מאירי על סנהדרין פ״ה

1 הבן שהיה חזן הכנסת או שליח בית דין והיה אביו מחוייב מלקות או נדוי שיש בו קללה בהזכרת השם כאמרו יתן י"י אותך וכו' אסור לו להיות שליח להלקותו או לנדותו ואפילו לא עשה תשובה אסור לו לדחפו ולבזותו אף בשליחות בית דין ומ"מ במסית אף הבן נעשה שליח להכאתו ולקלקלתו שנאמר לא תחמול ולא תכסה עליו וכתבו הגאונים שהאב שנתחייב שבועה לבנו אינו משביעו בשבועה שיש בה אלה שהרי הוא בא בכך לקללת אביו אלא משביעו שבועה שאין בה אלה:

2 שליח צבור שהיה מלקה והוסיף אחת על הארבעים או על אותן שאמדוהו אם מת בה הרי זה גולה ואם לא מת עבר מ"מ על מצות לא תעשה שנאמר לא יוסיף וכל שכן המכה את חברו שלא במקום מצוה שעבר בלא תעשה ולוקה במקום שאין סרך תשלומין כגון הכאה שאין בה שוה פרוטה אבל יש בה סרך ממון אינו לוקה בהכאה שאין אדם לוקה ומשלם ואע"פ שהיה לנו לומר שילקה ולא ישלם בפירוש רבתה תורה חובל לתשלומין:

3 בן הבן אע"פ שראוי לו לכבד את זקנו מ"מ אינו בדינין אלו אלא הרי הוא אצל דברים אלו כשאר בני אדם הן לחיוב הן לפטור:

4 רשע שנגמר דינו בבית דין ליהרג והיה מסרב לצאת אסור לו לבן להכותו ולבזותו ואם עשה כן פטור ואחר אף לכתחלה כן לא היה מסרב לצאת ובא בנו והכהו וקללו פטור אם לא עשה תשובה ואם עשה תשובה נהרג עליו אע"פ שיוצא ליהרג ואחר לכתחלה אסור לו לעשות כן ובדיעבד פטור בין מממון בין ממלקות הואיל ויוצא ליהרג ואפילו עשה תשובה אפילו לא היה יוצא ליהרג והוא רשע אין מלקין לא על הכאתו ולא על קללתו שנאמר ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך ואפילו בנו פטור עליו הוקשה הכאה לקללה מה קללה דוקא בעושה מעשה עמך אף הכאה כן ואע"פ שאמרו בסוף סוגיא זו דכולי עלמא לא מקשינן הכאה לקללה אל תחוש לכך שכמה מקומות תמצא בתלמוד לשון דכולי עלמא שאין הלכה כן וכל שכן בזו שכבר נדחית כמו שאמרו אלא שמע מינה בהקשא פליגי ומ"מ לא הפקענו את זו מצד שאינו עושה מעשה עמיו אלא מלקות ומיתה אבל ממון לא וכן שיש בדבר איסור:

5 מי שבייש את הישן חייב בבשת ואם מת מתוך אותה שינה עד שלא הרגיש מעולם בבשתו אין מגבין בשת זה ליורשים ומ"מ אם תפשו אין מוציאין מידם כמו שיתבאר במקומו:

6 בן זה שאנו מחייבין אותו על הכאת אביו מחיים או בקללתו אף לאחר מיתה אין בו חלוק בין זכר לנקיבה אלא בין איש בין אשה אפילו טומטום ואנדרוגינוס כל שהגיעו לכלל עונשין נחנקין בהכאתן ונסקלין בקללתן אם יש עדים והתראה ובסדר בבות התבאר שהמכה את אביו על אזנו וחרשה חייב אין אפשר לעשות חרש בלא חבורה וטיפת דם יצאה לו מבפנים:

7 כותיים כבר עשאום גוים גמורים הן לענין עצמן הן לענין ממונן הן לכל הדברים ומעתה אין בהן אזהרה לא להכאה ולא לקללה ויתבאר במקום אחר שהשתוקי חייב על אמו ולא על אביו ואע"פ שנבדקה אמו ואמרה בן פלוני הוא אינו נהרג על פיה אבל ממזר אם עשה אביו תשובה נהרג עליו ואם לא שב פטור אלא שאסור לו וכן יתבאר ביבמות וולד שפחה ונכרית אינו חייב לא על האב ולא על האם ומ"מ מדברי סופרים שלא יקלל הגר את אביו גוי ולא יבזוהו שלא יאמרו בא לו מקדושה חמורה לקדושה קלה כלל אבל העבד אפילו נשתחרר אין לו שום יחס כלל ואין בו סרך איסור ויש בקצת דברים שכתבנו שיטה אחרת לקצת מפרשים ועיקר הדברים כמו שכתבנו:

8 המשנה השלישית והכונה בה לבאר ענין גונב נפש והוא שאמר הגונב נפש שאמרנו עליו שהוא בחנק אינו חייב עד שיכניסנו לרשותו שנאמר ונמצא בידו ואין ידו אלא רשותו ופירוש שיכניסנו לרשותו ואח"כ ימכרנו ולדעת ר' יהודה עד שיכניסנו ברשותו וישתמש בו ר"ל ואח"כ ימכרנו שנאמר והתעמר בו ומכרו אבל אם גנבו ומכרו ולא נשתמש בו או גנבו ונשתמש בו ומכרו אבל לא הכניסו הגנב ברשותו פטור הגונב את בנו ר' יוחנן בן ברוקא מחייב וחכמים פוטרין והלכה כדבריהם והוא הדין באחיו הקטן או בעל הבית שגנב אחד מן הסמוכים על שולחנו או אפוטרופוס שגנב אחד מן היתומים הסמוכים אצלו או מלמד תינוקות שגנב אחד מן התלמידים אפילו נשתמש בו ומכרו שהרי נאמר כי ימצא פרט לאלו שהם מצויים אצל אלו תמיד גנב מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור שאינו בכלל עמית וכל שכן עבד הגמור:

9 זהו ביאור המשנה והלכה כר' יהודה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

10 תשמיש זה שאנו מצריכין בחיובו לא סוף דבר תשמיש גדול אלא אף בפחות משוה פרוטה אפילו נשען עליו או סמך בו ואפילו היה הגנב ישן בשעה זו שקבל התשמיש ממנו כגון שכסהו הגנוב או שעשה לו איזה תשמיש בתוך שנתו של גונב אבל אם היה הגנוב ישן בשעה שגנבו ונשתמש בו בישן כגון שנשען עליו ומכרו בישן פטור מכר אשה לעובריה ר"ל שהיתה מעוברת ומכרה לעוברה ולא שיהא גופה מכור פטור:

11 אחד הגונב איש ואחד הגונב אשה אפילו גר תושב ואפילו עבד משוחרר הואיל ועמיתים הם כמצות וכן בין שהוא גדול אך קטן בן יומו הואיל ויצא מכלל נפל כגון שנודע שכלו חדשיו וכן בגנב בין שהיה הגנב איש בין שהוא אשה חייב הואיל והוא בר עונשין: