ר"ן על כתובות ס׳

1 אבל ממאנת כו'. כבר פירשתיה:

2 ואילונית דלא הכיר בה אי דאיתנהו אידי ואידי אית לה. שהרי הוא מוציאה מדעת:

3 ואי דליתנהו כו'. ונמצא דין אילונית הפך משאר הנשים היוצאות בגט שגובות נכסי צאן ברזל ואינן גובות בלאות מלוג שאינן קיימין כיון דס"ל פירא הוי וטעמא דמילתא שכיון שנשואי אילונית טעות נכסי מלוג שלא הקנתה אותן לבעל כלל משלם לה אבל נכסי צאן ברזל כיון שהקנתה אותן לבעל והוא אינו חייב להחזירם אלא אם יגרשנה בגט לית לה. נמצא דולא בלאות ששנוי במשנתינו מתפרש לצדדין לדבריו דבממאנת אין לה כלל ובאילונית אין לה בלאות מנכסי צאן ברזל ויש לה בלאות מלוג ושניה אין לה בלאות של מלוג ויש לה בלאות של צאן ברזל זהו לפי מה שכתוב בהלכות אבל קשה בעיני לדחוקי ולא בלאות דמתני' כולי האי והלשון השנוי בגמרא שממנו מוציא הרי"ף ז"ל דין האילונית כך הוא ואלא אאילונית אי דאיתנהו אידי ואידי אית לה ואי דליתנהו איפכא מיבעי ליה נ"מ דברשותה קיימי אית לה נכסי צ"ב דלאו ברשותה קיימי לית לה ומסקינן אלא אשניה כו' ולפי זה הלשון יותר קרוב דלמסקנא דין האילונית כדין ממאנת דבדליתנהו אידי ואידי לית לה ומאי דאמרי' אאילונית ואי דלא איתנהו איפכא מיבעי ליה היינו כשבא לומר דמימריה דשמואל איתאמרה אאילונית אם באת לחלוק בהם איפכא מיבעי ליה וכ"כ רש"י ז"ל וכיון דמסקינן דלא איתמרא אלא אשניה נקטינן מילתא כפשטה דאילונית מקח טעות הוא ולא זכה הבעל במלוג כלל ואתי ולא בלאות כפשטיה דממאנת ואילונית אין להן בלאות כלל ושניה אע"פ שיש לה בלאות של צאן ברזל אין לה בלאות מלוג ונמצאו כולם שוין בבלאות מלוג אבל שנפרש ולא בלאות דאילונית ודשניה בהפך גמור אינו מחוור:

4 אילונית אשה ואינה אשה. פעמים היא כאשתו פעמים אינה כאשתו:

5 מדקא מפליג באילונית ואם מתחלה נשאה לשם אילונית יש לה כתובה:

6 כי קתני לה לאלמנה. וקאמר יש לה כתובה:

7 אפלוגתא דאילונית קאי. לאחר שחלק ופירש הכיר בה יש לה כתובה שנאה לאלמנה אצלה וקאמר אף אלמנה נמי שהכיר בה ונשאה לשם אלמנה יש לה כתובה אבל אם לא הכיר בה לית לה :

8 ומזונות דאית להו ה"מ לאחר מיתה כו' דהכי אסיקנא בפרק יש מותרות לבעליהם. והוא הדין שאם הלך הוא למדינת הים ולותה ואכלה שאינו משלם והכי מוכח התם וכ"כ הרי"ף ז"ל שם בסי' קיד אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק עשרים וארבעה מהלכות אישות דמשלם ולא נראו דבריו:

9 אבל שניה כו' אבל איתנהו אית לה. שכך הדין בכולן דאי איתנהו בין צאן ברזל בין נכסי מלוג יש להן דאפי' בזינתה אמרינן דף קא: דלא הפסידה בלאותיה קיימין וכ' הרי"ף ז"ל בין של מלוג בין נכסי צאן ברזל:

10 אלמנה לכ"ג כו' יש להן כתובה ויש להן פירות. דין פירות שאם נשבית או יפדנה או ישלם פירות שאכל ואע"ג דאמר רבא בפרק נערה שנתפתתה דף נב. דאלמנה לכ"ג אינו חייב לפדותה היינו לומר שאינו חייב להוסיף משלו אם פדיונה יותר על פירות שאכל אבל פירות מהדר אי לא פריק לה:

11 שהוא כשר. שאינו נפסל מן הכהונה מחמת ביאתו:

12 והיא נפסלת. ונעשית חללה לפיכך הוא מרגילה ומסיתה לינשא לו וקנסוהו:

13 זו הוא מרגילה. אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הוא מרגילה ומסיתה לינשא לו דכיון דהיא מפסלא ומפסדה מידי לא מרגלה ליה וזו שניה כיון דאיהי לא מפסדא ולא זרעה מפסיל ולא מפסידה מידי בביאתו היא מרגילתו דאשה רוצה לינשא יותר מן האיש. ומפרשינן התם בפרק יש מותרות דהאי דבר אחר זו הוא מרגילה רבי שמעון בן אלעזר קתני לה ומה טעם קאמר מה טעם הוא כשר והיא פסולה קנסו אותו כתובה מפני שהוא מרגילה ומה טעם הוא כשר והיא כשרה קנסו אותה כתובה מפני שהיא מרגילתו:

14 הא דאשה שאין לה וסת כתבתיה בארוכה במסכת שבועות בריש פרק ב:

15 הדרן עלך אלמנה ניזונית

16 הנושא את האשה ופסקה עמו שיהא זן את בתה. שהיתה לה מאיש אחר:

17 חייב לזונה ה' שנים. בגמ' דף קב. מוקי לה בשטרי פסיקתא וכדרב גידל ואשמעינן דבאמירה בעלמא קנה וכתב הרשב"א שאע"פ שהתנה סתם ולא פירש מתי מסתברא דחייב לזונה ה' שנים ראשונות דחזקה דעתם על הראשונות וכן מצאתי מפורש בירושלמי הלכה א תנא זנה ה' שנים הראשונים בין ביוקר בין בזול היה ביוקר והוזלו אם הוא גורם נותן ביוקר ואם היא גרמה נותן בזול היו בזול והוקרו בין שהוא גרם בין שהיא גרמה נותן בזול הדא היא הבת לא עולה ולא יורדת עכ"ל:

18 נשאת. האם לאחר שגרשה הראשון:

19 לא יאמר הראשון לכשתבא אצלי. כלומר אם הייתי מקיים את אמה הייתי זנה:

20 אלא מוליך מזונותיה. מזונות שלמים ולא לפי ברכת הבית דדוקא באלמנה הוא דאמרינן הכי לקמן דף קג. לפי שכך כתב לה את תהא יתבה בביתי ומתזנא מנכסי אבל הכא לא וה"ה לפוסק לחבירו שיזון אותו שחייב לזונו במקום שהוא ולא לפי ברכת הבית אלא משלם וכן כתב הרשב"א ז"ל:

21 לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותה כאחד. שהרי לא נתחייבנו אלא לזונה:

22 אלא אחד זנה וא' נותן לה דמי מזונות. ומהא שמעינן שמי שמתחייב לזון את חבירו הרשות בידו לומר תן לי דמי מזונות והכי איתא בירושלמי המקבל לזון כלתו היא אומרת מעות והוא אומר פירות הדין עמה:

23 מתו בנותיהן ניזונות מנכסים בני חורין. ולא ממשועבדין דתנן אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדים:

24 והיא נזונת. אותה הבת שהיא כבעלת חוב שיש לה עליהן שטר מזונות ומיהו לאו ב"ח ממש קאמר שאם מתה אין לה מזונות ולא דמיא לנשאת דנשאת בת מזונות היא וזו אינה כן והכי איתא בירושלמי שם חלתה כמי שנשאת מתה כבר מתה:

25 הפקחין כו' כ"ז שאת עמי. ולא אם אמות או תמות או אני מגרשך וכתב הרשב"א ז"ל דמסתברא שאם גרשה והחזירה כבר נתבטל תנאו ואע"פ שהחזירה אין לה עליו מזונות שאין בלשון הזה אלא כ"ז שאת עמי מנשואין אלו כדתניא בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר לו על מנת שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו ואם אמר לו כ"ז ששדה זו בידך מכרו לאחר וחזר ולקחה ממנו אין לו עליו כלום. אלמא כ"ז שהוא בידך מקנין ראשון קאמר ה"נ מנשואין הראשונים קאמר ומפורש מצאתי כן בירושלמי דגרסי' התם כאן הלכה ב' כ"ז שאת עמי מתה אינה עמו נתגרשה והחזירה מ"ד לכתובה אבל לא לתנאי ה"נ מ"ד בין לכתובה בין לתנאי הכי נמי. כלומר לרב הונא דאמר בשלהי הכותב דף צ. גבי מתני' דקטן שהשיאו אביו וקיימה ע"מ כתובתה ראשונה קיימה לא שאנו אלא מנה מאתים אבל תוספת אין לה הוא הדין לגרשה ואח"כ החזירה דעל מנת כתובתה הראשונה החזירה אבל לא לתוספת ולא לתנאין ולר"י דאמר התם אפי' תוספת יש לה הכא נמי גרשה והחזירה יש לה תוספת ותנאין הראשונים שע"ד כולם החזירה וקי"ל כרב הונא דהא איתותב ר"י ע"כ לשונו: