ר"ן על כתובות נ״ד

1 אימיה דרמי בר חמא כו'. לא נודע למי מסרה תחלה שטר המתנה:

2 אטו בירושלים יתבינן. כלומר והא בשטר זה אין כתוב שעה ואינו עשוי כמו שעושין בירושלים דכותבין שעות שאילו היתה השעה כתובה בשטר אע"פ שאין אנו יודעין למי נמסר ראשון תולין שלמוקדם נמסר תחלה שקדימת השעות במקום שנהגו לכתבם הרי היא כקדימת הימים בכל מקום אבל כאן כיון שלא הקפידו בני המקום לכתוב שעות גילו מנהגם שאין הולכין אחר הקודם לבו ביום ושניהם שוין:

3 שודא דדייני. כר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי ולי נראה שזה היה חביב לה יותר וקדמה ומסרה לו תחלה:

4 אמר ליה אנא נמי תהוי דידי שודא דדייני. וכיון שפסקתי אני הדין שוב אין כח להוציא מידו שהרי יצא מב"ד זכאי בשודא דדייני:

5 חדא דאנא דיינא. כתב רש"י ז"ל ע"פ ריש גלותא וישיבה ולאו למימרא דרב ששת לא היה ראוי לב"ד דהא מומחה היה ומי שהוא מומחה דינו דין אע"ג דלא נקיט רשות מריש גלותא וכדמוכח בפרק זה בורר דף כג אלא ה"ק ליה חדא דאני מומחה וגדול ממך וכיון דשודא שיקול הדעת הוא שיקול הדעת במקום דאיכא גדול לא כלום הוא:

6 ועוד דמעיקרא לאו בתורת הכי אתית ליה. לא אמרת טעם שלך משום שודא דדייני אלא משום דקדים בחתימה כר"מ ובזו טעית דהא לאו בירושלים יתבינן:

7 האי עובדא כו' דאי אית בה קנין הוה קיימא בידיה דמאן דקדים אפילו שעה אחת. כלומר וכיון דאיכא סהדי דרמי בר חמא הוה קדים לדידיה יהבינן דמשעת קנין קנה:

8 הנהו תרי שטרי. פירש"י ז"ל דשני שטרי מכר היו מקרקע אחד ואוקמיה רב יוסף לההוא דה' בניסן בנכסי ואמר ליה ההוא דבניסן סתמא לכתוב לי מר טרפא לטרוף מן המשועבדים מאייר ואילך מחמת אחריות והדר ליה דיכלי לקוחות למימר ליה את בר חד בניסן את ושטרך מוקדם ושלא כדין נטלה ממך:

9 מאי תקנתיה. דהאי. נכתבו הרשאה להדדי. יבקש מאת חברו בר חמשה בניסן וימסור לו שטרו ויכתוב לו הרשאה עליו וילך זה לטרוף לקוחות ואם יאמרו לו בר חד בניסן את יאמר להם אני בא לטרוף בשביל מעות של חמשה בניסן שהרי לשנינו מכרה באחריות ואני בא בהרשאה עליכם מכחו ואם יאמרו לו הוא קודם ואת בר כ"ט בניסן היית אומר להם אני בא מחמת עצמי ולפי פי' זה לשון הנחתי לך מקום לגבות ממנו לאו דוקא והרמב"ם ז"ל כתבה בפכ"ב מהלכות מלוה ולוה בשטרי הלואה וכתב הרשב"א יש מי שאומר במי שמכר לשנים ולאחד פירש בשטר בכ"ה בניסן ולשני כתב בניסן סתמא אין בע"ח יכול לטרוף מאחד מהם וכ"א מהם יכול לדחותו אצל השני לומר הנחתי לך מקום לגבות הימנו. ואינו דא"כ כל אדם יהיו עושים כן ויערימו להפסיד מבע"ח בכענין זה אלא מהאי דכתב בניסן סתמא גבי וטעמא דמילתא משום דשדות שניהם משועבדים לבעל חוב אלא שהתקינו להם חכמים שאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין א"כ עליו לברר שהוא משועבד במקום בני חורין ועליו הראיה הילכך זה שהוא סתם ידו על התחתונה כך נראה לי טעם הענין עכ"ל אבל ראיתי כתוב שהרמב"ן ז"ל כתב בתשובה בלוה שמכר קרקעותיו לשלשה בני אדם ולא נתפרש בשטריהם זמן ובא מלוה לטרוף וכל אחד מדחה אותו לומר אני מוקדם והנחתי לך מקום לגבות שעליו להביא ראיה ואם לא הביא אינו טורף כל עיקר ותמהני היאך אפשר דהא מסקינן בסמוך בגמ' דף צה. דהיכא דאשתדוף בני חרי טריף ממשעבדי כל היכא דליכא למימר איהו דאפסיד אנפשיה וכתבה הרי"ף ז"ל בפ' הנזקין סי' תפג אלמא דכי אמרינן דאין נפרעים מנכסים משועבדים כל מקום שיש נכסים בני חורין היינו דוקא בדאפשר לגבות מבני חורין הא לאו הכי גובה ממשועבדים ואע"פ שבשעה שלקח היה ראוי לגבות מבני חורין והכא נמי כיון שאי אפשר לגבות כלל לאישתדוף דמי ורצה מזה גובה ורצה מזה גובה ומשם ראוי ללמד דין זה:

10 מתני' ומכר את שדהו. המשועבד לכתובתה:

11 הראשונה. שנשאת תחלה:

12 השניה מוציאה. כשימות בעלה:

13 וכן בעל חוב וכן אשה בעלת חוב. מפרש בגמרא:

14 גמ' בשקנו מידה. ואמרינן בהכותב דף פג. דהיכא דקנו מידו מגופה של קרקע קנו מידו:

15 כתב לראשון. שטר מכר על שדה אחת:

16 ולא חתמה לו. לא הודית באותו מכר וכתב שטר אחר ללוקח שני על שדה אחרת וחתמה לו:

17 אבדה כתובתה. אם אין שם בני חורין שהרי הראשון אומר לה הנחתי לך מקום לגבות הימנו והשני ג"כ אומר לה לא מצית אמרת דלשום נחת רוח חתמת במכירתי דהא חזינן דלראשון לא עשית נחת רוח לבעליך. וכ"ת ולמה ליה לראשון חתימה דילה כיון דאיכא קרקע אחר כשיעור כתובתה. לאו קושיא היא דהא נ"מ להיכא דאישתדיף בתרא דטריף מקמא כדמסקינן הכא בגמרא דאישתדוף בני חרי טריף ממשעבדי. א"נ דאיכא למיחש דלמא אתי בע"ח מוקדם ויטרוף שדה זו והיא תחזור עליו הלכך כיון שיש צורך בחתימה ולא חתמה הדבר מוכיח שאין זו חוששת לנחת רוח של בעלה והרמב"ם ז"ל כתב דין זה בפרק י"ז מהלכות אישות וכתב שם שלא כתבה ולא הסכימה למעשה הראשון ונפסד המכר. ונראה מדבריו דדוקא בשנתבטל המכר הראשון מחמת שלא חתמה הוא שיש לנו הוכחה שאינה חוששת לנחת רוח של בעלה אבל בשנתקיים המכר אפשר לה לומר לא הוצרכתי לעשות לו נחת רוח והוא תימה דבגמ' מייתי להא למיפשט בעיין דאישתדוף בני חרי מהו דליטרוף ממשעבדי ואמרינן נהי דאבדה כתובתה משני מראשון מיהא תגבה אלמא דאפילו כשנתקיים המכר הראשון עסקינן: