ר"ן על כתובות ס״ב

1 וחכמים אומרים. לא הוזכרו עשרים וחמש שנים לענין הטובה שתעשה ולא אפסדוה רבנן לכתובתה וכשהוזכרו כ"ה שנים לענין המחילה הוזכרו דהואיל ושתקה ולא תבעה כל השנים הללו מחלתה הילכך כל זמן שהיא בבית בעלה אין שתיקתה מחילה אלא מפני שמכבדין אותה היא בושה למחות על כתובתה בתוך כ"ה שנה:

2 יורשיה מזכירין כתובתה. כלומר בהזכרה בלחוד סגי שיאמרו ליורשים שאין שתיקתה מחמת מחילה ואינן צריכין לתבוע בדין והיינו דגרסי' בירושלמי סוף פרק זה ע"ש אמר רבי יוסי בר בון לא סוף דבר עד שתתבע אלא אפי' הזכירה דתנינן תמן יורשיה מזכירין כתובתה:

3 גמ' אוקימנא בפרק כל הנשבעין שבתורה נשבעה ומתה שאם לא נשבעה אין יורשין יכולין לתבוע כתובתה לפי שכבר נתחייבה היא לישבע שבועת האלמנה שלא נפרעת ואי אפשר להורישה ליורשיה שהן אינן יכולין לישבע:

4 אבל שטר כתובה יוצא בב"ד מתחת ידה גובה לעולם. שאילו מחלתה היתה מוסרת להם שטר הכתובה ובגמ' אמרי' דדוקא בכתובה הוא דאמר שנמחל' לאחר כ"ה שנה אבל ב"ח גובה לעולם ואמרי' נמי דגרושה הרי היא כבעלת חוב כלומר דגובה לעולם דמסתמא לא מחלה:

5 ואמרי' נמי דאלמנה שתבעה כתובתה הרי היא כתחלתה ומונה כ"ה שנים משעת תביעתה:

6 לא שאנו אלא מנה מאתים אבל תוספת אין לה. זו היא גרסת ההלכות. וה"פ לא שאנו דגובה לעולם בששטר כתובה יוצא מתחת ידה אלא מנה מאתים דמשעבדי לה בתקנתא דרבנן אבל תוספת מכ"ה שנים ואילך לית לה כיון שלא תבעתו בתוך כ"ה ורבי יוחנן אמר אפי' תוספת יש לה דתנאי כתובה ככתובה דמי וכיון דאית לה מנה ומאתים אית לה נמי תוספת ואין גירסא זו מחוורת דהיכי ר"ל ריב"ל שיהא דין התוספת גרוע מן העיקר דאדרב' תוספת דמי לחוב שדינו לגבות לעולם ומצינו שייפו כחו מן העיקר דהא אמרי' לעיל בפרק אלמנה ניזונת דף קא. אין להן מנה מאתים אבל תוספת יש להן לפיכך נראה העיקר כגירסת רש"י ז"ל שגורס לא שאנו אלא מנה מאתים אבל תוספת יש לה ורבי אבהו אמר רבי יוחנן אפי' תוספת אין לה והכי איתא בהדיא בירושלמי דגרסי' התם בסוף פרק זה ר' סימאי בשם ריב"ל וכו' לא שאנו אלא כתובת מנה מאתים אבל כתובה של אלף דינר גובה לעולם אתא ר' אבהו בשם רבי יוחנן אפילו כתובה של אלף דינר אינה גובה אלא עד כ"ה שנה ואתיין אלין פלוגתא כאנון פלוגתא דתנינן תמן הנזקין שמין להן בעידית וב"ח בבינונית וכתובת אשה בזבורית ואמר ר' ירמיה לא שאנו אלא כתובת מנה מאתים אבל כתובה של אלף דינרין גובה בבינונית ורבי יוסא אמר אפי' כתובה של אלף דינר אינה גובה אלא מן הזבורית ואתיא דרבי יוסא כרבי יוחנן ודרבי ירמיה כריב"ל וזה מבואר כדברי רש"י ז"ל וקי"ל כדרבי יוחנן דהא לעיל בר"פ אע"פ דף נה. מנינן הך בהדי הנך אחריני דאמרי בהו דתנאי כתובה ככתובה דמי ומיהו אפשר דדוקא תוספת אבל נדוניא דינה כחוב:

7 חמתיה דר' חייא אריכא מדפתי איתת אחוה הואי. ומת בלא בנים וירשו רבי חייא אחיו:

8 לא מזוני אית לך ולא כתובה אית לך. דאלמנה בבית אביה אינה גובה אלא כ"ה שנים כרבנן ומהא משמע דאלמנה שמחלה כתובתה ליורשין אבדה מזונותיה ובירושלמי לא משמע הכי דגרסי' בפרק אלמנה ניזונית הלכה ב רב יהודה בשם שמואל אמר המוחלת כתובתה ליתומים ניזונית משלהם כו' עד דלא דייך שמחלה ליתומים על כתובתה אלא שאת רוצה להבריחה ממזונותיה ולעיל בפ' נערה שנתפתתה ובפרק אלמנה ניזונית סימן שעא כתבתי בזה:

9 וחיי דמר דבכתפאי אמטייה לה. מזונותיה מיום ליום:

10 הא נמי מחמת כסופא. מחמת הכבוד הזה שעשית לה:

11 אדרכתא. פסק דין לגבות נכסיו בכל אשר תמצא:

12 אמר ליה איזיל איהדר פירי מההוא יומא עד השתא כך כתב בהלכות ונראה דרב חייא אריכא גופיה אמר ליה כיון דאמרת שפיר דנן אחזיר הפירות שאכלתי מיום שנכתבה האדרכתא שמאותו היום ולהלן היו ברשות האשה דהכי אמר רבה בפרק המפקיד דף לה: גבי שומת ב"ד לוקח מאימתי אכיל פירי אמר רבה מכי מטי אדרכתא לידיה אביי אמר משחתמה רבא אמר מכי שלמו יומי אכרזתא:

13 ואשתמודענא. הכרנו שהנכסים הללו שכתבנו אדרכתא זו עליהן של מת היו ששעבוד כתובה של זו עליהן:

14 א"ל. רבא לר' חייא אריכא לא מיחייבת למהדר דהא אדרכתא לאו שפיר כתיבא שנכתבה על כל נכסיך ושדות שלך אינן משועבדות לכתובתה אלא אותן שירשת מאחיך:

15 והא מר הוא דאמר בפרק שנים אוחזין דף טו: אחריות טעות סופר הוא שטר שאין בו אחריות גובה מנכסים משועבדים שלא הלוה זה אלא באחריות שעבוד נכסיו והסופר טעה ה"נ ב"ד צוה לסופר לכתוב אדרכתא הוגנת והוא טעה דלא כתב אשתמודענא והכל יודעין שלא נכתבה אלא על נכסי המת:

16 בהא אפי' רבה בר שילא. שצוה לכתוב האדרכתא נמי טעה וסבור שתגבה מנכסים שלך:

17 דאזלה ומשבחה להו. לשדה ששמו לה ב"ד ודבעלה מיכספי שלא ישביחם היורש שהוא בטוח שיחזור ויקח את שלו מידה ויאמר לה טלי את שליך המשועבדים ליך וחתי לאפוקי לעז על ב"ד שלא עיינו בתקנה של זו:

18 וכתב הרא"ה דדוקא בכי האי אדרכתא צריך למכתב ואשתמודענא מהאי טעמא אבל באדרכתא דעלמא לא צריך שהכל יודעים שלא כתבו אדרכתא על שדה זו אא"כ ידעו שהיתה בחזקתו ואפילו כתבו אשתמודענא אינן מעידין אלא שהוא בחזקתו ואם בא אחר בעדים להוציאו מידו נותנים לו שכיון שאין הב"ד צריכין עדות ברורה שיהא שלו אלא שיהא בחזקתו כי כתבי אשתמודענא אין זו ראיה שהוא שלו הילכך באדרכתא אחרת בין שכתבו אשתמודענא או לא כתבו לא מעלה ולא מוריד:

19 הדרן עלך הנושא את האשה

20 שני דייני גזירות. מפרשין בגמרא שהיו גוזרין גזירות על הגזילות:

21 חנן אמר ב' דברים. שלא היו חכמים מודים לו:

22 תשבע בסוף. פירש"י ז"ל כשישמעו בו שמת ותבא לגבות כתובתה תשבע שלא עכבה בידה כלום משל בעלה ולא תשבע בתחלה בשעת גיבוי מזונות והרמב"ם ז"ל כתב בפירוש המשנה תשבע בתחלה והוא שישביעוה ב"ד שבועת התורה ואח"כ פוסקין לה מזונות ולבסוף הוא כשיהיה בעלה עמה ויכפור בה ויאמר לה אני הנחתי לך מזונות או שלא היתה צריכה להם וכיוצא בזה ע"כ:

23 גמ' בגמ' כאן דף קה. קרנא הוה שקיל איסתירא כו'. כתובה בהלכות במסכת סנהדרין בפ"ק ושם אכתבנה בסייעתא דשמיא:

24 פוסקין מזונות. בית דין יורדין לנכסי מי שהלך למדינת הים ופוסקין מזונות לאשתו:

25 ושמואל אמר אין פוסקין. דחייש לצררי אי נמי שמא אמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך ואמרינן בגמרא דכששמעו בו שמת כ"ע לא פליגי דפוסקין כי פליגי בשלא שמעו בו והיינו טעמא משום דבלא שמעו בו שמת ס"ל לשמואל דמוכחא מילתא שהתפיסה צררי ואם נתעכב יותר מדעתו שלח לה או אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך כשהלך שאין דעתו של אדם שתמות אשתו ברעב אבל כששמעו בו שמת אין כאן הוכחה שאפשר שדעתו היה לשוב אליה ולפרנסה ועוד דכי מת נכסי בחזקת אלמנה קאי ואין מוציאין אותה מחזקתה מספק אבל בחייו נכסים בחזקתו עומדים ואפילו הכי אמר רב פוסקין דכיון דאילו איתיה קמן ואמר התפסתיה צררי למזונותיה העתידין אינו נאמן אף כשאינו כאן אין חוששין לצררי ופוסקין לה ושמואל סבר אין פוסקין דדילמא אילו איתיה קמן הוה טעין הכי והיא לא תעיז פניה להכחישו היה ופליגי אמוראי בגמרא בטעמא דשמואל רב זביד אמר אימר צררי אתפסה ורב פפא אמר חיישינן שמא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך. ופרש"י ז"ל וקבלה עליה. ואמרינן מאי בינייהו איכא בינייהו גדולה ולא ספקה א"נ קטנה וספקה. כלומר איכא בינייהו גדולה הראויה להתפיסה במעות ולא ספקה למזונות במעשה ידיה שהם שני בצורות או אינה בעלת מלאכה לצררי איכא למיחש לצאי מעשה ידיך במזונותיך ליכא למיחש דהואיל ואינה בעלת מלאכה ולא ספקה למזונותיה לא קבלה עליה:

26 אי נמי קטנה ובעלת מלאכה. והשנים כתקנן וספקה. לרב זביד פוסקים דלא עביד איניש דמתפיס צררי לקטנה לרב פפא אין פוסקין דאיכא למימר צאי מעשה ידיך אמר לה ומדאמרינן א"נ קטנה וספקה משמע דלרב אפילו בדספקה פוסקין וכן נמי אפי' לשמואל למאן דמפרש טעמא משום צררי לקטנה וספקה פוסקין ומינה דכשב"ד פוסקין מזונות לאשת איש אין מחשבין עמה על מעשה ידיה כלל וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות אישות וכשיבא בעלה אם מצאה שעשתה הרי זה שלו ואם לאו הפסיד ולזה הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל ואפשר דהיינו נמי ברייתא שהביא הרי"ף ז"ל בסמוך מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות ואמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי ואם קדמו ב"ד ופסקו מה שפסקו פסקו כך הגירסא במקצת ספרים ובירושלמי ובתוספתא אע"פ שאינה כן בהלכות הרי"ף ז"ל. והכי פירושא מי שהלך כו' ולותה היא ואכלה וכשבא אמר הוא לב"ד הרי היתה יכולה לעשות ולאכול רשאי. כלומר דהדין עמו. אבל אם קדמו ב"ד ופסקו מה שפסקו פסקו ואינו יכול לטעון כלום ומהא משמע שמי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות אין ב"ד אומרים לה שתעשה ותאכל אלא פוסקין לה מזונות ולכשיבא בעלה אם לא עשתה כלום הפסיד אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר נראה שאפילו לותה ואכלה אין הבעל מחשב עמה על מעשה ידיה אלא אם עשתה יטול ואם לא עשתה הפסיד ולפי זה הך ברייתא לאו בלותה עסקינן אלא שאשתו תובעת מזונות שהוציאה מנכסיה שמכרה ואמר איני משלם לך כלום אלא מה שעשית יהא במזונותיך רשאי שכיון שנתפרנסה בלא הלואה אין לה עליו כלום ולפי גי' ההלכות שגורסים אם אמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך ה"ק שאם הוא אומר שכבר אמר לה הוא בצאתו צאי מעשה ידיך והיא שתקה הדין עמו אפילו בשלותה לפי שהוא נאמן בכך משום דתביעתה במזונות שעברו הרי היא כמנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי שהוא נאמן והיינו נמי אידך ברייתא דקתני ואם בא בעל ואמר פסקתי לה מזונות נאמן כלומר בשלותה והיא עכשיו תובעת והוא נאמן בשבועה כמו שכתוב בהלכות כלומר בשבועת היסת ואם קדמו ב"ד ופסקו ונתנו לה או היא מכרה לעצמה מה שפסקו פסקו ואינו נאמן לומר כבר הנחתי לך מזונות או אמרתי לה צאי מעשה ידיך במזונותיך וקבלה עליה ומ"מ כתב הרמב"ם בפרק הנזכר שנשבעת בנקיטת חפץ שלא הניח לה והוא סומך בזה על מה ששנינו תשבע בסוף וכפי פירושו ז"ל שכתבתי במשנתינו ויש חולקין על מה שכתבנו ואומרים דכל שלותה אינו נאמן לומר פסקתי לה מזונות ולא אמרתי לה צאי מעשה ידיך במזונותיך דלותה הרי היא כפסקו לה ב"ד ששוב אין הבעל נאמן וכ"ש לדעת הרמב"ם שהוא משוה לותה לפסקו ב"ד לענין שאינו יכול לחשב עמה על מעשה ידיה והא דתניא ואם בא בעל ואמר פסקתי לה מזונות נאמן היינו לומר שאם בא קודם שפסקו לה בית דין ואמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך שכך פסקתי עמך רשאי כלומר נאמן במזונות דלמפרע משעת תביעתה ועד עכשיו דכשפוסקין לה ב"ד מזונות מיום תביעתה פוסקין לה אע"פ שהחמיצו הדין אי זה זמן אבל אם בא אחר שפסקו לה ב"ד אע"פ שלא גבתה אינו נאמן דכיון שפסקו לה ב"ד הרי היא כמי שגבתה וגובה מזונותיה משעת תביעתה והיינו נמי דאמרינן באידך ברייתא שאם בא ואמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך כלומר שאם בא קודם שפסקו לה ב"ד ואמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך שכך פסקתי עמך רשאי כלומר נאמן בכך כיון דמזונות דלמפרע נינהו ועדיין לא פסקו לה ב"ד אבל אם קדמו ב"ד ופסקו אפי' במזונות דלמפרע וכ"ש במזונות דלהבא אינו נאמן להפטר מחמת שום טענה וזה שלא כדברי רש"י ז"ל שכתב ואם בא ואמר פסקתי לה מזונות נאמן ובשבועה ומחזרת מה שנתנו לה ב"ד ע"כ ואינו מחוור:

27 והוי יודע שלפי מה שכתבנו שכשבית דין פוסקים מזונות לאשת איש אין מחשבין על מעשה ידיה כן הדין באלמנה דהא ברייתא דאם קדמו ב"ד ופסקו מה שפסקו פסקו מוקי לה שמואל בגמרא בששמעו בו שמת ואם פירושו כמו שכתבנו שאין ב"ד מחשבין על מעשה ידיה מדשמואל נשמע לרב נמי באלמנה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' י"ח מהלכות אשות שאין ב"ד מחשבין מעשה ידי האלמנה כדרך כשפוסקין לה מזונות ואם לא עשתה הפסידו היורשים אלא שכתב ואני אומר שאם יהיו היורשין קטנים ב"ד מחשבין עמה ופוסקין לה מעשה ידיה כדרך שפוסקין לה מזונות ואף לרי"ף נמצאת תשובה כלשון הזה לאחלקו רב ושמואל אלא בשלא שמעו בו שמת הבעל אבל שמעו בו שמת הבעל פוסקין מזונות לד"ה ואין חוששין שמא יאמר היורש צאי ממעשה ידיך תדע שפסק ההלכה שפוסקין מזונות לאשה ואין חוששין לצאי מעשה ידיך למזונותיך ואם בא היורש ומצא אצלה כלום ממעשה ידיה נוטלן אבל אין לחשב עמה על מה שעבר וכן דין הבעל כשיבא אם מצא אצלה ממעשה ידיה נוטלן שדין הבעל ודין היורש אחד שכשם שאמרו מעשה ידי האשה לבעלה כך אמרו אלמנה ניזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהם ע"כ ואע"פ שדעת אבות העולם כך דברי תימה הם שכיון שהיא חייבת במעשה ידיה לבעל או ליורשין למה לא יחשבו ב"ד עליו כשיחשבו לה מזונות והראיה שהביאו מדאמרינן א"נ קטנה וספקה אינה מכרעת כלל דדילמא כשאמר לה ספקה ועכשיו לא ספקה אי נמי דספקה עם המותר שאינה חייבת בו וכשב"ד יפסקו לה מזונות מחשבין עיקר מעשה ידיה ופוסקין את השאר וכך נ"ל מדברי רש"י ז"ל שכתב שמא אמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך וקבלה עליה ואילו היה העיקר מספיק לה למה לי קבלה ועוד אם העיקר מספיק לה אף עכשיו מ"ט דרב זביד דלא חייש לשמא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך והרי יותר ראוי לחוש לדבר זה מלצררי אלא ודאי בחד מהני תרי גווני דכתיבנא מיירי וכן נמי הא דתניא קדמו ב"ד ופסקו מה שפסקו פסקו לא מכרעא מידי שאין משמעו אלא לומר שאח"כ אינו יכול לומר לה כבר אמרתי לך צאי מעשה ידיך במזונותיך אי נמי שאינו יכול לומר לה יצאו מעשה ידיה במזונותיה בין מרובה בין מועט אבל אין מכאן ראיה לומר שלא יחשבו ב"ד על עיקר מעשה ידיה הקצוב בשעה שיפסקו לה מזונות בין לאשת איש בין לאלמנה אלא אע"פ שהדברים מראים כן אין לנו כח לחלוק על אבות העולם ז"ל:

28 תניא האשה שהלכה כו' רצתה ניזונת כו'. שהאשה נאמנת לומר מת בעלי ותנשא וכשם שנאמנת לינשא כך נאמנת ליטול כתובתה כדאמרינן ביבמות דף קיז. מספר כתובתה נלמוד לכשתנשאי לאחר תטלי מ"ש ליכי:

29 מתפרנסת והולכת כו'. כתובה לא גביא שמא לא גרשה ובגירושין לא האמינוה אבל מזונות יהבינן לה בפרעון כתובתה מה נפשך אם גרשה הרי נוטלתן בכתובה ואם לאו הרי הוא במזונותיה:

30 ושמעת מינה דליתא להא דגרסי' בגמ' דבני מערבא כו' ואע"ג דאוקמא שמואל להא מתניתא בששמעו בו שמת כו' זה שכתב הרי"ף ז"ל כן אין כוונתו לומר דאי מתוקמה בששמעו בו שמת לא שמעינן מינה נמי דליתא להא דבני מערבא דודאי ה"נ שמעינן מינה אלא כוונתו ז"ל לומר דלדידן דקי"ל כרב דאמר פוסקין מזונות לאשת איש כדאיפסיק הלכתא בגמרא דף קז: בהדיא לא צריכינן לאוקמה להא בששמעו בו שמת אלא אפי' לא שמעו בו שמת נמי מתפרנסת עד כדי כתובתה ממה נפשך אבל לשמואל דס"ל דאין פוסקין מזונות לאשת איש אינה ניזונית אלא בששמעו בו שמת או אפשר שהיינו יכולין לומר דכי אמרינן בירושלמי דחייב במזונותיה דוקא בחייו אבל לאחר מיתה לא: