתובת אמן כגון שכתובה האחת מרובה או אם שתיהן שוות פעמים שבני האחת רבים ובני האחרת מועטים ואותן המועטים מבקשים כתובת אמן ויחלקוה ביניהם ובני השניה יחלקו את כתובת אמן ביניהם ובאין עליהן מכח תנאי כתובת אמן שכתוב בה בנין דכרין די יהויין ליכי מינאי אינון ירתין כסף כתובתיך כו' אם יש מותר דינר על שתי כתובות שיתקיים בו נחלה דאורייתא אלו נוטלין כתובת אמן ואלו נוטלין כתובת אמן ואם לאו חולקין בשוה למנין גולגלותם דבמקום דמעיקרא נחלה דאורייתא לא תקון רבנן:

26 והאידנא תקון רבנן בתראי למיזן אפילו מן המטלטולין תקנת הגאונים היא זו שתקנו בכתובה ובכל תנאי כתובה חוץ מכתובת בנין דכרין שלא נמצא מנהג ירושתה פשוט בכל הישיבות לפיכך מעמידין אותה על דין התלמוד שאין יורשין כתובת אמן אלא מן הקרקע כך כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ט"ז מהלכות אישות ומקצת מן הגאונים אומרים שאינה נוהגת היום כלל לפי שלא תקנו אותה אלא כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו כדאיתא לקמן בסמוך ועכשיו הרי קופצים ונותנים יתר מדאי:

27 גרסי' בגמ' רב זן מחיטי דעליה איבעי להו פרנסה הואי וכדשמואל דאמר שמואל לפרנסה שמין באב ואכתוב בו בפ' מציאת האשה בס"ד:

28 מתני' לא כתב לה כל נכסים כו' חייב. להיות כל נכסים אחראין לה ואין יכול לומר אין לך אלא השדות הכתובות לך בשטר כתובתיך:

29 ובכהנת. שאינו יכול לקיימה משנשבית:

30 גמ' תחילתה. של בעילה:

31 וסופה. של בעילה:

32 יצר אלבשה. וגם זה אונס שבתחלת בעילה שהיא אונס הלבישה הבועל יצר:

33 והיא. מעוטא הוא כלומר בסתם אשה אמרתי לך טעם האיסור תלוי בלא נתפשה הא נתפשה מותרת ויש אשה שאף על פי שברצון מותרת ואי זו זו כו':

34 הני נשי דגנבי גנבי. שלסטים גונבים אותן מתחת בעליהם:

35 שריין לגברייהו. לפי שבאונס הם באין עליהן דכל דעבדן להו דממטין להו נהמא ומזמנות להם חצים לירות כשנלחמים מחמת יראה הוא דעבדן:

36 אבל שבקינהו. גנבים ללכת אל בעליהן ואינהו אזלן מנפשייהו אל הגנבים אסירן:

37 שבויי מלכות הרי הן כשבויות. שאין מי שיוציא אותן מידו:

38 גנובי לסטים אינן כשבויות. מוקמינן בגמ' במלכות בן נצר שכיון שאינן צווחות ודאי מתרצות שלא היה מלך גמור אלא שר ולא היה לוקחן אלא בפרהסיא דגנאי הוא לו לאונסן בצינעא אבל בלסטים דעלמא מותרת דמיטמר מאינשי ולפי שהן מתיראות שלא יהרוג אותן אינן צווחות והני דאמרינן דאינן כשבויות אין הבעל חייב לפדותן שאין אני קורא בהן ואותבינך לי לאינתו ואע"ג דאיסור שבויה גרם לה מכל מקום אין השביה עצמה גורמת אלא מפני שנבעלה ברצון ותניא נמי בתוספתא נשבית אינו חייב לפדותה במה דברים אמורים בשבויות מלכות כלומר במלכות בן נצר אבל בשבויות לסטים פודה:

39 אלמנה לכה"ג. קי"ל בפ' אלמנה נזונית דף ק: דיש לה כתובה ותנאי כתובה ההוא דלמישקל ולמיפק קאי אבל תנאי כתובה דלמיקם קמיה קאי כגון מזונות ורפואה אמרי' ביבמות דלית לה בריש פ' יש מותרות דף פה. והכא אשמעינן אביי דתנאי כתובה דפרקונה אית לה דמעיקרא אישתעבד לה שהרי אף לכשרה לא היה מתנה ואותבינך לי לאנתו אלא אהדרינך למדינתיך והא נמי קרי ביה הכי והא תנאי נמי למשקל ולמיפק הוא: