מאירי על סנהדרין מ״ב

1 הרואה לבנה בחדושה מברך בא"י אמ"ה אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם חק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם ששים ושמחים לעשות רצין קוניהם פועל אמת שפעולתו אמת וללבנה אמר שתתחדש להיות עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה ולפאר את יוצרם על כבוד מלכותו בא"י מחדש חדשים ונשים ועמי הארץ שאין יודעין לברך מברכין בא"י אמ"ה מחדש חדשים ואין מברכין בה הטוב והמטיב אע"פ שמיתוסף לנו אור בתוספת שלה שהרי אין מברכין דיין האמת על חסרונה והטעם שכל שדרכו בכך ואי אפשר להשתנות אין בה ברכת הטוב והמטיב:

2 כל המברך על החדש בזמנו כאלו מקביל פני שכינה שהרי זה הערה והתבוננות לחדוש הבריאה ומתוך כך צריך שיברך מעומד והזכירו בכאן על מקצת חכמים שהיו קופצים ומברכין וכן נהגו רבים עכשיו לעשות שלש קפיצות דרך שמחה וחיבת מצוה ועד אימתי מברכין אם לא בירך בלילה ראשונה מברך בשניה וכן עד שתתמלא פגימתה ותעשה כנפה והוא עד ששה עשר יום בחדש אבל מכאן ואילך ישנה היא ואין ראוי לברך עליה בלשון מחדש חדשים ויש שנהגו שלא לברך עד מוצאי שבת הראשון לחדושה והוציאו דבר זה ממה שאמרו בתלמוד המערב אין מברכין על הלבנה עד שתתבשם ופירשו בה עד שיברכו על הבשמים ואיני יודע טעם בדבר ומ"מ יש מי שמפרש עד שתתבשם כענין עבד בושמא להלולא והוא עיגול האפריון של חתנים העשוי כמין יתר ובא כענין מה שאמרו כאן עד שבעה שתעשה כיתר ואין הלכה כן אלא עד שתעשה כנפה כמו שביארנו ומ"מ במסכת סופרים שנויה בהדיא כדעה ראשון והוא שאמרו שם פרק עשרים אין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת כשהוא מבושם וכליו נאים ותולה עיניו כנגדו ומישר את רגליו ומברך אשר במאמרו וכו' וחותם בא"י מקדש ישראל ומחדש חדשים ונאמר עוד שם שהוא אומר שלש פעמים סימן טוב תהי לכל ישראל ברוך בוראך ברוך יוצרך ברוך מקדשך ורוקד שלש רקידות כנגדה ואומר כשם שאני רוקד ואיני יכול ליגע בך כך כל המרקד כנגדי לא יגע בי תפול עליהם אימתה ופחד וכו' ושיאמר זה דרך תפלה לא דרך נחש ולחש חלילה אלא דרך תפלה ובקשה ודרך הערה והתבוננות על פלאות השם ויכלתו בחדוש ובהשתנות הטבעים ולהעניש לממרים ולגמול לטובים:

3 לעולם יהא אדם שקוד ללמוד תורה הרבה ואל יהא נשען בבינתו ופלפולו שאין הפלפול כלום לענין הוראה במקום שאין שם ידיעה דרך הערה אמרו בתחבולות תעשה לך מלחמה במי אתה מוצא מלחמתה של תורה במי שיש בידו חבילות חבילות של משנה ואין זה נמצא אלא בשקידה גדולה ובעמל ויגיעה דרך צחות אמרו ורוב תבואות בכח שור וכבר בארנו שאין בעל הוראה אלא מי שהוא גמיר וסביר ר"ל יודע הרבה ומפולפל ובעל סברא לבחינת הענינים איזה ראוי לדמותו לזה ואיזה אינו ראוי לדמותו וכל כיוצא בזה:

4 המשנה השניה וענינה לבאר בה ענין החלק השני והוא שאמר היו מכניסין את השני כלומר שאחר שאיימו את כלם דרך כלל על הדרך שבארנו בפרק שקדם ועמדו בדבריהם והכניסו את הראשון וחקרוהו ובדקוהו היו מכניסין את השני וכן כלם זה אחר זה שאפילו הם מאה בודקין את כלם בדרישה וחקירה לידע אם תהא הכחשה ביניהם ואם נמצאת הכחשה ביניהם עדותן בטלה על הצדדין שביארנו ואם נמצאו דבריהם מכוונים מתחילין במשא ומתן ופותחין בזכות כמו שבארנו בפרק שקדם והוא שאומרין אם לא עשית דבר זה אל תתירא וכיוצא בדברים אלו אמר אחד מן העדים יש לי ללמד עליו זכות אין שומעין לו ומשתקין אותו כמו שהתבאר וכל שכן אם בא ללמד חובה אמר אחד מן התלמידים יש לי ללמד עליו חובה אין שומעין לו בדיני נפשות אבל אחד מן התלמידים שאמר יש לי ללמד עליו זכות מעלין אותו ומושיבין אותו עמהם ופי' בגמ' שאם יש ממש בדבריו שומעין לו ואינו יורד משם לעולם ר"ל כל זמן שאותו ענין לפניהם שלא גמרוהו שאם לעולם ממש הרי ניתוסף מנין הסנהדרין ואם אין ממש בדבריו אינו יורד משם כל אותו היום שלא תהא עלייתו ירידה לו אפילו אמר הנידון עצמו יש לי ללמד על עצמי זכות שומעין לו ומצטרף להשלים רוב המזכין ובלבד שיהא ממש בדבריו ואע"פ שבעדים נמנענו מזו מפני שהם נוגעין בדבר והיה לנו לומר כל שכן בהוא עצמו אין חוששין לכך במשא ומתן שהרי אנו מתבוננים בטעמו אם יש בו ממש אם לאו והוא עצמו הכל יודעין שנוגע בדבר הוא ולא יבואו לימשך אחר דבריו אלא בטעם נכון אבל העד שמא לא ירגישו בנגיעת עדותו ויבאו לימשך אחר דבריו מצאו לו זכות פטרוהו בו ביום ואם לא מצאו לו זכות מלינין את דינו ומעבירין אותו עד למחר וחובשין אותו ומיד מזדווגין זוגות או שלשה שלשה או כרצונם שלא נאמר דוקא זוגות אלא שכך מנהג משא ומתן ונושאין ונותנין כל אותו היום וכל הלילה וממעטין במאכל שהרי אין באים לפניהם אלא בזמן ישיבתם שהיא עד חצות היום ולא היו אוכלין עד שנסתלקה ישיבתם ועל זה אמר שממעטין במאכל ושלא היו שותין יין כל אותו היום ונושאין ונותנין כל אחד עם בן זוגו או עם עצמו או עם חבירו ולמחר היו משכימין ובאין לבית דין ואם עמדו על דעתם המזכה אומר מזכה אני במקומי והמחייב אומר מחייב אני במקומי ואם היה להם שנוי בסברתם המלמד חובה יכול לחזור וללמד זכות אבל אותו שלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה בשעת המשא ומתן ואם טעו בדבר ולא ידעו איזה פטור ואיזה חייב שני סופרי הדיינין מזכירין אותם שהיו כותבין דברי המזכין ודברי המחייבין כמו שהתבאר:

5 ומתחילין לסדר טענותיהם אם מצאו לו זכות ונשתנית סברת המחייבין פטרוהו והוא הדין אם נשתנית סברת המזכין בשעת הגמר דין ונעשו רוב מחייבים בשנים שחייב אלא שהתנא מחזר על הזכות ואם לאו עומדין למנין שנים עשר מזכין ואחד עשר מחייבין זכאי שמטין לזכות על פי אחד שנים עשר מחייבין ואחד עשר מזכין או שמזכים ומחייבים שוה בשוה ואחד אומר איני יודע יוסיפו בדיינין ומוסיפים שנים שנים עד שבעים ואחד או עד שירבו המחייבים בשנים או המזכים באחד הוסיפו עד שבעים ואחד ונמצאו שלשים וששה מזכים ושלשים וחמשה מחייבין זכאי שלשים וששה מחייבין ושלשים וחמשה מזכין או שלשים וחמשה מזכין ושלשים וחמשה מחייבין ואחד אומר איני יודע ואין כאן עוד תוספת דנין אלו כנגד אלו עד שיראה אחד מן המחייבין דברי המזכין והוא הדין בהפך בשעת גמר דין אלא שהתנא מחזר על הזכות ומגדולי המחברים כתבו שאין מחייבין אותו והוא תמוה:

6 ושאלו בגמרא אם לא ראו זה את דבריו של זה במשאם ומתנם מהו ופרשו שגדול שבדיינין אומר נזדקן הדין ופירושו קש דינא כלומר כבר נעשינו מתונין בדין זה ולא יצאה לנו תעלומתו לאור ופוטרין אותו ומ"מ אין אומרים לפוטרו מתחלה ר"ל משהוסיפו עד שבעים ואחד ונחלקו ביניהם ומה לנו להמתין עד שידינו אלו כנגד אלו שראוי להם לשאת ולתת כדי שלא לצאת בית דין מעורבב שלא בגמר דין ובדיני ממונות מוסיפין ג"כ עד שבעים ואחד כמו שביארנו וכל שנחלקו שלשים וחמשה כנגד שלשים וחמשה ואחד אומר איני יודע מעמידין את הממון בחזקת בעליו בדין גמור ואין מניחין אותו מחמת עומק הדין אלא דנין וגומרין להעמיד ממון בחזקת בעליו ועל זו אמרו שאין אומרין בדיני ממונות נזדקן הדין וי"מ שמועה זו ר"ל נזדקן שאינה עסוקה בשהוסיפו עד שבעים ואחד ועמדו במחלקותם אלא בכל זמן שבאים לגמור את הדין לחובה בדיני נפשות אומרין נזדקן הדין כלומר הרבה טרחנו לזכות ולא מצאנו כדי שיתעוררו ללמד זכות מה שאין כן בדיני ממונות ולדעת בנזדקן הדין חתם דינא כלומר יפה העמדנוה על בוריו ואין צריך עוד דקדוק בדבר הענין בהפך שבדיני נפשות אין אומרין כן שלא יתיאשו מתוך כך לחזר אחר הזכות ובית דין הגדול שנחלקו בין בדיני נפשות בין בדיני ממונות בין באיזה דין של תורה או של סופרים אין מוסיפין עליהם אלא דנין אלו כנגד אלו על הדרך שבארנו באלו:

7 זהו באור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא בארנוהו:

8 ונשלם הפרק תהלה לאל:

9 נגמר הדין וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על זה הפרק שהוא בא להשלים ענין החלק הרביעי והוא שכשביאר בפרק הראשון ענין משא ומתן של בית דין בדיני נפשות עד שפטורוהו או שחייבוהו יש צדדין שאף לאחר גמר דין צריכין להחזיר ולפטרו לפעמים כמו שיתבאר ויתחיל בו בבאור החלק החמישי בתכונת המיתות שנמסרו לבית דין והתחיל בזה הפרק בביאור זה החלק והתחיל בענין הסקילה שהיא החמורה שבכלם וסוף זה החלק והוא תכונת שאר המיתות והנידונים באיזו מן המיתות הם נידונים יתבאר בפרקים הבאים ועל זה הצד יתחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון אחר שגמרו את דינו והוציאוהו האיך היו מתנהגים בהולכתו ועל ועל איזה צד לפעמים היו מחזירין אותו ואם לא החזירוהו האיך מלמדים אותו להתודות השני תכונת הסקילה האיך היא וכן תכונת התלייה שעמה שמקצת הנסקלין נתלין כמו שיתבאר השלישי בכלל כל הרוגי בית דין מתי קוברים אותם ובאיזה מקום והנהגת קרוביהם באבלותם:

10 זהו שרש הפרק אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

11 והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר נגמר הדין לחייבו מיתה היו מוציאין אותו להרגו באותה מיתה שהוא חייב בה ומפני שהסקילה חמורה למדה בסקילה כמו שהקדמנו והוא שאמר מוציאין אותו לסקלו ובית הסקילה היה חוץ לבית דין שנאמר הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה ר"ל חוץ לשלש מחנות והוא הדין לשאר המיתות שהיו בית דין הורגין בהם שמקומם חוץ לבית דין ובבית דין הגדול ר"ל בירושלים היה גם כן חוץ לשלש מחנות לפי מה שהתבאר בגמ' ר"ל חוץ לעזרה שהוא במקום מחנה שכינה וחוץ להר הבית שהוא במקום מחנה לויה וחוץ לכל העיר שהוא במקום מחנה ישראל ובשאר מקומות היה מקום ההריגה חוץ לעיר ואפילו היו קובעין מקום חוץ לירושלים עושין מקום ההריגה רחוק מהם כדי שלא ימהרו כל כך במיתתו שמא יבואו טוענים להציל ואחד עומד על פתח בית דין והסודרין בידו להניף בידו אם יצטרך על הדרך שיתבאר בסמוך שאם אמר אחד יש לי ללמד עליו זכות זה מניף הסודר והסוס רחוק ממנו ר"ל מאותו שמביא הסודר וסוס זה הוא אחד שרוכב על סוס והוא רוכב והולך אחר המנהיגין את הנדון ובעל הסודר עומד לאחוריו רחוק ממנו בין עובי העם בכדי שאם יהיה זה מניף הסודר יהא הרוכב רואהו ומעכב את המנהיגין לראות אם יש טעם בדבר ויש שואלין למה לא היה מניף הסודר עומד במקום גבוה ויראוהו המנהיגין ולא נצטרך לרוכב על הסוס אלא שיהא הוא עומד בהר גבוה כמניפי המשואות וכמניפי סודר של שעיר עזאזל ולדעתי אינה שאלה שהמניף הזה היה לו לעמוד בתוך העם כדי שאם יאמר אחד יש לי ללמד עליו זכות יהא שומע מיד ומניף ולא היה יכול ליחד לעצמו מקום גבוה:

12 אמר אחד יש לי ללמד עליו זכות הלה מניף בסודר והסוס רץ ומעמידו ומחזירו לבית דין אפילו אמר הוא עצמו יש לי ללמד על עצמי זכות מחזירין אפילו ארבעה וחמשה פעמים ופי' בגמ' שפעם ראשונה ושניה מחזירין אותו אע"פ שאין ממש בדבריו שמא מפני הפחד נסתתמו טענותיו ותתישב דעתו באותו מתון שהוא בא לבית דין ואם לא נמצא ממש בדבריו בשתי פעמים אלו מוציאין אותו ואם חזר ואמר יש לי ללמד על עצמי זכות אין מחזירין אותו אא"כ יש ממש בדבריו הא אם יש ממש בדבריו מחזירין אותו כמה פעמים ומתוך דברים אלו פי' בגמ' שמוסרין לו בפעם זו שני תלמידי חכמים בדרך שיבינו אם יש ממש בדבריו אלו אם לאו החזירוהו ומצאו לו זכות פטרוהו לא מצאו לו יוצא ליסקל וכן הדין בשאר מיתות:

13 והכרוז יוצא לפניו משיצא מבית דין בין פעם ראשונה בין כשיצא אחר שהחזירוהו ומכריז ואומר איש פלוני יוצא ליסקל או ליהרג במיתה פלונית על שעבר עבירה פלונית ופלוני ופלוני עדיו ופי' בגמ' שצריך שיאמר ביום פלוני ובשעה פלונית ובמקום פלוני שמא מתוך כך יבאו מזימים ומסיים בהכרזתו כל שיודע לו זכות יבא וילמד ואם אמר אחד יש לי ללמד מחזירין אותו על הדרך שבארנו לא מצאו לו זכות והוציאוהו עד שהיה רחוק ממקום הסקילה או ההריגה עשר אמות אומרין לו התודה שכן דרך כל המומתין מתודין וכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא שכן מצינו בעכן שאמר לו יהושע בני שים נא כבוד לי"י אלקי ישראל ותן לו תודה הגד נא לי מה עשית אל תכחד ממני ויען עכן את יהושע ויאמר אמנה אנכי חטאתי לי"י אלקי ישראל וכזאת וכזאת עשיתי ומנין שנתכפר בוידויו שנאמר מה עכרתנו יעכרך י"י ביום הזה היום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעולם הבא ואם אין יודע להתודות אומרין לו שיאמר שתהא מיתתו כפרה על כל עונותיו ר' יהודה אומר אם היה יודע בעצמו שהוא מוזם ר"ל ששקר העידו עליו אומר שתהא מיתתו כפרה על כל עונותיו חוץ מזה ואמרו לו א"כ כל אדם יהא אומר כן כדי לנקות את עצמו אלא אפילו יודע ששקר העידו עליו מתודה ואומר שתהא מיתתו כפרה על כל עונותיו וכן הלכה היה רחוק מבית הסקילה ארבע אמות מפשיטין את בגדיו שנאמר ורגמו אותו בלא כסותו ומכסין אותו מלפניו והאשה מלפניה ומאחריה דברי ר' יהודה וחכמים אומרים האיש נסקל ערום ר"ל בכיסוי מלפניו ואין האשה נסקלת ערומה אף בכיסוי מלפניה ומאחריה אלא בלבישת חלוקה וכן הלכה:

14 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

15 זה שביארנו במשנה שבית הסקילה היה חוץ לעיר בכל מקום אע"פ שהדבר כן ברוב נסקלין יש מהם שנים שאין המדות שוות בהן והם נערה המאורסה ועובד עבודה זרה שנערה המאורסה שזינתה אם זינתה בבית אביה אע"פ שלא העידו עליה עד שהיא בבית חמיה נסקלת על פתח בית אביה ואם אין לה פתח בית אם נסקלת בבית הסקילה זינתה בבית חמיה קודם שימסור אותה האב אע"פ שהעידו עליה אחר שחזרה לבית אביה נסקלת על שער העיר ואם היא עיר שרובה גוים נסקלת על פתח בית דין באו עדים אחר שבגרה או אחר שבעלה הבעל אע"פ שהעידו שזינתה בבית אביה בעודה ארוסה נסקלת בבית הסקילה וכן בעבודה זרה סוקלין אותו על פתח שער שעבד בו ואם רוב גוים נסקל על פתח בית דין ודברים אלו גזירת הכתוב הן שבעבודה זרה כתוב אל שעריך מפי השמועה למדו שער שעבד בה ובנערה המאורסה כתוב אל שער העיר ואל פתח בית אביה הא שאר הנסקלין כלן נסקלין בבית הסקילה שהיה חוץ לעיר:

16 זה שביארנו במשנה גם כן שאם היו בית דין קובעים מקום חוץ לירושלים היו עושין מקום הריגה רחוק מהם וכמו שאמרו בכאן דאי נפיק בי דינא ויתיב חוץ לשלש מחנות עבדינן בית הסקילה חוץ לבית דין יש שואלין והלא בזקן אמרו אם מצאן בבית פאגי אע"פ שהוא מקום שנידון כתוך העיר והמרה עליהן אין המראתו המראה שאין זה מקום הדין ונאמר וקמת ועלית מלמד שהמקום גורם והוא הדין שאין דנין שאר דיני נפשות חוץ ללשכת הגזית והאיך אתה אומר שיהו קובעים להם מקום חוץ לירושלים עד שפירשו שמועה זו בסנהדרי קטנה שבשאר ארצות ואם בירושלים בסנהדרי קטנה שבפתח העזרה ושבהר הבית ואע"פ שענין חוץ לשלש מחנות אינו נאמר אלא בשאותו של עזרה מן המנין כמו שביארנו במשנה מ"מ למדנו לאותו שבהר הבית מיהא לחוץ לעיר וכן בשאר מקומות ולדעתי אין כאן קושיא כלל שכל שנקבע מקומם באיזה מקום שבתחום ירושלים הרי הוא מקום הדין כלשכת הגזית עצמה:

17 פרים הנשרפין כגון פר כהן משיח ופר העלם דבר היו נשרפין חוץ לשלש מחנות ואע"פ שאין כתוב בהם אלא מחוץ למחנה הרי השיב בפר העדה אל מחוץ למחנה ולא הוצרך שהרי כבר נאמר בו ושרף אותו כאשר שרף הפר הראשון הא לא בא אלא ליתן מחנה שניה וכשהוא אומר בדשן שלהם אל מחוץ למחנה ולא הוצרך שכבר נאמר במזבח חיצון על שפך הדשן ישרף ואחר ששפיכת הדשן במזבח החיצון היא במקום שריפת הקרבן אף של פרים הנשרפים במקום שריפת הפר הא לא בא אלא ליתן מחנה שלישית אבל חוץ למחנה הבא לחייב בשוחט בחוץ פירושו חוץ למחנה אחת והוא חוץ לעזרה ולמדנו חוץ למחנה של נסקלין מחוץ למחנה של פרים לשלש מחנות בגזירה שוה כמו שנזכר בגמרא: