ר"ן על כתובות י״ט

1 ממזרת ונתינה לישראל. אע"ג דאית לה כתובה ותנאי כתובה דלמשקל ולמיפק לית לה תנאי כתובה דפרקונה דמעיקרא לא אישתעבד לה:

2 שאין אני קורא בה ואותבינך לאנתו. שזהו תנאי כתובה לישראלית:

3 רבא אמר כו'. בממזרת ונתינה כאביי סבירא ליה דלא אשתעבד לה שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאינתו ובאלמנה לכהן גדול פליג עליה ואמר דמעיקרא נמי לא אשתעבד לכהנת ואהדרינך למדינתיך אלא מחמת שאסרתה השביה עליו אבל לנאסרה מחמת דבר אחר לא נשתעבד דתנאי כתובה לישראל וכהן שוין אלא שהכהן מתנה עמה שאפילו תאסר עליו מחמת שבייתה לא תפסיד פרקונה. ובגמרא איפליגו ר' אליעזר ור' יהושע במדיר את אשתו ואח"כ נשבית דר"א סבר דפודה ונותן לה כתובתה ורבי יהושע סבר דנותן לה כתובתה ואינו פודה ומפרש רבא לפלוגתייהו במדיר בין אשת כהן דמעיקרא בשעת התנאי קרינא ביה ואהדרינך למדינתיך מחמת שביה ולבסוף איכא איסור דבר אחר ובין במדיר אשת ישראל דמעיקרא קרינא ביה ואותביניך לאינתו ולבסוף לא קרינא ביה הכי דר"א אזיל בתר מעיקרא ומשום הכי פודה ור' יהושע אזיל בתר בסוף שאין התנאי יכול להתקיים ולפיכך אינו פודה ולפיכך אמרינן בגמרא דדוקא בשהדירה ולבסוף נשבית דאי אמרת נשבית ולבסוף הדירה אתי לאערומי כדי להפטר מן הפדיון ופסק הרמב"ם ז"ל כרבי יהושע בפרק י"ד מהלכות אישות אבל י"א שכיון שהרי"ף ז"ל לא הביא מזה כלום משמע דלא סבירא ליה הכי משום דלקמן דף עא. בפ' המדיר פסק בסי' שט. בנדרה היא וקיים לה איהו כמאן דאמר הוא נתן אצבע בין שיניה ובסוגיין דהכא נמי שקלינן וטרינן מעיקרא דאי איהו נתן אצבעו בין שיניה פודה וכיון דאית לן לעולם בנדר אפי' נדרה היא הוא נתן אצבע בין שיניה ולענין כתובה חייב ה"ה נמי הכא דחייב לפדותה כיון שהוא נותן אצבע בין שיניה הילכך קיימא לן כר"א דמיחייב ולא מטעמיה:

4 מתני' חייב לרפאותה. שהרפואה כמזונות:

5 תרפא את עצמה רשאי. שאין אדם חייב לזון גרושתו וכתב הראב"ד ז"ל דתניא בספרי ושלחתה לנפשה מלמד שאם היתה חולה ימתין לה עד שתתרפא וק"ו לבנות ישראל הטהורות והקדושות שאם חלתה שימתין לה עד שתתרפא ומתני' בשאינה מוטלת על המטה ע"כ:

6 גמ' רצה אינו פודה. דלא תקינו לה רבנן אלא חד פדיון:

7 מפני תיקון העולם. שלא ירגילו להעלות על דמיהן:

8 כנגד כתובתה. אבל יתירה מכתובתה לא דלא יהא טפל חמור מן העיקר תנאי כתובה יתר על הכתובה ופסק הרי"ף ז"ל כר"ש ב"ג בקמייתא וטעמיה מדתנן בפרק השולח דף מה. אין פודין את השבויים יתר מכדי דמיהם מפני תיקון העולם אבל באידך פסק כרבי דפודה יותר מכתובתה ומשמע דטעמי' משום דת"ק דברייתא דלעיל קאי כוותיה ואע"ג דלא קי"ל כוותיה ליותר מכדי דמיה היינו משום דסתם מתני' דהשולח דלא כוותיה אבל ביותר מכתובתה נקטינן כוותיה וכדרבי וי"א דהכא איפשיטא מאי דבעיא לן בפ' השולח שם בהא דאמרינן אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהם אי הוי טעמא משום דוחקא דצבורא אי משום דלא ליתו לאיגרויי בהו והכא איפשיטא דמשום הכי הוא ולא משום דוחקא דצבורא דהא על הבעל לפדותה ולא מדחיק צבורא בהכי ואפ"ה אמרינן דלא. ולי נראה אפשר דכל היכא דלא מיפדו מדידהו אלא מחיובא כפודה בדוחקא דצבורא דמי ולא מפשיט בעיין:

9 ואם היתה צריכה רפואה הרי היא כמזונות. דתרוייהו חיותא נינהו:

10 רפואה שיש לה קצבה. שאינה חולה תדיר אינה בכלל מזונות דמזונות אין להן קצבה והלכתא כרשב"ג דר' יוחנן קאי כוותיה:

11 כעורכי הדיינים. אוהב אחד מבעלי הדינין ומטעים זכותו לדיין ועורך הדין לפני הדיינין לזכותו מיקרי עורכי הדיינין שעורך הדין לפניו להפוך לטובתו של זה:

12 מעיקרא. כשהשיאו עצה:

13 ולבסוף. כשנתחרט ומשמע דדוקא באלמנה אבל באשת איש אפילו רפואה שיש לה קצבה בעלה חייב לרפאותה ופשטא דמתניתין הכי מוכח דקתני סתמא לקתה חייב לרפאותה ולא מפליג בין רפואה שיש לה קצבה לרפואה שאין לה קצבה וזה שלא כדברי הרב בעל העיטור ז"ל שכתב שאף באשת איש הדין כן והביא ראיה מן הירושלמי דגרסינן התם בפרק מי שמת הלכה ד קריבתיה דרבי שמעון בר אבא חששא עינא אתת קמיה דרבי יוחנן אמר לה קציץ הוא אסייך מן פורניך ואי לא בעליך יהיב ליך אלמא אפי' בחיי בעלה רפואה שיש לה קצבה מתרפאת מכתובה ואפשר דאלמנה הות וכי קאמר בעליך יהיב ליך מנכסי בעליך קאמר וכן דעת הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל שחלק באלמנה פי"ח ולא חלק באשת איש פרק י"ד:

14 מתני' יתר על חולקהון דעם אחוהון. בני אשה אחרת אם תמותי בחיי ואירשך יטלו בניך כתובתיך ונפקא מינה שמא מרובה היא או שמא יהו בני אשה אחרת מרובים ובניך מועטים וטוב להם שיטלו כתובת אמן והמרובין כתובת אמן ואפילו הכתובות שוות:

15 גמ' מפני מה תקנו כתובת בנין דכרין. מאחר שהבעל יורש את אשתו למה תקנו שיוריש לבניה מה שירש ממנה דהיינו נדוניא שלה:

16 ויתן לבתו נדוניא. יפה דאפילו מתה ירשוה בניה:

17 ואימא דאב לירות דבעל לא לירות כיון דטעמא משום כדי שיקפוץ ליתן לבתו היא נתקין דנדוניא דיהב אב לבתו לירתו בנים דילה אבל שאר כתובות נכסי הבעל כגון מנה מאתים ותוספת דבעל לא לירתו:

18 א"כ. דלא לירתו לשאר הכתובה:

19 אב נמי מימנע ולא כתב. לבתו אחרי שזה מקפיד על שלו מלהוריש לבניו מבתי אף אני אמשוך ידי מלהרבות לו נדוניא:

20 היכא דכתב אב כו'. כיון שהטעם משום שיקפוץ אדם ליתן נדוניא לבתו הוא היכא דכתב אב נדוניא לבתו נכתוב בעל תנאי כתובת בנין דכרין והיכא דלא כתב אב נדוניא לכחמלה לא יכתוב בעל תנאי כתובת בנין דכרין:

21 לא פלוג רבנן. לא חלקו בין כתובה לכתובה אחרי שרוב כתובות יש בהן נדוניא לא חלקו:

22 בת בין הבנים תירות. כיון דטעם משום נדוניא הוא היכא דאין לו בנים ממנה אלא בת ומן אשה אחרת יש לו בנים תטול זו כתובת אמה ותירש נדוניא שנתן אבי אמו מאי שנא דתיקון בנין דכרין:

23 כנחלה שויוה רבנן. דירתון תנן ואין בת יורשת בין הבנים:

24 בת בין הבנות תירות. יש לו בת מאשה אחת ובנות מן האחרת תטול בת היחידה כתובת אמה לירת נידונית אבי אמה דהא אי נמי שויוה כנחלה יש משפט נחלה לבת בין הבנות:

25 לא פלוג רבנן. במשפט כתובות בנין דכרין דבת בין הבנים לא תשקול ובת בין הבנות תשקול:

26 ותגבה ממטלטלי. כיון שהטעם משום נידונית אבי האם הוא אלמא א"ר אר"י לעיל דף נ: שאין הבנים יורשין כתובת בנין דכרין אלא מן הקרקע:

27 ככתובה שויוה רבנן. ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לשטרא:

28 תטרוף ממשעבדי. אי ככתובה שויוה:

29 ירתון תנן. ואין ירושה במשועבדין:

30 ואימא אע"ג דליכא מותר דינר. יתר על שתי כתובות יטלו כתובת אמן כדין כתובת בנין דכרין אלמא תנן בפ' מי שהיה נשוי דף צא. אין שם אלא שתי כתובו' חולקים בשוה:

31 במקום דמיעקרא נחלה דאורייתא. משום נחלה דרבנן:

32 לא תקון רבנן. נחלה דידהו לעקור נחלת חלוקה שוה לגמרי שהיא מן התורה הילכך כי איכא מותר דינר שיחלקוהו בשוה כנחלה דאורייתא יטלו אלו כתובת אמן ואלו כתובת אמן משום נחלה דרבנן ואי לא לא:

33 מאי טעמא זוזי אנסוה. ואין כאן הוכחה שהוקלה הכתובה בעיניה שתפסיד כתובת בנין דכרין הלכך אפילו מכרתה לבעלה שהכתובה בידו והוקל בעיניה להחליטה יש לה כתובת בנין דכרין:

34 אחולי אחלתא לגמרי. ושאלו לרי"ף היאך יתכן שתמחול כתובתה לבעלה והיא יושבת תחתיו והלא אמרו דף נז. ובב"ק דף פט. אסור לאדם שישהה עם אשתו שעה אחת בלא כתובה והשיב כך דעתנו נוטה שזו המוחלת שדברו בה החכמים אינה ביושבת תחתיו אלא כשמת או לאחר מותו מוחלת ליורשיו אבל אם מחלה כשהיא תחתיו יש להשאיר לעצמה עיקר כתובה שלא תאסר על בעלה שהלכה כר"מ דאמר דף נד: כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות ע"כ ולפי זה הא דאמר בסמוך מוחלת כתובה לבעלה אין לה מזונות מן היתומים קאמר וכך פרש"י ז"ל ואין צורך לכך דאנן לא אמרינן שיהא רשאי לעשות כן ולקיימה דהא אסור לאדם שישהה עם אשתו בלא כתובה אלא דאם עשה כן שקלינן וטרינן אם יש לה כתובת בנין דכרין או מזונות ואם רצה לקיימה ודאי צריך לכתוב לה כתובה במוחלת או מוכרת לבעלה אבל במוכרת לאחרים הדבר ברור שאין צריך לחדש לה כתובה שהרי אינה קלה בעיניו להוציאה והכי מוכח בהדיא בפרק החובל דף פט. עלה דמתניתין דתנן העבד והאשה פגיעתן רעה והיינו טעמא דמוכרת כתובתה או מוחלת לבעלה מהני ולא מצי אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי לפי שאין האשה מוכרת כתובתה ולא מוחלת כדי לעשות נחת רוח לבעלה דכיון שכל הנשים יש להן כתובה אדרבה הוא נתן עיניו בגירושין:

35 מוחלת כתובתה לבעלה אין לה מזונות. כתב רש"י ז"ל באלמנותה דתנאי כתובה ככתובה ע"כ והאי לישנא מוכח דבחייו יש לה משום דבחייו לאו תנאי כתובה נינהו דהא דף מז: תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ולעיל נמי דאמרינן דמוחלת אין לה כתובת בנין דכרין אפי' נפרש דמוחלת בחייו קאמר אפשר דדוקא כתובת בנין דכרין הוא דלית לה משום דכיון דלית לה כתובה היאך ירשוה בניה אבל שאר תנאי כתובה יש לה וטעמא משום דבחייו לאו תנאי כתובה ממש איקרו ובתה נמי יש לה מזונות שהרי אפי' נפרעה כתובתה יש לה מזונות וע"כ לא איבעיא לן לקמן דף נג: בבת שניה אם יש לה מזונות או לא אלא מפני שלא היה לה דין כתובה מעולם אבל כל שהיה לה דין כתובה מתחלה ותנאי כתובה אף על פי שמחלה כתובתה אין לנו שתמחול תנאי כתובתה אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק י"ז מהלכות אישות אבל המוחלת כתובתה לבעלה אבדה כל תנאי כתובתה ואפי' מזונות אין לה עליו ע"כ משמע שהוא ז"ל מפרש מוחלת כתובתה לבעלה דאמרינן דאין לה מזונת מוחלת בחיי בעלה וכיון דמפסדה מזונות אפילו בחייו שהוא סובר שאינם מתנאי כתובה לבד אלא מדאורייתא כמ"ש בפרק י"ב אלמא הרי היא כאילו מוחלת בפירוש כל תנאים שיש לה עליו והוא ז"ל סובר שזה מספיק אפי' לפטרו ממזון הבנות שכך כתב בפרק י"ט אבל אם אין שם שטר כתובה אין להם כלום שמא מחלה אמן כתובתה ע"כ וזה ודאי תימה גדול וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל וכתב הפלא ופלא וכי מזון הבנות תלוי בפרעון הכתובה והמחילה אינה אלא כפרעון ואם פרע הבעל כתובת אשתו לא יטלו בנותיו מזונותיהם ע"כ ולענין הלכה כבר כתבתי שהרב הרמב"ם ז"ל פסק דמוחלת כתובתה לבעלה אין לה מזונות וטעמיה משום דרב חסדא לא פליג עליה דר' אלעזר בהדיא אבל אחרים פסקו דמוחלת כתובתה לבעלה יש לה מזונות והוא הדין למוחלת כתובתה ליתומים שיש לה מזונות מהם והכי איתא בירושלמי פרק יא הלכה ב ואיכא למידק דהא בפרק הנושא דף קד. אמרינן דכל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה עד כ"ה שנה כלומר אבל טפי לא וטעמא משום דכיון שהיא בבית אביה לא מכספא למתבע כתובתה וכיון שעמדה כ"ה שנים שלא תבעה מסתמא מחלה לה ומשמע התם דהוא הדין דלית לה מזוני דאמרינן התם חמתיה דרב חייא אריכא מדפתי איתת אחוה הואי וזנה כ"ה שנים בבי נשא לסוף אמרה ליה הב לי מזוני א"ל לית לך א"ל הב לי כתובה אמר לה לא מזוני אית לך ולא כתובה אית לך אלמא דכל היכא דמחלה לכתובה לית לה מזוני תירץ הרא"ה ז"ל דההיא דהתם כאנשי יהודה דף נב: דס"ל שאם רצו היורשים ליתן לה כתובתה פוטרים אותה וכיון שכן דין הוא דבמחילת כתובה תפסיד מזונותיה דאי לא תימא הכי מה הועילו בתקנת היורשים כשהתנו שאם רצו לתת לה כתובה ששוב לא יהו לה מזונות הרי אם רצתה תמחול כתובתה ותזון מהן בעל כרחן הלכך לדידהו כי מפקע כתובתה מפקעי מזונותיה דיכולין יורשין לומר לה חילו לא מחלת כתובתך היינו פורעין אותך ותו לית לך מזונות אבל הא דהכא אתיא כאנשי גליל דקי"ל דף נד. כוותייהו ולדידהו במחילה לא מפסדא מזונות דלא מצו למיתי עלה מהאי טעמא ודברי הרמב"ם ז"ל נראים עיקר:

36 גרסי' בגמרא דף נג. ההוא גברא דשכיבה ארוסתו אמרו ליה זיל קברה או הב לה כתובתה. ואסקינן שאין הארוס חייב לקברה לפי שאינו יורש כתובתה כדי שנאמר שיקברה תחת ירושת כתובתה אלא ממילא נפטר ממנה לפי שכך כותב לה כשתנשאי לאחר תטלי כל מה שכתוב ליכי וזו כיון שמתה לא תנשא:

37 בגר ולא אינסיב אינסיב ולא בגר כ"ע לא פליגי דלית לה. לפי שבגרות ונשואין מוציאין מרשות האב דבין לרבי ובין לר"א ב"ר שמעון שנחלקו בדבר בפרק מציאת האשה דף סח: בעשור נכסים מודים הם במזונות דבין נשאו בין בגרו אבדו מזונותיהן:

38 כי פליגי בארוסה דרב סבר לית לה. ועד דתלקחן דקאמר היינו קיחה דאירוסין ואפילו לא בגרה וללוי אינה מפסדת מזונות בשביל אירוסין אלא בשביל בגרות או שיגיע זמנה לינשא והלכתא כרב דקאי כת"ק ודברי הרמב"ם ז"ל מוכיחין בפרק י"ט מהלכות אישות שאפילו נתארסה כשהיא קטנה אבדה מזונותיה אבל ר"ח ז"ל כתב דדוקא כשארסוה בנערותה אבל כשהיא קטנה לא דלאו כל כמינייהו לארסה כשהיא קטנה להפקיע מזונותיה וכ"כ הרב בעל העיטור ז"ל והרשב"א ז"ל הוסיף שמסתברא דאפי' ארסוה לדעתה לא הפסידה מזונותיה משום דאין מעשה קטנה כלום וכדתנן בפרק מציאת האשה דף סח. יתומה שהשיאתה אמה או אחיה לדעתה וכתבו לה במאה או בחמשים זוז יכולה היא משתגדיל להוציא מהם מה שראוי להנתן לה דאע"ג דקי"ל דפעוטות מתנתן מתנה במטלטלין כדאיתא בפרק הניזקין דף נט. וה"ה למחילתן מזונות ופרנסה שאני דכיון דאינן אלא מן הקרקע כדמסקינן לקמן דף סט: הלכתא ממקרקעי ולא מטלטלי בין לכתובה בין למזוני בין לפרנסה הוו להו כמקרקעי וכשם שאין מתנתן מתנה בהן כך אין מחילתן מחילה ולפי טעמו ז"ל אפילו מחילה בפירוש לא מהני וצריך עיון בדין זה דהא ס"ל לרבי לקמן דף סח: דפרנסה אפילו ממטלטלי ואפ"ה לא פליג בההיא דיתומה שהשיאתה ולדידיה לא אפשר למיתי עלה מהאי טעמא וע"כ היינו טעמא משום דאע"ג דהשיאוה לדעתה מסתמא לא מחלה ולפיכך היכא שמחלה בפירוש אפשר דמהני ומ"מ בתר תקנתא דתיקון בתראי ז"ל שיהו בנות ניזונות מן המטלטלין מחלה בפירוש פשיטא דמהני: