ר"ן על כתובות ל״ח

1 שמין אותן וכו'. דקסבר מה שגדל ברשותו הוי פירות ומה שלא גדל ברשותו הוי קרן ולפי מה שדמי הקרקע יקרין עכשיו בשביל תבואה זו צריך לתת לה דמים ויקנו מהם קרקע ויאכל הוא פירותיה:

2 וחכמים אומרים אף אלו שלא גדלו ברשותו תורת פירות נתנו בהם הואיל והקרקע קיימת לה:

3 ביציאתה. אם בא לגרשה:

4 פירות המחוברים לקרקע בכניסתה שלו. כלומר בשעת נפילתן של בעל כרבנן ובגמ' פריך היינו תנא קמא:

5 ביציאתה שלה. והמגרש את אשתו והיו בנכסיה פירות מחוברין נוטלת קרקעותיה עם פירות שבהן:

6 בכניסתה שלה. וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות:

7 וביציאתה שלו. דמה שקדם ותלש בעודה תחתיו זכה בהן מדין פירות נכסי מלוג:

8 גמ' פשיטא לי וכו'. נפלו לה כספים ובאו ליקח קרקע:

9 זה אומר קרקע בית זריעה אני רוצה וזאת אומרת בתים אני רוצה ליקח אי איפוך:

10 ארעא. זבנינן מינייהו ששכרה מרובה ואינה מרקבת ושניהם מעכבין הבעל יכול לומר דבר שפירותיו מרובין אני חפץ וכן אם בא הוא ליקח בית יכולה לומר איני רוצה בדבר שהוא כלה והולך והקרן מתמעט:

11 בתי. שכרן מרובה מדקלי שהן עשויין ליבש:

12 דקלי תמרים. אילני שאר אילנות:

13 אבא. יער לחטוב עצים:

14 זרדתא. אילנות של עוזרדין ולא היה פריין חשוב להן וקוצצים אותן לעצים:

15 פירא דכוורי. חפירה של דגים שקורין ביב"ר:

16 אמרי ליה פירא. כלומר פירות יש כאן ויכול הבעל ליקח אותם בנכסי מלוג:

17 ואמרי לה קרנא. כלומר אין בזה פירות אלא קרן ומגוף הקרן יהא אוכל ולפיכך אינו רשאי ליקח אותן בכספים של נכסי מלוג ואסיקנא דקרנא הוא דכללא דמלתא גזעו מחליף בכל שנה פירא יש כאן אבל אין גזעו מחליף בכל שנה קרנא הוי והני אין גזעו מחליף כל שנה הלכך כאוכל גוף הקרן דמי כך הוא עיקר הפי' ורש"י ז"ל לא פי' כן ונסחא אחרת שכתב הרי"ף עולה ג"כ לטעם זה:

18 ורבי חנניה סבר לא חיישינן למיתה. כלומר משום דאיכא חששי טובא שתמות השפחה קודם האשה ושימות בעלה בחייה דאם מתה בחיי בעלה לא איכפת לה במיתת השפחה:

19 שאם נתגרשה. והבעל זכה בולדות שהן כפירות תלושין נותנת לו האשה דמים ונוטלת בני שפחתה מפני כבוד בית אביה:

20 פירא תקינו ליה רבנן. גוף הולד:

21 פירא דפירא. כפל הבא עליו וכו':

22 ואי קשיא לן וכו'. וכמו שכתוב בהלכות ונראה מדבריו ז"ל דאפי' ולד ולד בהמת מלוג לא הוי לבעל ואינו נראה כן אלא הכי קאמר חד פירא תקינו ליה אבל תרי גוונא פירי לא תקינו ליה כלומר דמה שיוצא מגוף הדבר כפירות או שדרכו לבא מחמתו כגון מעשה ידי העבד ושכר הבתים שהוא דבר המצוי תקנו לו אבל לא תקנו לו דבר שאינו מצוי ככפילא ומשום הכי נמי אמרינן בפרק החובל דף פט: דאשה שמכרה כתובתה בטובת הנאה אין הבעל אוכל פירות דחד פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה כלומר פירות מצויין מן הנדוניא תקנו לו אבל לא פירי כזה ומהאי טעמא אפילו כפל של בהמת מלוג משלם לה דפירא כי האי לא תקנו ליה רבנן וה"נ משמע בריש פ' המפקיד דף לד: גבי שאל מן האשה ושלם לבעלה מהו דאלמא עיקר כפילא דידה הוי ולדידה בעי לשלומי וולד בהמה דנקט הכא לרבותא נקטיה דאע"ג דולד גופיה דבעל אפ"ה כפילא הוי לאשה וכך נראין דברי הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ב מהלכות אישות שכתב שאין זה הפרי שתקנו לו חכמים:

23 הכניסה לו עז לחלבה וכו' אוכל והולך עד שתכלה הקרן. דאע"ג דכי מתה הבהמה מכליא קרנא לא חיישינן למיתה וכחישה כר' חנניה דקי"ל כוותיה:

24 עיילא ליה גלימא. טלית בנכסי מלוג ולא שמאתו בכתובה:

25 פירא הוי. כסויו שמכסה הימנו הן פירותיו:

26 ומכסי ביה ואזיל עד דבלי. אע"ג דמכליא קרנא כיון שאין בלויו ניכר כל שעה ושעה לא איכפת לן אבל רש"י ז"ל כתב והשחקין יהיו לה קרן:

27 וקיימא לן כר"ש. בגמ' גרסי' הכי ר"ש היינו ת"ק. כלומר חכמים דמתני' ומהדרינן דמחוברים בשעת יציאה דלא איירי בהו רבנן איכא בינייהו דרבנן לית להו הא דאמר ר"ש ביציאתה שלה דקא סברי מה שגדל ברשותו שלו ופסק הרי"ף ז"ל כר"ש וכן ר"ח ז"ל והרמב"ם ז"ל בפכ"ב מהלכות אישות והוא תימה דהא יחיד ורבים הלכה כרבים והראב"ד ז"ל הביא ראיה לדבריהם מדתני לה להא דרבי שמעון סתמא בתוספתא דפרקין ועוד דתני לה גבי הלכתא פסיקתא דתניא התם היורד לנכסי אשתו ונתן עיניו לגרשה אם קדם ותלש מן הקרקעות כל שהן הרי זה זריז ונשכר היורד לנכסי שבויים וכו' אלמא דוקא תלש ואכל הא לא תלש לא כר"ש ותני לה גבי הלכתא פסיקתא דהיינו היורד לנכסי שבויים ובהלכות גדולות גריס ר"ש פירות מחוברים בשעת יציאה אתא לאשמועינן אלמא דלא פליגי רבנן עליה אבל הנגיד והרא"ה פסקו כרבנן דמחוברים בשעת יציאה הרי הן שלו:

28 מתני' נפלו לה עבדים כו' לא תמכור. יכולה היא לעכב:

29 גמ' מחלוקת בשדה שאינה שלה כגון שהיו לה זתים שקנה בלא קרקע ע"מ שיהו בקרקע המוכר והלוקח יאכל פירות עד שיבשו:

30 אבל בשדה שלה. שנפל לה קרקע והאילנות:

31 מתני' בשאין עושין כדי טיפולן. דכי האי גוונא רבנן סברי דליכא למיחש לכבוד בית אביה והרמב"ם ז"ל פסק בפכ"ב מהלכות אישות כרשב"ג בעבדים וכתנא קמא בזיתים ונראה שהוא היה גורס ברישא דעבדים רשב"ג אומר לא תמכור מפני שבח בית אביה ובסיפא דזיתים ר' יהודה אומר לא תמכור מפני שבח בית אביה וכך נמצאת במקצת נוסחאות ולפיכך פסק בעבדים כרשב"ג דכל מקום דשנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו ובזיתים ובגפנים פסק כסתם משנה ודלא כר' יהודה:

32 מתני' מה שהוציא הוציא כו'. אם גרשה:

33 ישבע כמה הוציא ויטול. כ' רבינו חננאל ז"ל ואי קשיא לך אמאי לא תני לה בכל הנשבעים גבי הני דנשבעים ונוטלים בשבועות דף מד: י"ל הני כולהו הנתבע מכחיש התובע והאי הנתבע לא ידע והויא ברי ושמא וכל ברי ושמא ברי עדיף ומשום דלא דמי להו לפיכך לא שנאה בכללן ומהא שמעינן דכל היכא דאיהו ידע והך לא ידע נשבע איהו דידע ושקיל וה"מ בעושה ברשות ע"כ:

34 גמ' עבד רב יהודה עובדא. דחשבא אכילה:

35 בחבילי זמורות. שהן מאכל לפילין והאכיל מהן הבעל לבהמתו וגרש את אשתו ואמר רב יהודה מה שאכל אכל:

36 המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה. יתומה שהשיאתה אמה ויכולה למאן:

37 כמוציא על נכסי אחר. ואם מיאנה בו שמין לו שבח שהשביח ונוטל כמשפט אריסי המדינה:

38 עבדי לה רבנן הך תקנתא. דשמין לו כאריס:

39 כי היכי דלא ליפסדינהו. שלא יכסיף ויקלקל הקרקעות שיאכל ולא ישביח שדואג שמא תמאן וכיון דשמין ליה כאריס תו לא מפסיד להו מימר אמר שמא לא תמאן ואם תמאן הרי אטול שבחי לפי עמלי כך כתב רש"י ז"ל ואפשר היה לומר דכי אמרי' כמוציא על נכסי אחר דמי היינו דאם היתה שדה שעשויה ליטע שמין לו כארים ואם היתה שדה שאינה עשויה ליטע דידו על התחתונה אבל מלשון רש"י ז"ל נראה שהוא כיורד ברשות בכל השדות ואף הריא"ף ז"ל כתב כמוציא על נכסי אחר ברשות דמי ולא ידעתי אם היה גורס כן ואף הרמב"ם בפכ"ג מהלכות אישות כתב ששמין לו כאריס שהרי ברשות ירד וכתב הרשב"א איכא למימר דלהקל עליו תקנו ולא להחמיר עליו דאילו הוציא קימעא ואכל הרבה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל כדין בעל בעלמא אבל הוציא הרבה ואכל קימעא מחשבין לו כאריס דעלמא:

40 בי חואי. מקום שהיה רחוק הימנו:

41 אפיק שית מאה. בהוצאת הדרך ומשלו:

42 והוא שהיה השבח כנגד הוצאה. הוא דאמרי' ישבע ויטול:

43 למאי הלכתא. קאמר והוא שיהיה השבת כנגד הוצאה לאקולי עליה דאי איכא שבח טפי לא בעי שבועה או לאחמורי עליה ולמימר דאילו הוצאה יתירה לא שקיל אלא כשיעור שבחא ואפילו בשבועה ולא אמרינן ישבע כמה הוציא ויטול:

44 אתי לאיערומי. ואמר בציר משבחא פורתא דלישקול בלא שבועה ואע"ג דלא אפיק כולי האי:

45 אלא אמר רבא. הא דרב אסי לאחמורי עליה אתא ולומר שאם היתה הוצאה יתירה על שבח. שהשביח לא אמר יטול כל מה שהוציא אלא מן היציאה יחזירו לו שיעור השבח בשבועה שישביעוהו שכך הוציא. ותמה אני אם היתה שדה העשויה ליטע למה לא ישומו לו כאריס ונראה לי דהיינו טעמא משום דכיון שהוא אוכל פירות ולא היא הוו להו כולהו שדות לגבי דידה כאילו אין עשוין ליטע וכיון דמחמרינן עליה דבעל בנכסי אשתו יותר מאחר היה קרוב הדבר לומר דכי אמרינן במוציא על נכסי אשתו קטנה דכמוציא על נכסי אחר דמי היינו לומר דבשדה העשויה ליטע ידו על העליונה ובאינה עשויה ליטע ידו על התחתונה וכמו שכתבתי למעלה אלא שכבר כתבו ז"ל דכיורד ברשות דמו. ומדאמרי' ישבע כמה הוציא ויטול למד הרמב"ם ז"ל בפרק עשירי מהלכות גזלה לכל מי ששמים לו בין שהיתה ידו על העליונה בין שהיתה ידו על התחתונה שאינו נוטל כלום עד שישבע בנקיטת חפץ כמה הוציא וכתב שם שאם יאמר יבאו הדיינים ויעשו שומת ההוצאה והרי היא גלויה לעיניהם וישערו העצים והאבנים והסיד ושכר האומנים בפחות שבשיעורים שומעין לו ונוטל בלא שבועה וכן זה שנוטל השבח בלבד והיתה ידו על העליונה אינו צריך שבועה: