מאירי על סנהדרין ס״ח

1 השורט על המת לוקה שנאמר ושרט לנפש וכו' והשריטה הוא שחובל בעצמו לצערו על המת ודוקא דרך שריטה אבל דרך הכאה לא וזהו שאמרו כשנפטר ר' אליעזר שהיה ר' עקיבא מכה בבשרו עד שדמו שותת לארץ וי"א שלא נאמר אלא על צער המת אבל ר' עקיבא על צער התורה שאבדה עשה כן והרי הוא כשורט על ביתו או על ספינתו וי"א שלא נאסר אלא בפני המת:

2 שבת ויום טוב אינו זמן תפילין שהרי נאמר בתפילין יהיו לאות ושבת ויום טוב אין צריכין אות ומ"מ המניחן בשבת אין כאן איסור מלאכה אפילו יצא בהן שהרי דרך מלבוש הוא כמו שיתבאר במקומו:

3 כלי עור הרי הן ככלי עץ לענין שאין פשוטיהן מקבלין טומאה מן התורה אלא במדרס כמו שביארנו במקומו וכל בית קבול העשוי למלאות אינו בית קבול מעתה הכדור שתוכו מלא שער או מוכין בדחק עד שלא נשאר שם בית קבול והאמום והוא דפוס מנעל מלא מתוכו שער או מוכין בדחק ופיו סגור ותפור ובו היו עושין המנעלים על הדרך שהרצענין שלנו עושין בדפוס של עץ והקמיע של עור ומלא מתוכו כתבים ומשקלת קטנה כגון אוקיא וחצי אוקיא שעושין אותה ממיני מתכות ודרך בני אדם לחפותה בעור שלא תחסר וצרור המרגלית והוא שתופרין המרגלית בעור וכל כיוצא באלו אין מקבלין טומאה נקרעו הכדור והאמום ונראה חלל מתוכם מתוך שהשער או המוכין נתקבצו בעצמו מקבלין טומאה ובשעת טהרתן כשמטביל אותם הוא צריך להוציא מהן השער והמוכין שמלואן חוצץ בהן מנעל שעל גבי האמום הואיל ואינו חסר מלאכה שתהא צריך לאומן שהרי הדיוט יכול לסלקה מעל גבי האמום שם כלי עליה ונגמרה מלאכתו היא ומקבלת טומאה:

4 יש מקצת דברים בחקות הגוים שכתבנו ר"ל קוסם ומעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ודורש אל המתים שיצאו מכללן להיתר כיצד הרי שאסרנו לנחש וכתבנו שכל הנמנע מעשייתו על פי הנחש או מכוין מלאכתו על פי אותו הנחש לוקה מ"מ יש דברים שמותרין והם שאינן דברים ידועים לכל אלא שהוא עושה אותם סימן לעצמו הרי שקנה בית ומשעה שקנאה הגיעוהו פסידות רשאי למכרה הגיעוהו מאותה שעה רווחים וברכות והוא צריך למכור עכ"פ ומנחש שלא למכור את הבית ומוכר משאר נכסיו על פי אותו הנחש מותר וכן נשא אשה ורוצה לקיימה על דרך זה אע"פ שהיה צריך לגרשה מצד אחר או ההפך וכן הרוצה לעשות דבר ושאל לתינוק על פסוק שבפיו ונמנע מעשייתו על פיו כל זה מותר כללו של דבר כל שהוא סימן שהוא מניחו לעצמו ואינו נחש קדום וכללי לכל אע"פ שעושה או נמנע מעשות על פי אותו הנחש הרי זה מותר וזהו נחש אליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול א"כ מה שאמרו כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש שמשמעו שכל כיוצא בו נחש הוא ואסור תדע שלא לענין איסור נאמר שאם כן לא היה השם נסכם על ידם אלא לענין אם ראוי לסמוך עליו אם לאו כלומר שכל נחש שלא כיון אדם בו בתוך לבו מעט קודם באו אינו ראוי לסמוך עליו חוץ מבית תינוק ואשה ואף אלו סימן בעלמא והוא שאמרו בהם אע"פ שאין נחש וכו' כלומר אע"פ שאינו נחש גמור שהרי לא כיון בה מקודם שיבא מ"מ סימן בעלמא הוא וראוי לחוש עליו והוא שאמרו עליו והוא דאיתחזק תלתא זימני כלומר שמאחר שהוא בא מאיליו אינו סימן לחוש עליו אא"כ בשלשה פעמים ואלו כיון עליו לעשותו סימן מקודם שיבא היה ראוי לסמוך עליו אף בפעם אחת:

5 וזה שהביאו שמועה זו במסכת חולין צ"ה ב' על רב שכשראה בעל הספינה בא לקראתו ומזומן להעבירו ניחש בעצמו שסעודה היתה לשם וכמו שאמרו שם חזא מברא אתי לאפיה אמר מעברא אתי לאפאי יומא טבא לגאו ואמרו שם ואפילו הכי לא אכיל בה ושאלו שם אילימא משום דנחיש כלומר אחר שנזדמן לידו איסור זה באותו ענין נמנע מלאכול והא איהו גופיה אמר כל נחש שאינו וכו' וזה לא היה כנחש זה שהרי לא היה הוא הולך עליו או נמנע וכו' שלא כיון בו מקודם שמשמען של דברים שנחש יונתן ואליעזר באיסור היו שמא דעת המקשה לומר אילימא משום דנחיש כלומר שניחש על שהניחו את הסעודה וחשש שמאחר שהניחוה שלא תהא אותה מזומנת לברכה והרי אין כאן נחש הראוי לסמוך עליו כלל או שמא כך פירושו אילימא משום דנחיש ושתהא דעתו שאף נחש כזה אסור והאיך אפשר שיהא סובר כן והלא אין זה נחש הראוי לסמוך כלל ומ"מ אפילו היה ראוי לסמוך לא היה נאסר:

6 גדולי המחברים חולקין על שיטה זו לומר שכל נחש שאדם מניח לעצמו ועושה או נמנע על פיו לוקה ולא הותר בבית תנוק ואשה אלא שיהא שמח בעצמו על כך או מצטער עד שיבקש על עצמו רחמים אבל לא עשה ולא נמנע מעשות על פיו ולדבריו אליעזר ויונתן שלא כדין עשו והוא שאמרו כל נחש וכו' כלומר שימנע מעשייתו על פי אותו הנחש ואין הדברים נראין ובכמה מקומות מצינו פסוק לי פסוקיך והיו עושין או נמנעין כמה שהעידו על ר' יוחנן בפרק גיד הנשה וברב ששת במסכת גיטין ובכמה מקומות וכן אמרו בגיטין על רב עיליש שנשבה והורה לו צפצוף העוף שאם יברח יצליח ולא רצה לעשות כן על פי העורב ויראה לי מתוך שכל עניני העורב נחשים קדומים וכללים והוא שאמר עורבא שקרא הוא כלומר והוא דרך נחש וכשהורה לו אח"כ צפצוף היונה בדבר זה עשה על פי אותה הוראה מתוך שלא היה עוף שנחש שלו קדום וכללי והוא שאמר מכדי כנסת ישראל ביונה אימתלא שמע מינה מתרחיש ניסא כלומר שאין זה נחש האסור וכן אמרו שמואל בדק בסיפרא לראות איזה פסוק מזדמן לו וודאי לא לחנם היתה בדיקתו אלא שהיה עושה או נמנע על פי אותו הנחש וכן אמרו מנין שמשתמשין בבת קול שנאמר ואזניך תשמענה דבר מאחריך וכן קל גברא במתא וקל אתתא בדברא ואף במקראות רמז לדבר אלא שאין בו ראיה והוא האמור בגדעון ושמעת מה ידברו ואחר תחזקנה ידיך ונראין הדברים:

7 חובר חבר והוא שמביא חיות המזיקות או נחשים ועקרבים ולוחש עליהם ואין מזיקין שזהו איסור תורה כמו שביארנו הותר מכללו על מי שנשכו נחש או עקרב שמותר ללחוש על המכה כדי לישב דעתו ולחזק לבו לפי מחשבתו שלא תטרף דעתו עליו ועל צד זה התירו בתלמוד כמה לחשים המוניים לפי מחשבת הנזוק ובלבד שלא תהא לחישתו בשם ע"ז או כוכב וכיוצא באלו המביאים להטעות שהן הן גופי העבודות זרות והציר הגדול שדלת התורה סובבת עליו והוא ענין פן תשא עיניך השמימה ומתוך כך אמרו שהלוחש על המכה וקורא בה פסוק של תורה או שמניח ספר תורה או תפילין על הקטן שיישן או שלא יבעת הרי הוא כופר בתורה אבל האומר פסוקים או מזמורים דרך תפלה להגן עליו מחליו ומצרותיו מותר ותבא עליו ברכה:

8 וכן יצא מכלל מכשף כל מה שהוא נעזר מצד הטבע על דרך מה שאמרו למעלה בגדולי החכמים שהיו עוסקין ביצירה ובוראים עגל שמן ואוכלין אותו והוא שאמרו הלכות כשפים יש מהם חייב ויש מהן פטור אבל אסור ויש מהן מותר לכתחלה העושה מעשה חייב האוחז את העינים פטור אבל אסור מותר לכתחלה כדר' חנינא ורב הושעיא בכל מעלי שבתא עסקי בהלכות יצירה ומברא להו עגלא תילתא ואכלי ליה וכן כל כיוצא בזה:

9 הקסם והדרישה אל המתים והוא כל עניני הערת דמיון בהגדת העתידות הוא איסור תורה ומ"מ כל שמוצא כח דמיונו חזק ופועל צדק ומרבה במחשבתו סמוך לשינה ומתקן כל מחשבותיו לענין אחד כדי שיישן מתוך אותן הדברים עד שיזדמן לדמיונו פתח במבוקשו לא ראינו מי שפקפק בה וזהו הנקרא שאלת חלום וכמה חסידים נשתמשו בה אלא שלא היו סומכים עליו שדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין כמו שהתבאר:

10 המעונן כבר ביארנו שעיקר איסורו כל שמכוין פעולתו על פי משפט הכוכב ולשון גדולי המחברים בזה שאומר באצטגנינות יום פלוני רע יום פלוני טוב יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית שנה פלונית או חדש פלוני רע לדבר פלוני והעושה דבר פלוני בשעה פלונית יצליח במלאכתו או ההפך והמעונן עצמו בלאו אבל לא השואל אלא שהוא באיסור ומ"מ אם כיון מלאכתו על אותה שעה לוקה:

11 מ"מ יש דברים שכח הכוכב נגלית פעלתו בדברים התחתונים בקצת דברים שהעושה אותם באותה שעה ניזוק והוא אצל בני אדם כדבר טבעי והוא שראינו לרבותינו במסכת שבת קכ"ט ב' שהיו מזהירים שלא להקיז דם בשני וחמישי ולא בשלישי ואמרו שם בשלישי מאי טעמא משום דקאי מאדים בזוויה ששי נמי הא קאי מאדים בזוויה ותירץ כיון דדשו ביה רבים שומר פתאים י"י הנה שמצד שמאדים שולט על הדם הזהירו שלא להקיז דם ביום שהוא מושל בשעת זוג ממנו והוא ענין בזוויה והיא ביום שלישי שעה שמינית ובשישי בשעה שישית ומ"מ קשה לפירוש זה והרי אף בשני הוא בשעה רביעית וכן בחמישי בשעה שניה ולא הוצרך ליתן טעם אחר האמור בהן והוא שאמר בשני ובחמישי משום דבית דין של מעלה ומטה שוים ומפני זה פירשו גדולי החכמים בזוויה כמו בזויותיו והוא שכבר ידעת שהגלגל מצוייר בחלוקתו לשלש מאות וששים חלקים צ' חלקים לכל רביע היום שהוא התחלת זמן וביום שלישי נמצא מאדים בתחלת הצ' מעלות שהוא בו ראשון לסדור חל"מ כצנ"ש ראשי ימים ובששי הוא בסוף הצ' שהוא בשעה ששית והוא בסוף חצי היום הראשון ואע"פ שהתירו בראשון עם היות מאדים בשעה שביעית ממנו יראה שמאחר שרוב ההקזות נעשות קודם חצי היום אין הענין אלא בזמן הרביע שהוא זמן בפני עצמו וכלו נגרר אחר ראשו וסופו וכן כתבוה הם בעצמם מצד שזמן אכילה בשעה ראשונה עד סוף ששית וכמו שאמרו אכל חטה והקיז לא הקיז אלא לאותה חטה:

12 ומכאן סמכו קצת חכמי התכונה מן החסידים שבהם להקל בשאר דברים לומר ואף הרוצה לבנות בית או לנטוע כרם או לחפור באר של מים וכל מעשה ששבתאי שולט עליו יזהר מיום שני ושלישי וששי ששבתאי בזוי בהם ויתחיל בראשון ורביעי וחמישי וכן בממשלת כל כוכב וכוכב עד שיצאה להם הוראה למעשה בחתן שהיו מכניסים אותו לחפה ביום חמשי וצוה להקדימו כדי שיכנס בשעה שלישית שהיא שעה נפרדת ושולטת עליה לבנה וראויה להתחיל בה כל דבר טוב וארעה סבה שהוזקק להתאחר עד תחלת ששית שהוא שעת זוג ושולט עליה מאדים וצוה לאחרו עד השביעית שהיא שעה נפרדת ושולטת עליה חמה וראויה להתחלת כל דבר והחליטו מאמרם לומר שכל האומר שעה פלונית יפה לזה או רעה אין זה אלא כאומר עשב זה יפה לעינים או סם זה משלשל או עוצר ואמרו שכל שאינו שואל לעשות על פיהם אלא שנודע לו שכן מעצמו או שאמרו לו הכלדיים מאליהם וחשש לדבריהם אין כאן חיוב ממה שראינו שר' עקיבא אמרו לו כלדיים ההוא יומא דעיילי לבי גננא טריק ליה חוויא הוה דאיג אמילתא טובא ומאחר שאמר הוה דאיג אמילתא אלמא שמותר לחוש ואיני מבין ראייתם שהרי מ"מ לא נמנע ר' עקיבא מלהשיאה אלא שהם מתירים אף על השאלה שהרי אמרו האי מאן דמתיליד בשעה פלונית גנב יהא גזלן יהא וכן הרבה ולא הודיעו דבר זה אלא שיהא אדם מתמיד להכריח טבעו ולשנות את תפקידו לטוב ואף מזו אין ראיה אצלי שהרי הודעה זו אינה אלא להכריח טבעו ואין זה אלא כמי שהוא רוצה לידע אם הוא חם בטבעו כדי שירגיל עצמו בדברים קרים למצע עליו את התחום וסוף דבריהם שחכמת הכלדיים אינה חכמת הכוכבים לבד אלא שנתערבה עמהם מלאכת הכשוף שחכמת הכוכבים אינה יכולה להודיע פרטי הדברים שאם יודע מדרך הכוכבים שזה האיש יצליח ויקנה שדות וכרמים לא יודע שיקנה שדה פלוני והכלדיים היו אומרים כלהו נכסיך יוסף מוקר שבי אכיל להו וכן הרבה:

13 וכן היו להם בעניני הכוכבים שהיו מאמינים שרוח נבואה באה להם מכחם ועושין להם צלמים לעבדם ויש כת אחרת שהם נקראים מזילי הכחות והיו מקטירים לאיזה כוכב בשעות ידועות היו מזילים בהם כח הכוכב להגיד עתידות ואלו השנים ע"ז גמורה והיו מהם כת שלישית חוקרים על הכוכבים המבוקשים להם על סדר המהלך הנמצא להם ונגד איזו צורה שבגלגל השמיני הם סובבות ועושים צורות בשעות ידועות שהיה הכוכב המבוקש להם סובב כנגד הצורה ובצד שהיא אם צפוני אם דרומי והיו עושין צורה כמוה מאחד מיני המתכות שהיה ראוי לה אם זהב אם כסף ומיחדים אותן לחליים ידועים או לשאר דברים עד שעושין מזה צורה לרוב החליים ואחריהם כת רביעית יגזרו ממהלכותיהם איזה עת ראוי ללקט הזרעים ולאסוף התבואות ושאר הצמחים ואם נלקטו ביום ההוא או בשעה ההיא מה יועילו ואיך יועילו וכל אלו הם בודאי בכלל האיסור ומ"מ לשטתנו התלמודית כל הדברים יגיעים שהרי המודיע מ"מ בכונה שימנע השומע הוא המעונן והמעשים שהוזכרו לא היו נמנעים מעשייתם והקזת הדם אינה אלא שב ואל תעשה ודרך טבעי כמו שהוגדר בספרי הרפואה בימים הכלביים וכן הרפואות שילקחו לפי התקופות וכל שכן בחליי האדם ובהקזותיו שהן מחלישות הגוף והדבר צריך לשמירה מעולה והרי אמרו בפרוש במעונן שעה פלונית יפה לצאת או לעשות דבר פלוני ומ"מ עשיית הצורות בשעות ידועות ובעת היות הכוכב המבוקש סובב נגד איזה צורה שבמזלות לחליים ידועים הוא ממה שאין פקפוק באיסורו אף לדבריהם והיא הכת השלישית הנזכרת בדבריהם והם נקראים אצלם בעלי התמונות והוא אצלי ענין גנז ספרי רפואות והודו לו וכן מצאתיה בהדיא אח"כ בפרוש המשנה לגדולי המחברים ברביעי של פסחים ומה שאמרו רבותינו במסכת שבת ס"ה א' בענין יוצאין בסלע שעל גבי הצינית ואמרו עליה אי משום צורתא וכו' שנראה שהיו מרפאין בצורה לא נאמר על צורת כוכב ומזל כלל אלא בדברים המוניים אין בהם חשש שיבא האדם לטעות בהם כעין אלו שעושים הצורה השלומיית על לחי הבולט וכיוצא באלו ההבלים:

14 והעיקר באלו הענינים שהגלגלים והמזלות פועלים בנבראות התחתונות וכמאמר אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו כוכב מלמעלה מכה אותו ואומר לו גדל וכל שהדבר קבוע בכך כגון שזה המזל מושל ביום פלוני ובמקום פלוני והלבנה בחדשה מוספת במים ומלחלחת הארץ עד שגורמת הפסד בחתוך העץ הנחתך באותה שעה אין בזה כלום והוא כדבר מוטבע והוא הוא ענין מניעת ההקזה בעת שלטנות מאדים שהדם רותח ומתעורר ויש בהוצאתו היזק וזה טבע גמור ואינו אלא כאומר נעשה דבר זה בחצי היום כשיהיה השמש בתגבורת חומו אבל מה שישתנה בהם תמיד לפי דבוק הכוכבים זה בזה כמו שיאמר שילקח הדבר הפלוני בהיות הירח במזל פלוני במעלה פלוני הוא הכשוף והעוננות וכל שיכוין עשיית פעולה או מניעת פעולה על זה אסור שזה ממה שיתלו רוב הפעולות בהם לעובדיהם והוא ממה שימעט ביראת השם ובבטחון בו והוא שכונת התורה וקטבה הוא הסרת ע"ז ומחות זכרה ושלא יחשב בכוכב מן הכוכבים שהוא מועיל או מזיק שזו היא הסבה המביאה לעבדם וכבר הזכרנו בזה לשון גדולי המחברים והוא שכתבו איזהו מעונן אלו נותני העתים שאומרים באצטגנינות יום פלוני רע לדבר פלוני יום פלוני טוב לעשות דבר פלוני שנה פלונית או חודש פלוני רע לדבר פלוני וכן אסור לעונן אע"פ שלא עשה מעשה אלא שהודיע אותם הכזבים שהסכלים מדמים שהם דברי אמת וחכמה וכל העושה מעשה מפני האצטגנינות וכיון מלאכתו או הליכתו באותו העת שקבעו הוברי שמים הרי זה לוקה:

15 ונשלם הפרק תהלה לאל:

16 בן סורר ומורה וכו' זה הפרק אינו ענין בפני עצמו אבל ממה שביארנו שהיה בכלל החלק החמישי לבאר במחוייבי הריגה איזה מהן בסקילה ואיזה בשריפה ואיזה בהרג ואיזה בחנק והותחל ענין זה בפרק שביעי בנסקלין עד שהתבארו שם ענין הנסקלין כלו ובפרט עניני רוב הנסקלין עד שלא נשאר לבאר בדיני פרטיהם רק בן סורר ומורה לבד והיה הפרק ההוא ארוך בעצמו עם היות עניני בן סורר ומורה ארוכים ייחד להם פרק בפני עצמו ונמצא ענין הפרק להשלים עניני הנסקלין אלא שנתגלגלו בו שאר ענינים מענין בא במחתרת על ידי גלגול מה שנאמר בבן סורר ומורה שעל סופו נהרג שאף בא במחתרת כן ר"ל נהרג על שם סופו כמו שיתבאר וכן נתגלגל לבאר אלו הן שמצילין אותן בנפשם ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים הראשון בעניני בן סורר ומורה לבאר מי הוא נעשה בן סורר ומורה ובאיזה זמן הוא נעשה בן סורר ומורה השני בביאור עניני האכילה שנעשה בה בן סורר ומורה השלישי לבאר הצדדין שהוא ניצול בו מדין בן סורר ומורה אע"פ שהיה ראוי לכך וכשהוא נעשה בן סורר ומורה כיצד עושין בו הרביעי בעניני הבא במחתרת על איזה צד ההורגו לשם חייב או פטור ואם הזיק הוא לשם על איזה צד הוא חייב או פטור החמישי הרודף אחר העבירה לעשותה על כל פנים איזה ניתן להצילו בנפשו ואיזה לא ניתן להצילו בנפשו זהו ענין הפרק דרך כלל אלא שנתגלגלו בה קצת דברים כמו שיתבאר בפרטים:

17 והמשנה הראשונה ממנו אמנם תכוין לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר בן סורר ומורה כלומר בן סורר ומורה שייעדנו עליו בפרק ארבע מיתות שהוא חייב סקילה מאימתי הוא נעשה בן סורר ומורה משיביא שתי שערות ר"ל בזמנן והוא בן שלש עשרה שנה ויום אחד עד שיקיף זקן התחתון ר"ל שתבא כל הגויה מוקפת בשערות וקרא מקום השערות זקן בלשון נקיה וכדי שלא לטעות ממנה לשער הזקן חזר ואמר התחתון ולא העליון אלא שדברו חכמים בלשון נקיה וקראו מקום ההקף זקן וביאר טעם לדברים שהרי כתיב בן ואי אפשר לומר קטן שהרי לא בא לכלל המצות ואע"פ שמאחר שעל סופו הוא נהרג היה לנו לחייבו אף בקטנות אעפ"כ אי אפשר שהתורה תצוה להרוג את הקטן א"כ עכ"פ בגדול הוא מדבר והוא בן שלש עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות ומאחר שאמר בן אתה דורש בן ולא איש ר"ל שמאחר שנעשה גדול וקם לו ברשות עצמו אינו נהרג באכילה המכוערת וא"כ שיעורו משעה שהוא גדול לעונשין עד שיעשה איש גמור והוא שהוקף זקן התחתון ופי' בגמ' שהוקף הגיד בשערות אע"פ שלא הוקף הכיס שהקף הכיס בא אחר זמן הקף הגיד ואמר שאחר הקף זה הוא ברשות עצמו ואינו נהרג באכילתו ונמצא שאם הוקף ביומו ר"ל תכף שנעשה בן שלש עשרה שנה ויום אחד אינו נעשה בן סורר ומורה:

18 וכן הוא דורש בה בן ולא בת ר"ל שהבת אינה נדונית בדין סורר ומורה כלל שלא הקפידה תורה אלא על מי שדרכו להמשך אחר תאוותיו ולהשתקע בהן ואין זה בבת אלא בבן שדברים אלו אע"פ שגזרת הכתוב הן כלם נמשכות לענין זה ואע"פ שבתחלת העיון יראה במקצת הפרטים הפך הדברים ובתלמוד המערב אמרו כל אלין מליא לא מסתברן די לא חליפין מי היה בדין שיהא חייב הבן או הבת מי היה בדין שיהא חייב גדול או קטן הוי אומר גדול מי היה בדין שיהא חייב גונב משל אביו או משל אחרים הוי אומר משל אחרים ופטרה התורה הבת והגדול והגונב משל אחרים הא אין כאן אלא גזירת מלך והתבאר במקום אחר שטומטום ואנדרוגינוס אינם נעשין בן סורר ומורה ואפילו נקרע הטומטום ונמצא זכר:

19 זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

20 קטן אינו מוליד ר"ל שאינו מזריע זרע הראוי להולדה והוא שנאמר בגזל הגר שנשבע עליו ואח"כ הודה ומת הגר שינתן לכהן כמו שבארנו הדין במס' ב"ק ואם אין לאיש גואל וכו' ודרשו בו וכי יש לך אדם שאין לו גואל אלא בגזל הגר הכתוב מדבר ואמר איש כלומר איש אתה צריך לחזר אחריו ר"ל אם הוליד בן אחר שנתגייר או נתעברה אשתו אבל קטן ר"ל אם זה הגר הוא קטן ומת אי אתה צריך לחזר עליו שהרי אינו מוליד ושמא תאמר ואם גר זה קטן האיך זה נשבע לו ואין נשבעין על טענת קטן מ"מ אתה יכול לפרשה בתבעו וקפץ זה ונשבע מאליו שהרי אף בגדול עיקר השבועה כך היא שהכרח בית דין להשביעו אין כאן שהרי כופר בכל הוא אלא שנשבע מעצמו או שאמר לו הלה משביעכני וקבלה ר"ל שאמר אמן שכל שהוא מושבע וקבלה הרי הוא כמוציא שבועה מפיו אפילו היה המשביע גוי או קטן כמו שביארנו במקומו וי"מ אותה בגדול שתבע והיה לו בן קטן משנתגייר ונשבע לו והודה ומת האב ואח"כ מת הבן ואין צרך בכך ולא עוד אלא שאין לשון ואם אין לאיש גואל מוסב יפה אלא על הנגזל:

21 אע"פ שאין הקטן מוליד ושכך הוא מנהג הטבעים אין הדבר נמנע ויארע לפעמים על דרך הזרות ולקדימת שלמות הטבעים וכבר מצינו בדורות הראשונים כן כמו שהתבאר בפרק זה וכל שיארע כן אין אותו הבן נעשה לעולם בן סורר ומורה שנאמר כי יהיה לאיש בן ולא לבן בן: