1אחוי גיטך. דבשעה פורתא לא מהימנא למימר אירכס לה ומיהו דוקא בכי האי גוונא משום דהוו תרי ותרי הוא דאמר דהוי ריעותא כי לא מחויא לגיטא אבל אי ליכא אלא תרי דאמרי עכשיו גרשה אף על פי שהיתה בחזקת אשת איש משמע ודאי דנאמנים:2תרוייהו בפנויה קמסהדי. לדברי שניהם עד עכשיו בחזקת פנויה היתה וא"ת דמהא משמע דטעמא משום דאידך אמר לא נתקדשה הא לא אמר כלום אסרינן לה אפומיה דהאי דאמר נתקדשה ואמאי והרי עד אחד בקדושין לאו כלום הוא וכדאיתא בפרק האומר דקידושין דף סה. משום דאין דבר שבערוה פחות משנים וכיון דטעמא מש"ה הוא משמע דאפי' אמר נתקדשה בפני ובפני אחר לאו כלום הוא תירץ הרמב"ן דרב פפא לטעמיה דאמר התם דף סה: דהמקדש בעד אחד חוששין לקדושין הילכך אי לאו אידך דקא מכחיש ליה ועד אחד בהכחשה לאו כלום הוי דינא דאפי' נשאת תצא והא דאיצטרכינן להכחשתו של עד שני ה"מ בשאשה זו אינה מכחישתו אלא שותקת או שאומרת איני יודעת אם היו הקדושין קרוב לי או קרוב לו אבל כשמכחישתו אפילו בארוסין קי"ל דעד אחד לאו כלום בהכחשה ואפי' בהכחשתו של בעל דבר לאו כלום הוא וכדמוכח התם ואין שטה זו נכונה דאיכא נוסחי דהתם בפ' האומר שם בקדושין גרסינן רב פפי ולא רב פפא וא"ה לא שמעינן ליה לרב פפא במקדש בעד א' שנחוש לקדושיו ועוד דכיון דעד אחד בהכחשה הוא אמאי לא תנשא הא עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא והרי הרב אלפסי ז"ל שכתב לאוקמתא דרב פפא בהלכות משמע דס"ל דהכי נקטינן והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ט מהלכות אישות כלשון הזה אמר עד אחד מקודשת היא והיא אומרת לא נתקדשתי הרי זו מותרת א' אומר מקודשת וא' אומר אינה מקודשת לא תנשא ואם נשאת לא תצא שהרי היא אומרת לא נתקדשתי ודבריו תמוהים הרבה שהרי בעד א' שאומר נתקדשה ואין עד אחר מכחיש אותו כתב הרי זו מותרת ואם עד אחר מכחיש אותו כתב לא תנשא ואפי' שגם היא מכחישתו לא תנשא לפיכך נ"ל דהכא במאי עסקינן כגון ששניהם מודים שזרק לה קדושין אלא שהם חלוקין אם קרוב לו אם קרוב לה וכיון שיש כאן שני עדים בזריקת הקדושין ועבידי אינשי דטעו בקרוב לו ובקרוב לה אמרינן דמדרבנן לא תנשא דחיישינן שמא בשעת הקדושין שניהם ראו שקרובים לה היו וזה טועה עכשיו ובפרק ארבעה אחין דף לא. נמי אמרינן דבכת אחת שא' אומר קרוב לו וא' אומר קרוב לה דספיקא דרבנן הוא ולפיכך כתב הרמב"ם בעד א' בשמכחישתו לאו כלום הוא ומותרת הא בשותקת חיישינן שמא נתקדשה בפני שנים ובעד אומר מקודשת ובעד אחד אומר אינה מקודשת כתב לא תנשא ואפילו כשמכחישתו לפי שאנו חוששין שמא זה האומר קרוב לו טעה ובשעת קדושין ראה שהיה קרוב לה וזה נכון לפירוש הגמ' אבל הרמב"ם ז"ל היה לו לפרש:3עד אומר נתגרשה. מדאמר האי לישנא ש"מ דלא קיימא בחזקת אשת איש אלא אפומייהו דהני סהדי וא"ת והיכי מתוקמא בחזקת אשת איש אפומייהו והא כיון שמכחישין זה את זה על כרחיך חד מינייהו פסול הוא דמהאי טעמא אמרינן בפרק כל הנשבעין דף מז: דשני כתי עדים המכחישות זו את זו זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה אבל לא אחד מכת זו ואחד מכת שניה לאו קושיא היא דמתוקמא כגון דתרוייהו מודו בגירושין אלא דפליגי בקרוב לו ובקרוב לה ובכה"ג עבידי דטעו וכמו שכתבתי למעלה הילכך לא מפסיל חד מינייהו וכי תימא דכיון דחד מהני אמר שנתגרשה אין כאן אלא עד אחד שמחזיקה באשת איש כדאמרינן לעיל דף יט: אלא אמרינן למעקר סהדותייהו קא אתי האי נמי למעקר סהדותיה קא אתי תירצו בזה דדוקא בעד אחד אומר תנאי הוא דאמרינן הכי לפי שעוקר השטר מעיקרו שלא היה לו לחתום אלא לפי תנאי זה ומש"ה לא אמרינן דתרוייהו בשטרא מעליא מסהדי אבל אם היה מעיד שפרעו לאחר מכאן לכ"ע אמרי דתרוייהו בשטרא מעליא קא מסהדי והאי דאמר פרוע הוה ליה חד אפי' בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר והכא נמי האי דקאמר נתגרשה כיון דמעיקרא מודה הוא דאשת איש היתה לעד אומר פרוע דמיא ולפי זה למדו מכאן דאפי' בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר אם אמרו כתב ידינו הוא והאחד אומר שהשטר פרוע אינו נאמן דתרוייהו בשטרא מעליא מסהדי והאי דאמר פרוע הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים דאפילו רב אשי דמוקי לה בסמוך בתרי ותרי לא נדי מאוקמתיה דרב פפא משום דפליג בעיקר דינא אלא משום דלא ניחא ליה לשבושי לישנא דברייתא ואין זה מחוור לי דלעיל בגמרא דף כב. אמרינן עלה דמתניתין דתנן אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת דלא צריכה קרא ואע"ג דאיסורא והתירא לאו בחד גוונא הוא אלא בגרושה דמילתא אחריתי היא וכי היכי דאמרינן בדידה אמאי לא נימא הכי גבי עד דאיהו אסרה ואיהו שרי לה ודאמר רב פפא לעיל והאי דקאמר תנאי הוה ליה חד ואין דבריו של א' במקום שנים כבר פרשתי למעלה דלאו כל כמיניה משום דמשוי נפשיה רשע דס"ל לרב פפא שבשעה שחתם הרי הוא כאילו פירש שלא היה בו תנאי אלא עיקר התירוץ בכאן דכי אמר נתגרשה לא מהימן מגו דאי בעי שתיק מעיקרא ולא יעיד שהיתה אשת איש דדילמא למפסלא לכהונה אתי:4לעולם תרי ותרי ואיפוך. למתני ברישא ואם נשאת תצא ובסיפא אם נשאת לא תצא:5קמ"ל דעבידי אינשי דמקדשי בצינעא. הא לאו הכי אם נשאת לאחד מעדיה לא תצא ובסיפא אמר עבידי אינשי דמגרשי בצינעא הא לאו הכי אם נשאת לאחד מן השוק תצא דאי לא תימא הכי קשיא דיוקא דסיפא אדיוקא דרישא ובסיפא היינו טעמא דלא תנשא משום לזות:6מתני' אמרה נשביתי. לבין העובדי כוכבים:7וטהורה אני. שלא נבעלתי לעובד כוכבים:8נאמנת. ומותרת לכהן:9ואם משנשאת באו עדים. אפליגו עלה בגמרא דף כג. דאיכא מ"ד דקאי אפילו אמתניתין דלעיל דהאשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני דאם נשאת ואח"כ באו עדים לא תצא מדרב המנונא דאמר דהאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת דס"ל דהא דרב המנונא אפילו שלא בפני בעלה נאמנת היא להתירה בדיעבד כיון שנשאת בדין ואיכא דפליג עליה ואמר דדוקא אסיפא משום דבשבויה הקלו אבל ארישא תצא דכי איתמר דרב המנונא דוקא בפניו אבל שלא בפניו מעיזה ואין מתירין אותה אפילו בדיעבד ונראה שדעת הרי"ף ז"ל לפסוק כמאן דמתני אסיפא שהביא משנתינו כצורתה ופשטא מוכחא דאנשבית בלחוד קאי ולפיכך לא כתב משקלא וטריא בגמרא כלום ומיהו לחומרא איכא למימר חיישינן למאן דס"ל בשמעתין דהא דרב המנונא אפי' שלא בפניו הוא להצריכה גט משני דהא בפרק המגרש דף פט: נמי אמרינן אמר רב הונא אשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר מקודשת כלומר להצריכה גט ומפרשינן טעמיה התם משום דרב המנונא דכי פשטה ידיה וקבלה קדושין כמאן דאמרה לבעלה גרשתני דמי ואמרינן התם דקסבר דלרב המנונא שלא בפניו נמי אינה מעיזה הילכך לחומרא חיישינן לדרב הונא דהתם ולר' אושעיא דסבירא ליה הכי בשמעתין וזהו דעת הרמב"ן ז"ל אבל דעת הרי"ף ז"ל אינו נראה כן שהוא לא הביא לדרב הונא כלל וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה"א ומ"מ נראה דכל בפניו נאמנת אפי' להנשא לכתחלה וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפי"ב מה"ג והכי מוכח בפ' האשה שלום דף קיד: גבי מתני' דתנן האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים קטטה בינו לבינה ושלום בעולם באה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת ואמרי' עלה דף קטז. היכי דמי קטטה כגון דאמרה גרשתני ואקשינן ולהימנה מדרב המנונא כלומר מאי נ"מ אי לא מהימנא במאי דאמרה מת בעלי הא מהימנא במאי דאמרה לבעלה גרשתני קודם שהלכו למדינת הים ומותרת להנשא אלמא מדרב המנונא שרי לה אפי' להנשא לכתחלה וה"נ מוכח בפ' התקבל דף סד. גבי בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין והיא אומרת נתן לי ואבד דמקשינן התם ע"ב וליהמנה לדידה מדרב המנונא והתם ודאי לינשא לכתחלה איתמר וכיון דמהימנינן לה אפילו לינשא לכתחלה הוא הדין דמהימנינן לה ליטול כתובה שמספר כתובה נלמוד שכך כותב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וכדתנן ביבמות התם דף קיז. ומיהו דוקא בעיקר כתובה אבל בתוספת לא דמדרש כתובה ליתיה אלא בעיקר כתובה והכי מוכח בפ' הכותב וכמו שאכתוב שם בס"ד ויש חולקין ואומרים דהא דרב המנונא לא סגי אפילו בפניו להתירה לינשא לכתחלה וכבר כתבתי זה בפ' התקבל סוף סי' תקז בס"ד:10גמ' ת"ר אמרה נשביתי כו'. התירוה לינשא ואח"כ באו עדים שנשבית דהשתא לאו הפה שאסר הוא אפ"ה לא תצא כיון שכבר התירוה והא דלא אייתי מהך ברייתא סייעתא לאבוה דשמואל משום דלמאן דמתני ואם משנשאת באו עדים אפילו אמתני' דלעיל דהאשה שאמרה אשת איש הייתי ונרושה אני כמו שכתבתי למעלה אבוה דשמואל נמי עלה קאי ומהא ברייתא ליכא לאתויי ראייה אלא אשבויה:11אפילו יש לה כמה בנים. מן הכהן הזה שנשאה:12גרסי' בגמ'דף כג: ת"ר אני טמאה וחברתי טהורה נאמנת אני טהורה וחברתי טמאה אינה נאמנת ואוקמינן לה בדאיכא עדים שנשבו ואיכא עד אחד דקא מפיך כל מה שהיא אומרת וברישא דקאמרה אני טמאה וחברתי טהורה אמר לה עד לא כי אלא את טהורה וחברתיך טמאה ומשום הכי קתני דנאמנת מכל מה שהיא אומרת דאיהי שויא נפשה חתיכה דאיסורא וחבירתה משתריא אפומה דידה דבשבויה האמינו חכמים עד אחד להקל ואפילו עבד ואפילו אשה כדתנן במתני' דלקמן דף כז. ואם יש להם עדים אפילו עבד ואפי' שפחה הרי אלו נאמנין וכל מקום שנאמן בו עד אחד הרי הוא דף כב: כשנים ואין דברי אחד שכנגדו האומר לטמא עומדין במקום שנים ובתר הכי קתני אני טהורה וחברתי טמאה אינה נאמנת כלל משום דאמר לה עד את טמאה וחברתך טהורה ואיהי כיון דאיכא עדי שבויה לומר טהורה אני וחברתה משתריא אפומא דעד שמטהרה וא"ת בשלמא רישא חברתה משתריא אפומה דידה לפי שהיא העידה תחלה בב"ד ואיכא לאוקמא שהתירו חבירתה על פיה תחלה קודם שבא עד המכחישה אבל סיפא היכי משתריא חברתה אפומה דעד כיון שהיא אמרה תחלה חברתה טמאה והא הוי ליה עד אחד בהכחשה ועד אחד בהכחשה לאו כלום הוא אפילו היכא דעד אחד נאמן כבי תרי דהא תנן בפרק האשה שלום דף קיז: עד אחד אומר מת ועד אחד אומר לא מת הרי זו לא תנשא ואע"ג דהאי דקאמר מת הימנוהו רבנן כבי תרי ה"מ היכא שנשאת על פיו או שהתירוה לינשא וכדתנן התם שם עד אומר מת ונשאת ובא אחר ואמר לא מת הרי זו לא תנא ודייקינן עלה בגמרא טעמא דנשאת הא לא נשאת לא תנשא והא אמר עולא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים ה"ק עד אחד אומר מת והתירוה לינשא ובא אחר ואמר לא מת לא תצא מהתירה הראשון אלמא נשאת או התירוה בעינן הא לאו הכי עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא ובמס' סוטה דף לא: נמי גבי עד א' אומר נטמאת ועד א' אומר לא נטמאת היתה שותה ואקשינן עלה מדעולא ומפרקינן ל"ק כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה וכ"ת כי אמרינן דעד אחד בהכחשה לא מהימן דוקא בעדים כשרים שמכחישים זה לזה אבל עד כשר אע"ג דאשה מכחשה ליה לא מהימן דכיון דאינה כשרה להעיד הכחשה דפסול לאו כלום הוא ליתא מדגרסינן בירושלמי בפ' האשה שלום הלכה ו גדול בר מנימין בשם רב בכ"מ שהכשירו עדות אשה באיש כלומר בעד אחד האיש מכחיש את האשה והאשה מכחשת את האיש ותני עד אחד אומר מת ואשה אומרת לא מת אשה אומרת מת ועד אומר לא מת תני בשם רב נחמיה הולכין אחר רוב הדעות היך עבידא שתי נשים ואשה אחת עשו אותן כשני עדים ועד אחד הדא דתימא באשה ונשים אבל אם הוו מאה נשים ועד אחד כעידי אינון ע"כ אלמא דעד אחד אפילו במקום הכחשה דפסול לאו כלום הוא יש לומר דהכא נמי כד אתא עד המטהר בתחלה והתירוה על פיו עסקינן ואע"ג דאמרינן ואמר לה עד את טמאה וחבירתך טהורה לאו דוקא אלא סירכא דרישא נקט ואחרים אומרים דלא צריכי להכי אלא בשבויה הקלו דאפילו עד אחד בהכחשה דעד פסול מהימן והרמב"ם ז"ל כתב עוד בפרק י"ח מהלכות איסורי ביאה דאפי' אשה מתירתה אע"פ שעד כשר מכחישה ומשמע דמפיק לה מרישא דקתני אני טמאה וחברתי טהורה נאמנת דמשתריא חברתה אפומא דידה אע"ג דאיכא עד כשר דקא אפיך מיפך וקאמר את טהורה וחברתיך טמאה וסתמא קתני אע"פ שלא התירו חבירתה אפומא דידה תחלה אלמא בשבויה הקלו להתירה אפילו ע"פ אשה אע"פ שמכחישה עד כשר:13מתני' ובזמן שהן מעידות זו על זו הרי אלו נאמנות. ולא חיישינן שכל אחת מעידה לחברתה כדי שחברתה תעיד עליה:14וכן שני אנשים כו' אין נאמנין. ליתן להם תרומה:15ובזמן שמעידין זה על זה. שכל אחד אומר אני וחברי כהן נאמנין:16גרסי' עלה בגמרא דף כד. ת"ר אני כהן וחברי כהן נאמן להאכילו תרומה ואינו נאמן להשיאו אשה עד שיהיו שלשה שנים מעידין על זה ושנים מעידין על זה ר"י אומר אף אינו נאמן להאכילו תרומה עד שיהו ג' שנים מעידין על זה ושנים מעידין על זה ומסקינן בגמרא דר"י ורבנן במעלין מתרומה ליוחסין קא מיפלגי. כלומר דתרוייהו מודו דלתרומה מדינא בעד אחד סגי אלא דכיון דליוחסין בעינן שנים בעי ר"י אפי' בתרומה שני עדים שאם תאכילהו תרומה הרי אתה מביאו לישא אשה דמעלין מתרומה ליוחסין ורבנן סברי אין מעלין מתרומה ליוחסין הילכך להאכילו בתרומה בעד אחד סגי. ואיכא למידק היכי מודו תרוייהו דאינו נאמן להשיאו אשה ולמאי ניחוש לה הא קי"ל כרבנן דאמרי קדושין דף עו: כל המשפחות בחזקת כשרות הן עומדות ואמרינן ביבמות נמי בפרק החולץ דף מה. זיל גלי או נסיב בת מינך אלמא דאי גלי לא חיישינן ליה משום פסולי קהל ומסבינן לו אשה בחזקת כשר ולא חיישינן שמא פסול או עובד כוכבים הוא והכי מוכח בריש פסחים דף ג: דאמרינן ההוא כותי דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים אלמא דלא הוו חיישי ליה ומעשים בכל יום שמשיאין אשה בכ"מ אע"פ שאין מכירין אותו ומחזיקין אותו בחזקת ישראל כשר יש מי שתירץ דהך ברייתא אתיא כר"מ דלא ס"ל שיהו כל המשפחות עומדות בחזקת כשרות כדאיתא בפרק עשרה יוחסין דף עו: והא ודאי ליתא דהא התם בפרק עשרה יוחסין דף עו. אוקימנא מתני' דהנושא אשה כהנת צריך לבדוק אחריה כו' כר"מ ופרכינן עלה ואיהי נמי תבדוק בהדיה כלומר ביחס בעלה ארבע אמהות ומפרקינן לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין כלומר לפסולי כהונה כגון חללי גרי חרורי וכיון דלא הקפידה תורה עליהן ליחסן רבנן נמילא עבוד בהו מעלה לאיצרוכינהו בדיקה ואפילו מחמת ממזרות ושתיקות אלמא אפילו לר"מ אשה אינה צריכה לבדוק בבעלה לפיכך נראין דברי ר"ת ז"ל דלהשיאו אשה לאו דוקא אלא ה"ק אין נאמנים להשיאו אשה בבדיקת ארבע אמהות לענין. שיעשו בניו כבדוקין למזבח ולדוכן ולסנהדרין דלכל הני בודקין כדאיתא בפרק עשרה יוחסין דף עו. ואשתכח דכוותיה דהאי לישנא לאו דוקא דבפ"ק דף יג: אמרינן אבל בעדות אשה בבתה דברי הכל הולד שתוקי ובתה התם לאו דוקא אלא ולדה קאמר ה"נלהשיאו אשה ליחס זרעו לכהונה קאמר ולענין הלכה משמע לי דאין מעלין מתרומה ליוחסין הילכך נהי דליוחסין בעינן ב' עדים בתרומה בעד א' סגי חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דסתם מתני' כוותייהו דתנן ובזמן שהם מעידים זה על זה הרי אלו נאמנים אלמא לתרומה בעד אחד סגי והיינו טעמא משום דעד אחד נאמן באיסורין וכ"ש במילתא דעבידא לאיגלויי הילכך אפילו בתרומה דאורייתא עד אחד נאמן זהו שנראה לי מפשט הסוגיא אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"כ מהלכות איסורי ביאה דלתרומה דאורייתא בעי ב' עדים ולפיכך כתב שמעלין ממנה ליוחסין ונראה שהוא סובר דסוגיין דפשיטא לן דלתרומה בעד א' סגי היינו דוקא בתרומה דרבנן ולא ידעתי מי הזקיקו לכך דנהי דודאי עובדא דאמירינן בגמרא דף כו. מעשה באדם אחד שהיה מסיח לפי תומו ואמר זכור אני כשהייתי תינוק ומורכב אני על כתיפו של אבא והוציאוני מבית הספר והפשיטוני את כתנתי והטבילוני לאכול בתרומה לערב והעלהו רבי לכהונה על פיו מוקמינן לה בפרק הגוזל ומאכיל דף קיד: בתרומה דרבנן אפ"ה מתניתין וברייתא דקתני נאמן להאכילו בתרומה סתמא בתרומה דאורייתא משמע ועוד דהא אמרינן דטעמיה דר' יהודה דאמר אף אינו נאמן להאכילו בתרומה היינו משום דס"ל דמעלין מתרומה ליוחסין ובגמ' דף כה. מסקינן דאפילו למ"ד דמעלין מתרומה ליוחסין דוקא מתרומה דאורייתא אבל מתרומה דרבנן לא מסקינן אלמא ברייתא בתרומה דאורייתא היא וקאמרי רבנן דעד אחד נאמן להאכילו בתרומה דאי בתרומה דרבנן היא אפילו לר' יהודה אין מעלין ממנה ליוחסין ואמאי בעינן ב' לתרומה אלא ודאי אפילו לתרומה דאורייתא בעד אחד סגי לרבנן דאמרי אין מעלין מתרומה ליוחסין ולפיכך לא נתחוורו לי דברי הרמב"ם ז"ל בכאן:17גרסי' בגמרא דף כד: איבעיא להו מהו להעלות משטרות ליוחסין היכי דמי אילימא דהוה כתיב ביה אני פלוני כהן עד מאן קא מסהיד עילויה כלומר ופשיטא דאין מעלין הימנו ליוחסין מיהו לתרומה דרבנן מהימן דלא גרע ממסיח לפי תומו דמכשירין לקמן דף כו. ומהדרינן לא צריכא דכתב ביה אני פלוני כהן לויתי מפלוני מנה וחתמו עדים מאי אמנה דבשטר קא מסהדי או דילמא אכולה מילתא קא מסהדי רב הונא ורב חסדא חד אמר מעלין וחד אמר אין מעלין וכתב הרא"ה ז"ל דהא דמספקא לן דוקא בלישנא דידיה כי האי דאמר אני פלוני כהן אבל בלישנא דסהדי ודאי מהימני וכי מספקא לן נמי דוקא בהך דשייך למידק בשמא דידיה לפי שהמלוה תלוי בזה אבל אינך מילי דמתאמרי בשטרא בשמא דידיה ודאי לא מסהדי סהדי עלייהו אלא דאיהו אמר להו הכי וכן נראה דעת הרשב"א ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל כתב דאפילו בלשון עדים נמי מספקא לן וטעמא דמילתא לפי שאפשר שהסופרים סומכים על שמות בני אדם כפי שהם מוחזקין בעיר וכיון דחזו ליה דאוכל בתרומה וקורין אותו כהן אינהו נמי קרו ליה הכי:18וגרסינן תו בגמ' דף כה: ההוא דאתא לקמיה דרבי אמי אמר מוחזק אני בזה שהוא כהן א"ל ומה ראית שקרא ראשון בבהכ"נ בחזקתשהוא כהן או בחזקת שהוא גדול כלומר כדאמרינן בעלמא רב קרא בכהני ואע"ג דלאו כהן הוה א"ל שקרא אחריו לוי והעלהו רב אמי לכהונה על פיו כלומר להאכילו בתרומה דאי לאו דכהן הוא אין קורא לוי אחריו דאמרינן במסכת גיטין דף נט: נתפרדה חבילה ומפרש לה דאין קורא לוי במקום שאין כהן ויש מפרשים נתפרדה חבילה שבמקום שאין כהן אם רצה ישראל לקרות לפני לוי קורא ודוקא שאין שם כהן אבל היכא דאיכא כהן לא נתפרדה חבילה ולא יקרא ישראל גדול בפני לוי והכא כהן אחרינא הוה התם הילכך אי לאו דהוה כהן לא הוה קרא לוי אבתריה. משום פגם עצמו שלא יחשדנו הכהן האחר ועיין בהגהות מרדכי בגיטין:19וגרסי' תו שם ההוא דאתא לקמיה דריב"ל אמר ליה מוחזק אני בזה שהוא לוי א"ל ומה ראית שקרא שני בבהכ"נ בחזקת שהוא לוי או בחזקת שהוא גדול אמר ליה שקרא לפניו כהן והעלו רבי יהושע בן לוי ללויה על פיו כלומר לתת לו מעשר ראשון דאי לאו דהוה לוי לא היה קורא שני אלא שלישי ששני כהנים היו קורין לפניו והוא שלישי דהכי אמרינן בגיטין שם אין שם לוי כהן קורא במקומו מכאן נראה שמי שבא ואמר אני כהן או לוי אין נותנין לו רשות לקרות בתורה כדינו שהרי מעלין מקריאת התורה לתרומה וכן כתב הרמב"ם בפ"כ מהלכות איסורי ביאה והרב ר' משה כהן ז"ל כתב עליו תימה דמנהגנו להאמינו לקרות בתורה ראשון וכן הדין נותן דלא איכפת לן אם יקרא ראשון מאי אמרת שמא יעלו אותו מקריאת התורה לתרומה כולי האי לא חיישינן לתרומה דרבנן ע"כ ואפשר שמנהגנו הוא עכשיו לפי שאין תרומה מצויה עכשיו בינינו ואעפ"כ דברי הרמב"ם ז"ל עיקר:
