ר"ן על כתובות ט״ז

1 כי היכי דלא ליפגום שטריה. שאם יזדמנו ללוה חמשים ויפרעם למלוה ישאר שטר שני של חמשים בידו ויוכל לגבותם בלא שבועה ואילו היה שטר אחד של מאה אם יאמר לוה פרעתי כולו ומלוה יאמר שלא פרע אלא חמשים יצטרך לישבע כדין פוגם שטרו שאינו נפרע אלא בשבועה:

2 וניחא ליה ללוה כדי שלא יכוף לפרעו. שמתיירא לוה שמא יאבד שוברו ויתבע ממנו המלוה כל המאה דינרין ומפני זה ימהר וימכור קרקעות ויפסיד:

3 מתני' הגיורת שנתגיירה בתה עמה וזינתה. באירוסין והיא נערה הרי זו בחנק ואפי' נתגיירה פחותה מבת שלש שנים דבחזקת בתולה היא דכי כתיבא סקילה בנערה המאורסה בישראל כתיבא דכתיב כי עשתה נבלה בישראל:

4 אין לה לא פתח בית אב. אין צריך להוציאה אל פתח בית אביה:

5 ולא מאה סלע. אם נמצא בעל שקרן ועדיו זוממים דכולה פרשתא בישראל כתיבא:

6 הרי זו בסקילה. בגמרא יליף לה:

7 הרי היא כבת ישראל לכל דבריה. ויש לה פתח בית האב ומאה סלעים:

8 יש לה אב ואין לה פתח בית אב. כגון שאין לו לאב בית ובישראלית קא מיירי:

9 גמ' שלש מדות במיתת נערה המאורסה:

10 באו לה עדים בבית חמיה. לאחר שנשאת:

11 שזנתה בבית אביה. באירוסין:

12 סוקלין אותה על פתח בית אביה. דהכי כתיב והוציאו הנערה אל פתח בית אביה והאי בבית חמיה כתיב דהא גבי מוציא שם רע כתב דמפרש ביה קרא ואקרב אליה אלמא בנשאת:

13 ראו גידולים שגדלתם. כלומר מבית זה יצאה הנבלה שבו זנתה:

14 באו לה עדים בבית אביה. קודם שנשאת:

15 סוקלים אותה על שער העיר. דכתיב כי יהיה נערה בתולה מאורסה וגו' והוצאתם את שניהם אל שער העיר ההיא:

16 תדון בחנק. כי היכי דאילו זנאי השתא לאו סקילה איכא אלא חנק דכי כתיבא סקילה בזינתה נערה כתיבא השתא נמי בחנק דכיון דאשתני גופה בין חטא להעמדה בדין אשתני קטלא לכדהשתא:

17 ומשבגרה הוציא עליה שם רע. שכנסה משבגרה ולא מצא לה בתולים ובא לב"ד:

18 הוא אינו לוקה. אם כחש:

19 ואינו נותן מאה סלע. דכי כתיב ויסרו אותו מלקות וענשו אותו ממון בנערה כתיב וזה עקימת שפתיו גורמת לו ליענש כדאמרינן בגמרא ועקימת שפתיו דהיינו שם רע דהוציא עליה בבוגרת הואי:

20 היא. אם אמת היה:

21 זוממיה. עדים שהיו מעידים על זנותה אם נמצאו זוממין:

22 מקדימין לבית הסקילה. כלומר יסכימו לבקר לשם כי אין להם מנוס למלטם מן המיתה הזאת:

23 היא וזוממיה סלקא דעתך. אם אמת אין שקר:

24 אלא או היא. אם אמת:

25 או זוממיה. אם שקר:

26 מקדימין לבית הסקילה. אע"ג דאשתני גופה ואילו זנאי השתא בת חנק היא לא אמרינן אשתני קטלא:

27 מוציא שם רע קאמרת. לאותובי אסרחה ולבסוף בגרה דתני תנא דאיירי בבאו לה עדים בבית אביה:

28 שאני. מיתה הבאה על ידי הוצאת שם רע דבעל משנשאת דחדוש הוא ולא אמרינן בה משום דאשתני גופה דאי זנאי השתא בת חנק היא אשתני קטלא דהך דזנאי בנערות:

29 דהא נכנסה לחופה ולא נבעלה בעלמא וזינתה בחנק כו'. כלומר ותדע דהא בלא בגרה נמי כל הוצאת שם רע דאפילו בנערות אשתני דינא הוא דאם זנאי השתא חנק הוא דאיכא הואיל ונכנסה לחופה ואע"פ שלא נבעלה כדתניא בסנהדרין דף סו: נערה ולא בוגרת בתולה ולא בעולה מאורסה ולא נשואה מאי לא נשואה אילימא נשואה ממש היינו ולא בעולה אלא לאו נכנסה לחופה ולא נבעלה אלמא אילו זנאי השתא בת חנק היא:

30 ואילו מוציא שם רע. עליה השתא דזנאי קודם כניסה לחופה בסקילה אלמא בהוצאת שם רע לא אמרינן משום דאשתני דינא דזנאי השתא אשתני קטלא הבא על ידי זנות דמעיקרא הילכך כי בגרה נמי ונשאת לא אמר במוציא שם רע דמשום דאשתני דינא דהשתא אשתני קטלא דמעיקרא:

31 ודילמא כי חדית רחמנא כו'. כלומר האי ראיה דמייתי' מסתם מוציא שם רע לאו ראיה היא לכאן דהתם הוא אע"ג דאשתני דינא דאילו זנאי השתא לא אשתני קטלא דהא דזנאי מעיקרא משום דלא אשתני גופא הוא וחידוש שחדשה תורה באשתני דינא חדית באשתני גופה לא חדית אבל בגרה אשתני גופה הוא ואם בבאו לה עדים בבית אביה אית לן למימר סרחה ולבסוף בגרה בחנק במוציא שם רע נמי משבגרה הוה ליה למיתני חנק עד כאן לשון רש"י ז"ל ומתוכו נתבררו דברי הרי"ף ז"ל:

32 כיצד הוצאת שם רע כו'. זינתה מעיקרא יש לה כתובה מנה דקסבר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה:

33 והוא שאמר לעדים בואו והעידוני. בגמרא דף מו. פליג רבי יהודה ואמר דאע"ג דאמר להו אינו חייב עד שישכור עדים ואמרי' עלה מאי טעמא דרבי יהודה אמר רב אתיא שימה שימה כתיב הכא ושם לה וכתיב התם לא תשימון עליו נשך מה להלן ממון אף כאן ממון וגרסינן עלה בגמרא בעי רבי ירמיה שכרן בקרקע מהו בפחות משוה פרוטה מהו שניהם בפרוטה מהו כלומר לרבי יהודה מהו כיון דמרבית גמר כסף או אוכל בעינן דהוי מטלטלין כדכתיב לענין רבית או דילמא לממון הוא דגמר גזרה שוה ואפילו מקרקע נמי ואפי' פחות משוה פרוטה נמי ומכאן למדו בתוספות שהנותן קרקע ברבית מלוה אין בו משום רבית דאורייתא ואע"ג דכתיב נשך כל דבר אשר ישך ההוא לרבות כל מטלטלין הדומים לפרט אבל לא עבדים וקרקעות ושטרות והא דאמרי' בפ' בתרא דערכין דף לא. גבי בית בבתי ערי חומה ה"ז רבית גמורה אלא שהתורה התירתה התם היינו טעמא משום דזוזי דזביני חשיבא כהלואה ופירי דאכיל הוא שכר מעותיו אבל נתן קרקע ברבית מלוה אינו רבית של תורה וכן למדו מכאן דפחות משוה פרוטה אין בו רבית של תורה והכי מוכח מהא דאמרינן בריש פ' איזהו נשך דף סא. ל"ל דכתב רחמנא לאו בגזל לאו ברבית ואם איתא הא אצטריך לאו ברבית לפחות משוה פרוטה שאינו בגזל אלא ודאי כדאמרינן ומיהו ודאי מדרבנן אפילו בקרקע ואפי' בפחות משוה פרוטה מתסר דלא גרע מרבית דברים:

34 מוציא שם רע אינו חייב עד שיבעול כדרכה ויוציא שם רע כדרכה. כר' אליעזר בן יעקב דאמר דלא נאמרו דברים הללו אלא כשבעל דס"ל דברים ככתבם הילכך לא שייך למימר לא מצאתי לה בתולים אא"כ אמר דבעלתי כדרכה ומצאתיה בעולה:

35 והמוציא שם רע ולא בעל היה לוקה מכת מרדות מדרבנן. פי' הערוך בערך מרד מלקות דאורייתא הוא על חייבי לאוין באומד ובהתראה ובעינן מכה משולשת כדכתיב ארבעים יכנו לא יוסיף ואמרו חכמים מנין הסמוך לארבעים אבל עובר על מ"ע כגון מכילתין דף פו. סוכה ולולב ואינו עושה היו מכין אותו עד שתצא נפשו בלא אומד ובלא מכה משולשת וכן עובר על דברי חכמים היו מכין אותו בלא מספר ובלא אומד ולמה קורין אותו מכת מרדות מפני שמרד בדברי תורה ובדברי סופרים עכ"ל נראה מדבריו דמכת מרדות הוא עד שתצא נפשו ואף הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ו מהל' חמץ ומצה אסרו חכמים לאכול מצה בערב פסח כו' ומי שאכל מצה בע"פ היו מכין אותו עד שתצא נפשו ולפי דבריהם יש בזה חומר בדברי סופרים יותר מדברי תורה אבל ר"ם הלוי ז"ל כתב שהיו מכין אותו באומד ולהקל ממלקות של תורה ונראין דבריו ומיהו ודאי מכת מרדות שהיא על עבירה נמשכת היו מכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיקבל עליו דברי חכמים אבל כל שאינו אלא כדי לעונשו על מה שעשה נראין הדברים שהיו מכין אותו כפי אומד ב"ד ולהקל ממלקות של תורה ומ"מ אין מדקדקין במכת מרדות ברצועה של מלקות האמורה במסכת מכות דף כב::

36 מתני' האב זכאי בבתו. בקטנות ובנערות:

37 בקידושיה בכסף. שכסף קידושיה שלו:

38 ובשטר. שאם קבל שטר אירוסין עליה הרי זו מקודשת:

39 בביאה. שרשאי למוסרה לביאה לשם קידושין ובגמ' ילפינן הכי:

40 וזכאי במציאתה. מפרשינן בגמ' משום איבה ופי' רש"י ז"ל דכיון דאינו חייב במזונותיה אי אמרת מציאתה שלה איכא איבה ולא זיין לה תו ולא נהירא דבפ' שנים אוחזין דף יב: מוכח דאע"ג דמציאת בנו לא הויא דאב אלא בסמוך על שולחנו מציאת בתו הויא דאבוה אפילו אינה סמוכה על שולחנו דפרכינן התם גבי מציאת בנו ושפחתו העבריה האי שפחה היכי דמי אי דאייתי שתי שערות מאי בעיא גביה ואי דלא אייתי שערות אי דאיתיה לאב דאבוה הוה והא התם אינה סמוכה על שולחן אביה אלא על שולחן רבה ואפילו הכי אמר דאי איתיה לאב דאבוה הוי לפיכך נראה כפי' התוספות דמשום איבה היינו פן יקדשנה למנוול ומוכה שחין: