מאירי על יומא כ״ב ב

1 לעולם יהא אדם נאמן בכל עסקיו ולכל אדם וכל שיעשה כן יהא בטוח שנכסיו מצליחין כמו שאמרו ז"ל נדה ע' ב' הרוצה להתעשר יתעסק באמונה ולא פירש בו יתעסק באמונה לחבירו אלא לכל אדם שבעולם ואף בזה רמזו במה שאמרו הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר כמו שביארנו במסכת יו"ט ט"ו ב' ואף במשלי החכמים אמרו היושר הכנת העושר ואע"פ שמדת נאמנות משובחת בכל אדם וכל אדם צריך לה מ"מ במי שהוא ממונה פרנס על הציבור וכל ענייניהם נחתכים על פיו צריך שיהא מעוטר במדה זו עד תכלית שלא תהא פרצה קוראתו וכמו שאמרו שביארנו במסכת תעניות במה שאמרו יחידים מתענין אלו הם יחידים אותם שמתמנין פרנסים על הציבור ושאלו בה וכי מפני שהוא מתמנה פרנס על הצבור הוא מתפלל ונענה והשיבו כל שמתמנה פרנס על הצבור ונמצא נאמן כדאי הוא מצלי ומעני ועל נאמנות הראוי לו רמזו כאן דרך הערה ודרך הבטחה כיון שמתמנה אדם פרנס על הצבור מתעשר ר"ל אם הנהיג עניניו בנאמנות והביאוה דרך סמך דמעיקרא כתיב בבזק כלומר שמנאם בשברי חרסים ולבסוף בטלאים ר"ל שלקח כל אחד טלה מעדריו של מלך ומנו את הטלאים:

2 לעולם לא יהא אדם רחמן במקום הראוי לאכזריות ולא אכזרי במקום הראוי לרחמנות שכל הנעשה רחמן לרשעים הראויים למיתה אותה רחמנות חוזרת לאכזריות על שאר בני אדם ונעשה סניגורו קטיגורו דרך הערה אמרו בשאול וירב בנחל על עסקי נחל כלומר שבשעה שחמל על עמלק נשא ונתן בעצמו בענין עגלה ערופה שנעשית בנחל אמר השתא על נפש אחת מישראל אמרה תורה הבא עגלה ערופה על נפשות הרבה על אחת כמה וכמה יצתה בת קול ואמרה אל תהי צדיק הרבה ובשעה שאמר לו לדואג סוב ופגע בכהנים יצתה בת קול ואמרה אל תרשע הרבה:

3 מפינות הדת ומיסודות האמונה להאמין היות האדם נגמל או נענש כפי מעשיו אם טוב ואם רע אלא שאופני המשפט נעלמים ממנו בהיות הסדר נעדר למראה עינינו בראותינו רבים נענשים עונש גדול או עונשים גדולים מבלי שיתברר לנו בעניניהם סבה מחייבת כל כך והרבה בהפך ואין בכל זה להרהר אחר מדותיו כלל חלילה שהכל במשפט דרך הערה אמרו בשאול שבאחת עלתה לו ייקרע מלכותו והוא מעשה של אגג אע"פ שמעשה של נוב לא אירע עדיין ובדוד מצינו מצד א' שתים והם של אוריה ושל הסתה ר"ל למנות את העם ולא עלתה לו ליקרע מלכותו בהם ומצד אחר מצינו לו שחטא בבת שבע וחרץ משפטו במשל הנביא להשתלם ארבע כדכתיב ואת הכבשה ישלם ארבעתים והתקיים בו כן והוא שמת לו הילד הראשון שנולד לו ממנה ומת לו אמנון ואבשלום ואירע לו מעשה תמר ואף בגופו קבלו עליו שנצטרע ששה חדשים ופרשה ממנו שכינה וכן מצד אחר כשקיבל לה"ר מציבא על מפיבושת ואמר אתה וציבא תחלקו השדה נגזר על מלכותו שיחלק אלא שפעמים יגדל העונש למעלת החוטא כמאמר החכם על עון העגל חטא שהגדילוהו עליהם למעלתם והגדול מי שחטאיו ספורים ולפעמים זכות או זכיות תולים או מעבירים ואין לך גדול מענין צדיק ורע לו רשע וטוב לו שהכל במשפט ואמונה אין עול כמו שביארנו בחיבור התשוב' ובכמה מקומות:

4 לעולם יהא אדם נזהר שלא לספר אחר מטתו של חכם או מלך או נכבד ובן מעלה ושלא להזכיר בענייניו שום גנות אלא דרך כבוד כשם שכבדוהו בחייו כך יכבדוהו במותו ואף כשיארע עליו דבר הצריך פירוש ויש לדונו לשבח או לגנאי יהא מכריע את הפירוש לכבודו ולשבחו ולא לגנותו דרך הערה אמרו בן שנה שאול במלכו אמר רב הונא כבן שנה שלא טעם טעם חטא והשיבו ר' נחמן אימא כבן שנה שמלוכלך בטיט ובצואה כלומר שהיה מלא עוונות ומתוך כך נאמר עליו חזא ר"נ סיוטא בחלמיה כלומר רצועת מרדות הבאה להלקותו אמר נעניתי לכם עצמות שאול בן קיש ואעפ"כ הדר חזא סיוטא בחלמיה עד שאמר נעניתי לך שאול בן קיש מלך ישראל:

5 אין ראוי להעמיד פרנס על הצבור אלא מי שנודע במדותיו עניו ושפל רוח וסבלן מפני שהוא צריך להתנהג עם הבריות בדרכים משתנים לכמה גוונים זה בכה וזה בכה ולהתאהב עם כל אחד מהם כפי מדותיו ואם הם במקום שאין מוצאים כך ועל כל פנים צריכים למנות אבירי לב ועזי מצח יזהרו שלא למנות אנשים תקיפים כל כך בכל ענין שיהו סבורים על אותו מינוי שיהא מוחזק בידם לעולם ושהם הראויים לכך יותר על שכיניהם מחמת תקפם עם מה שיודעים בעצמם שמעלת אבותיהם מסייעתם שזו היא סבה להם להוסיף במכאוב הגאוה והעזות אלא אנשים שיכירו בעצמם שיש ביניהם ראוים לכך יותר מהם ואם הם כופרים בכך שימצאו מי שיודיעם האמת וישמיע להם את הראשונות דרך צחות ודרך הפלגה אמרו אין ממנין פרנס על הצבור אא"כ קופה של שרצים תלויה לאחריו כלומר אע"פ שהוא הגון בעצמו שאם תזוח דעתו עליו ויתגאה על הצבור שלא לשם שמים אומרים לו חזור לדון את עצמך והבט אל אחריך וכן אמרו מפני מה לא נמשכה מלכות שאול מפני שלא היה בה שום דופי ר"ל דופי של משפחה ומתוך כך היו מתגאים על הצבור שלא לשום שמים יותר מדאי: