מאירי על יומא ל׳

1 מי שנמצא על בשרו טנופת של צואה יבשה ושאין לה ריח מותר לו לקרות את שמע ואין דבר מעכבו וכן במי שידו מטונפת מבית הכסא כל שאין בו ריח מצד קטנותה או יבשותה ומ"מ אם היתה במקומה אע"פ שיבשה כל שהיא נראית מעכבתו מלקרות ואפילו לא היתה נראית כשהוא עומד אסור שכל שבמקומה מצד שלא יצאה באויר ולא נתפזר ריחה נפיש זוהמא והרי היא כלחה:

2 כבר ביארנו במקומו שכל האוכל פת הראויה לברך עלי' המוציא צריך נטילת ידים אפילו בסתם ר"ל שאין ידיו מלוכלכות ושאינו יודע שנטנפו מפני שהידים עסקניות הן אבל האוכל פירות או בשר ודגים ושאר מיני מזונות אין צריך נטילת ידים מן הסתם אא"כ טבולן במשקה ואם שתה יין או שאר משקים י"מ שנוטל ידו אחת אף בסתם ר"ל אותה שאוחז בה את הכוס שמא תגע ידו במשקין וכמו שאמרו בפרק כיצד מברכין מ"ג א' בא להם יין כל אחד ואחד נוטל ידו אחת וזה שאמרו בסוגיא זו לא אמרן אלא לשתות שהדברים מוכיחים שאף לשתיה צריך נטילת ידים בזו דוקא הם מפרשים אותה במטיל מים והפליג והסיח דעתו ושמא שפשף בשתי ידיו אבל בסתם לא ועקר הדברים שכל לשתיה אף ידו אחת אינו נוטל מן הסתם וזו שבכאן דוקא במטיל מים כמו שביארנו וזו של מסכת ברכות לא נאמרה אלא מפני שאין דרך כבוד לשאול לאורחים אם יש בהם שיודע בעצמו שיהו ידיו מסואבות ומתוך כך מביאין מים לפני כולם ונוטלין כולם יד אחת שלא להתבייש זה מזה:

3 סעודה שיש בה אורחים ויצא אחד מהם מן הסעודה להטיל ולא הפליג עד שהדברים מראין שלא הסיח דעתו לא הזקיקוהו מן הסתם ליטול כשהוא חוזר לסעודה אלא בידו אחת שמן הסתם לא שפשף אלא ביד אחת ולמדת שאם שפשף בשתי ידיו צריך נטילת שתי ידיו וכן אם נזהר ולא שפשף כלל ולא הכניס ידיו במקום המזוהם כלל שאינו צריך כלום מכח סעודה הואיל וכבר נטל בתחלת הסעודה אבל אם הפליג אפילו לא יצא להטיל מים אלא לדבר עם חבירו מן הסתם הסיח דעתו ולא שימר את ידיו וצריך נטילת ידים וכשהוא נוטל ר"ל זה שיצא לו והפליג והוא הדין לאורח שבא משהסבו האחרים לא יטול מבחוץ ר"ל שלא בפני האחרים שלא יחשדוהו שלא נטל אלא נכנס ויושב במקומו ונוטל והשמש צריך שיחזר הטפיח והוא הכלי שיוצקין המים ממנו לידים לפני האורחים לשאול להם אם יש בהם מי שצריך נטילה כדי לפרסם אצלם שכולם נטלו ומ"מ זו שאמרו שצריך ליטול במעמד האחרים דוקא בשאינו חוזר לסעודה על דעת אכילה אלא לשתייה ואע"פ שאין השתיה צריכה נטילה לדעתנו כל שידיו מסואבות ודאי צריך אבל כל שחוזר לאכילה נוטל אף שלא בפניהם שאין כאן חשד שהכל יודעין שאין שום אדם מוצא עצמו לאכול בלא נטילה אחר דברים אלו ואין החשד אלא בשתיה שאין הידים נוגעות במשקה אלא בכוס ואם הוא אדם מפורסם ונודע בטבעו שאף לשתיה כן אף לשתיה נוטל מבחוץ ודיו:

4 כבר ביארנו במשנה שאין אדם נכנס בעזרה אפי' טהור עד שיטבול טבילה זו שאלו בה בסוגייא זו למה היא באה אחר שהוא טהור ולמדוה קצתם מקל וחומר כמו שביארנו במשנה ולא לעשותה מן התורה לגמרי עד שאם עבד בלא טבילה חלל שהרי אף ממקום שבאת ר"ל כהן גדול ביום הכפורים אם עבד בלא טבילות וקידושין שבין עבודה לעבודה ובין בגדים לא חלל ועבודתו כשרה אחר שקידש ידיו ורגליו שחרית אלא ליתן עליה תורת עשה כטבילות וקדושין של יוה"כ שהם בעשה כמה שנאמ' ורחץ במים את בשרו ולבשם ואף זו אינה שהרי קל וחומר זה יש בו תשובה מה ליום הכפורים שכפרתו מרובה אלא אינה אלא מדברי סופרים וסרך טבילה כדי שיהא הנכבס מתעורר בעצמו האיך מזקיקין אותי לטבילה ואני טהור ומתוך כך מתבונן בעצמו וזוכר לפעמים שנטמא ופורש מעבודה עד שיעריב הא אם עבד מ"מ עבודתו כשרה:

5 טבילות אלו אלו הן שבין עבודה לעבודה לכהן גדול ביום הכפורים עם קדושין שבה הן טהור שלא טבל ונכנס לעזרה ועבד אע"פ שביארנו עליהם שעבודתם כשרה בקדוש ידים ורגלים של שחרית אינו כן אלא כל כהן בין גדול בין הדיוט שעבד ולא קדש ידיו ורגליו שחרית חייב מיתה בידי שמים ועבודתו פסולה וכבר ביארנו שאינו צריך לחזור ולקדש אלא באחד מארבעה תנאים והם שישן או שיצא מן המקדש או שהטיל מים אף בבית הכבוד שהיה שם בלשכה אחת או שהסיח דעתו ואף ביצא מן המקדש מיהא אם לא הסיח דעתו מהן אע"פ שצריך לחזור ולקדש אם עבד בלא קדוש עבודתו כשרה הא בשאר הדברים שהזכרנו עבודתו פסולה:

6 המצורע כשמרגיש בעצמו שנרפא מצרעתו בא לו אצל הכהן ואם הכהן מכיר שנתרפא מטהרו בעץ ארז ואזוב ושני תולעת וצפרים כסדר האמור במקראות ומגלחו ומכבס בגדיו וטובל וטהור מטומאת אהל ומשכב ומושב וליכנס בירושלים ומונה שבעת ימים והם הנקראים ימי ספירו וכל אותם השבעה הוא אב הטומאה לטמא אדם וכלים במגע ובשביעי לאלו מגלחו תגלחת שניה ומכבס בגדיו וטובל ונעשה כשאר טבולי יום לאכול במעשר בעלייתו ובתרומה בהערב שמשו ולמחר שהוא שמיני וטעון הבאת קרבנותיו טובל פעם אחת אחרת בעזרת נשים בלשכת המצורעים ואע"פ שלא הסיח דעתו וכל שנתאחר ולא גילח או שלא טבל בשביעי כל שגילח וטבל למחרתו של שביעי או לאחר כמה אינו מביא קרבנותיו בו ביום שצריך הוא הערב השמש לטומאתו וכמו שאמרו בסוגיא זו אי לא טביל הערב השמש בעי אלא מגלח וטובל ומעריב שמשו ולמחר טובל לצורך הבאת קרבנות ואפי' הסיח דעתו מטבילת אתמול אין מצריכין אותו בכך הזאה שלישי ושביעי מחשש שמא נכנס באוהל המת אלא בין שהסיח בין שלא הסיח טובל היום לצורך הבאת קרבנותיו ואפילו טבל מאתמול על דעת שתועילהו לביאת מקדש לא הועיל אלא צריך שיטבול היום לדעת כך שכל בקדשים צריך כוונה כמו שביארנו בחגיגה ואחר טבילה בא ועומד לו בשער ניקנור שהוא שער מזרחי חוץ לעזרת ישראל ופניה ופניו למערב ומביא אשמו לשם ומכניס שתי ידיו לעזרה וסומך ושוחטין אותו וכהן אחד מקבל רוב הדם במזרק לזרקו על המזבח וכהן שני מקבל מן הדם בידו הימנית ומערה בשמאלית להזות באצבע הימני על המצורע ואחר שזרק הראשון את שלו למזבח בא השני אצל המצורע ועומד בפנים ומצורע מבחוץ ומכניס המצורע ראשו וכהן נותן על תנוך אזנו הימנית ואח"כ מכניס ידו הימנית ונותן על בהן ידו ואח"כ מכניס רגלו הימנית ונותן על בהן רגלו ואח"כ מקריב חטאתו ועולתו ונוטל אח"כ שמן מלוג השמן הכתוב בענין ויוצק לכפו השמאלית וטובל אצבעו הימנית בשמן זה ומזה כנגד בית קדשי הקדשים עד שיטבול בכפו ויזה שבע פעמים ואח"כ נותן מן השמן על המצורע על אותן המקומות שנתן עליו מן הדם והם התנוך והבהונות ושירי שמן שבכף נותנו על ראשו ושירי הלוג מתחלק לכהנים: