ר"ן על כתובות כ״א

1 ואייתי סייעתא להאי סברא מהא דתנן אלמנה ניזונית כו' ואסיקנא לעולם ניזונית תנן כתב הרז"ה ז"ל הא לאו ראיה היא דהתם בדרך דחייה איתמר לעולם אימא לך ניזונית תנן ולא תפשוט בעיין והרמב"ן ז"ל כתב דהא דקא מייתי ראיה מההיא היינו משום דבפרק אלמנה דף צה: אמרינן דאי ניזונית תנן אתיא כאנשי גליל ואנן ניזונית קא גרסינן דהא כתיב בכולהו נסחי הכי והכי נקיטי כולהו רבנן דניזונית קא גרסינן ובלשון הזה אמרוה הגאונים כי כן מצינו מפורש בהלכות הנגיד ז"ל ועוד אייתי סייעתא מהא דאמרי' קריביה דר' יוחנן כו' כתב הרז"ה ליכא מינה ראיה דמאן לימא לן דקריביה דר' יוחנן לאו מאנשי גליל הוה ועוד שמא היתה כתובתה מרובה ולא היו היורשין רוצין לפטרה מיד סברי אדהכי והכי דילמא שכיבא לה בלא שבועה ופקעה כתובתה כדין יתומים מן היתומים כשמת לוה בחיי מלוה:

2 ובסוף יש נוחלין נמי אמרינן שלת רבין באגרתיה כו' כתב הרז"ה ז"ל לא שמעינן מינה לא כרב ולא כשמואל שלא אמרו אלמנה ניזונת מנכסיו אלא להפקיע מזונות הבת בחייה ולהפקיע ירושת הבעל כשמתה הבת לפי שאין מזונות לבת במקום אלמנה בנכסים מועטים ע"כ והרמב"ן ז"ל כתב שאפשר שדעת הרי"ף היה לומר שאם אין האלמנה ניזונת מנכסי יתומים אלא עד שירצו ליתן כתובתה היכי אמרינן התם בפ' יש נוחלין דף קלט: דאלמנתו ניזונית משום דשרוהו רבנן כיורש משום פסידא דאלמנתו שהרי אין פסידא גמורה אם אינה ניזונית שהרי היא גובה כתובתה ועכשיו אם אותו בעל היה רוצה נותן לה כתובתה ופוטרה וכיון שכן אין פסידתה גמורה כי היכי דלפקעו רבנן לכחו דבעל אלא לאו ש"מ דעל כרחן של יורשים היא ניזונית ואיכא פסידא גמורה דאלמנה וסוגיא דפ' מי שמת דף קמ. מסייעת טפי להך סברא דקאמרי אלמנתו מהו שתמעט כיון דאית לה מזוני ממעטא או דילמא כיון דאי מנסבא לית לה לא ממעטא ואי לאנשי יהודה היאך ממעטא הרי בידם ליתן לה כתובה ולהפסידה מזונותיה וכיון דמשום כתובה לא ממעטי דאכתי מרובין נינהו מזוני ודאי לא ממעטי אלא שמע מינה כאנשי גליל סבירא ליה עד כאן וכ"פ הרב רמב"ם ז"ל בפרק י"ח מהלכות אישות:

3 שמין מה שעליה. כשמגבין לה ב"ד כתובתה שמין בגדיה בפרעון כתובתה:

4 דתנן במתני'. בהך דערכין:

5 אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך עצמו. והגזבר בא למשכנו על ערכו הקצוב בפרשה אין לו לגזבר לא בכסות אשתו:

6 לשמן. בגדים שצבען לשם אשתו ולשם בטו ואף על פי שלא לבשו עדיין אלמא בגדיה שלה כשמואל:

7 לכאורה כשמואל ריהטא. פתאום מרוצת משמעות המשנה כשמואל:

8 אבל כי מעיינת בה. לא מסייעא לשמואל דהא קיימא קמיה ואינה יוצאה מביתו ואדעתא דהכי אקני לה שיהו שלה כל זמן שהיא תחתיו:

9 בלקיט. שכיר שגר בבית בעל הבית ולקח לו בעל הבית בגדים כשיוצא ממנו שם אותן בשכרו לרב ולשמואל אין שמין:

10 ושמעינן מהא דמאן דגרש כו' וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפט"ז מהלכות אישות וכתב הרשב"א ז"ל ויש מי שאומר דבגרושה אפילו בגדי שבת אין שמין לה דכולהו אקני לה ולא דמי להא דאמרי' בפ"ק דבבא קמא דף יא: האחין שחלקו מה שעליהן שמין מה שעל בניהם ועל נשיהם אין שמין ופי' עלה בירושלמי דכלי רגל וכלי שבת שמין דסתם אחין לא מקנו אלא בגדי חול כדי שלא יפשיטוה ערומה אבל בגדי שבת דלהתייקר עשויין לא אבל בעל לאשתו אקנויי מקני לה בין דחול בין דשבת ואם הקדיש והעריך עצמו אין לו בכסות אשתו ואפילו דשבת דכיון דשלהן הן אינו יכול למשכנם וליתן לאחר עד כאן והרז"ה ז"ל חולק ואומר דאפי' בגרושה שמין מה שעליה דהא אלמנה נמי לאו איהי נפקא אלא מן שמיא מפקו לה ואפ"ה אמרי' דלא אקני לה אלא אדעתא דמיקם קמיה וכתבו הגאונים ז"ל דדוקא במלבושים וכיוצא בהם אמרינן דלא אקני לה אדעתא למיפק אבל הנותן מתנה לאשתו ודאי אית לה וכי נפקא לא מפקינן מינה וראיה לדבר דהא איכא מ"ד בחזקת הבתים דף נא: בבעל שנתן מתנה לאשתו קנתה והבעל אוכל פירות אלמא במתנה לא אמרינן דאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה דאם איתא למאן דסבירא ליה הכי הרי לא קנתה כלום שהרי הוא אוכל פירות בחייה ואם תתאלמן או תתגרש הא אמרת דחזרה מתנתו אלא ודאי כדכתיבנא:

11 ההוא דאמר להו. צואת שכיב מרע:

12 נדוניא לברת. קצובים היו תכשיטי הבנות כך וכך לבושים:

13 פורנא ליתמי. הריוח ליתומים ולא אמרינן ניתב לה דמי הנדוניא כיום הצואה:

14 ארבע מאה זוזי דמי חמרא. משמע אותו יין יהא משועבד לכך אבל היין עצמו לא אמר ליתן לה כדמיו של יום הצואה:

15 מפסדת מזוני. מרבה לאכול:

16 דנייחד לה. בצואת שכיב מרע ובעדים אולי תקבלה עליה דאפילו בכתובה תנן פאה פ"ג משנה ז ועי' ב"ב קלב. הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה ר' יוסי אומר אם קבלה עליה אע"פ שלא כתב לה:

17 כ"ש שריבה לה מזונות. שאם היה שכרו פחות ממזונות הראויות לה נוטלת השאר משאר נכסים ואם היה שכרו יותר מן הראוי לה נוטלת הכל. כך כתב הרמב"ם ז"ל בפ' י"ח מהלכות אישות:

18 במזונות קצץ לה מזונות. ואין לה אלא פירות אותו מקום בלבד:

19 הדרן עלך נערה שנתפתתה

20 אף על פי. אם רצה. בגמרא פריך פשיטא ומפרקינן מהו דתימא קיצותא עבדו רבנן שלא לבייש את מי שאין לו קמ"ל ומהא שמעינן דמצי למכתב סתמא ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי כך וכך דאם איתא דלא שרי אלא במפרש עיקר כתובה והדר מוסיף כך וכך היכי תיסק אדעתין דליתסר ומאי כסופא איכא בהכי וכי אילו בעי למיתב מדיליה מי לא מצי יהיב אלא ודאי במכתב סתמא עסקינן דבהכי מצי סליק אדעתין דאיכא למיחש אכסופא כיון שלזו כותבים מוהר אחד ולזו מוהר אחר ואפילו בכה"ג מסקינן דשרי:

21 שלא כתב לה. תוספת שמדעתו:

22 אלא על מנת לכנסה. ואמר בירושלמי ריש הלכה א שהמוסיף לאשתו אפי' לאחר שכנסה באמירה בעלמא סגי ולא צריך למיקנא מיניה דומיא דמאי דאמר רב גידל דף קב: עמדו וקדשו קנו הן הן הדברים הנקנין באמירה ופירשו טעמא התם משום דרוצה הוא ליתן כמה שלא תחזור בה ומקשינן ויכולה היא ומפרקינן מעיקא ליה ומשבק לה וצריך עיון משום דלא אשכחן כולי האי בגמ' דילן אדרבה בגמרא משמע דלית לן האי סברא כמו שאכתוב לפנינו בס"ד:

23 גמ' רצה לכתוב לא קתני. אי תנא לכתוב לא הוה שמעינן מינה שיהא התוספת קרוי כתובה אלא כמתנה מדעתו ואין שם כתובה עליו השתא דתנא להוסיף משמע נוסף על הכתובה שתקנו חכמים ושם כתובה עליו גם הוא:

24 מסייע ליה כו' תנאי כתובה. שהוא מתנה להוסיף לה וכן מזונות וכל הנך דתנן בפרקין דלעיל:

25 ונ"מ למוכרת ולמוחלת. מוכרת כתובתה או מוחלת מכרה או מחלה את הכל לפי שהכל קרוי כתובה ולא אמרינן דלא מיקרי אלא מנה מאתים כך כתב רש"י ז"ל ונ"ל שמה שכתב וכן מזונות לא בא לומר שיהא שמן כתובה דא"כ היכי שקלינן וטרינן לעיל בפרק נערה שנתפתתה דף נג. מוחלת כתובתה לבעלה יש לה מזונות או לא הרי מחלה הכל אלא ודאי כי קאמר וכן מזונות היינו לומר שהדינין שלהן ככתובה כגון שבח וקרקע וזיבורית נוהגים במזונות אבל לא שיהיו בכלל לשון שם כתובה:

26 מורדת. דתנן בפירקין דף סג. המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה כו' עד מתי הוא פוחת עד כדי כתובתה לא תימא כנגד מנה מאתים לחודייהו אלא אף התוספת פוחתין והולכין:

27 ועוברת על דת. שאמרו עליה בפרק המדיר דף עב. תצא שלא בכתובה לא תימא כתובת מנה מאתים אבל תוספת מתנה בעלמא ולא הפסידה אלא הכל הפסידה:

28 לשבח. שאם הוסיף לה קרקע כו' פירוש אחרינא אין האשה גובה מן השבח לא כתובה ולא תוספת מה שאין כן בחוב דעלמא שגובה את השבח בשבח דממילא ושבחא דמחמת הוצאה נמי גבי ליה מלוקח שכך כתב לו מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי כו' כדאיתא בפ"ק דבבא מציעא דף טו. אבל מן היורש לא וכמו שיתבאר שם בס"ד:

29 תובעת. לא שנא תובעת כתובתה בב"ד ולא שנא תוספת אין לה מזונות כך פרש"י והרי"ף ז"ל ואיכא למידק דהא אסיקנא בפרק אלמנה ניזונת דף צז: דמקצת כסף ככל כסף כלומר שאפילו נפרעה ממקצת כתובתה יש לה מזונות בשביל אותו מקצת כסף שנשאר בכתובתה דאמרי' התם דף צח. לגבי ההיא ארמלתא דתפסה כסא דכספא בכתובתה דלית דחש לה להאי דר"ש דאמר דמקצת כסף ככל כסף לא אמרינן ואפשר דתובעת שאני שכל כך היא מעיזה פניה בבית דין דתובעת מקצת כאילו תבעה כולה ולפיכך הפסידה מזונותיה והרמב"ן ז"ל כ' שדעת הרי"ף היה לומר שכשם שמפסדת מזונות בתביעת עיקר אף על פי שלא גבאתו כך מי שנפרעה כתובתה וניזונת מחמת תוספת אם תובעתו בב"ד הפסידה מזונותיה כאילו גבאתו שלא תאמר דוקא בעיקר כתובה שהוא תנאי ב"ד הויא תביעה כגביה אבל תוספת כיון דמדעתה יהב לה אינו אלא חוב בעלמא ולא תהא תביעה כגביה ותזון עד שעת גוביאנא קמ"ל אבל אחרים פירשו בהפך לומר שאם תבעה עיקר כתובתה עדיין יש לה מזונות בשביל התוספת דלא תימא דתוספת כחוב בעלמא דמי קמ"ל דככתובה דמי ומשום מקצת כתובה יש לה מזונות ואין הלשון מתיישב לפירוש זה דלתובעת משמע שעיקר הדבר בשביל התביעה ומה שאמרו אינו בשביל התביעה אלא בשביל מה שלא תבעה והוה לן למימר לניזונית אבל הנכון דה"ק ולתובעת שאם תבעה כתובתה סתם הרי היא כאילו תבעה בפירוש עיקר ותוספת ושוב אין לה מזונות:

30 לשבועה. כתב רש"י ז"ל דכל מילי דשייכי לישבע על הכתובה כגון הנפרעת שלא בפניו ועד אחד מעידה שהיא פרועה והנפרעת מנכסים משועבדים ומנכסי יתומים דתנן בפרק הכותב דף פז. דבעינן שבועה אף בתוספת נמי בעי שבועה ואף על גב דפוגמת בהאי כללא איתיה איצטריך למינקטיה בהדיא לאשמועינן דפגימת תוספת מהני להשביעה כפגימת כתובתה ע"כ ואף דברי הרי"ף ז"ל שכתב למעלה עולין כן כלומר אינם סותרים פי' זה לומר דכל שפגמה כתובתה הרי היא כאילו פגמה תוספת ולא אמרינן חיובין חלוקין נינהו:

31 ומיהו איכא למידק היכי אמרינן דתנאי כתובה ככתובה לשבועה והא אילו דמי לחוב דעלמא נמי הכי דיניה ולפיכך פי' בתוספות דלשבועה היינו לומר שאם נשבעה סתם שלא נפרעה מכתובתה אף התוספת במשמע והקשו מל זה דודאי כל מי שבא לגבות בשבועה צריך שיברר בשבועתו כדי שלא יהא מורה לעצמו וי"ל לכתחלה ה"נ ומיהו נפקא מינה למי שנשבעה סתם ומתה דאילו אמרינן דאין תוספת בכלל שבועתה הפסידתו לפי שאין אדם מוריש שבועה לבניו כדאיתא בפרק כל הנשבעין דף מח. והשתא דאמרינן שהתוספת במשמע יורשים גובין אותו. עוד פירשו שאם פטרה משבועת כתובתה אמרינן דמן הכל פטרה ואפילו מן התוספת. א"נ שאין משביעין אותה על התוספת אלא חוץ לב"ד כדרך שעושין בעיקר כתובה וכדאיתא בפרק השולח דף לה. ולא אמרינן דלהוי תוספת כחוב דעלמא: