מאירי על סנהדרין ע״ו

1 לעולם יהא אדם זהיר בזווג בנותיו שיזווגם כראוי להם שמא אם ישיא אותה לזקן המזוהם ולכיוצא בו יגרום לה ליבטל חנו אצלה ותתן עיניה באחרים וכן יזהר להשיאן סמוך לפרקן כדי שלא יבואו לידי זנות אלא שאין ראוי לו להשיא אשה לקטן שביאת הקטן אינה אלא כמו זנות ומ"מ סמוך לפרקו מותר ומעתה כל שנשא אשה מותר להתיחד עמה ואע"פ שביבמות אמרו שלא תקנו נשואין לקטן והיה לנו לומר שבעילתו בעילת זנות עד שיגדיל ויקדש קדושין גמורין לא נאמר כן אלא ליפטר מן החליצה ומן הייבום וכן מן הגט לדעת קצת אבל מ"מ לענין זה יש לו שם נשואין שאין בעילתו בעילת זנות שאם לא כן האיך היה משבח את המשיאן סמוך לפרקן וזהו שאמרו בפרק הכותב צ' א' שהקטן שהשיאו אביו אשה כתובתה קיימת אלמא רגילין היו לעשות כן ואם אינן כלום האיך הכתובה קיימת והרי מוקדמת היא כך כתבוה חכמי התוספות ומ"מ אין לראיה שלהם הכרח אלא בסמוך לפרקן והם כתבוה בסתם ונראה שכך הוא דעתם אף בקטן הרבה ומ"מ לכשיגדיל מתיחד בפני עדים לשם קידושין ורבותי' ז"ל אסרוה על ידי מעשה שמאחר שאם קדשה אחר מקודשת לשני ואסרוה לקטן כדין אשת איש אף קודם הקידושין הרי היא כפנויה דעלמא ובקטנה הוא שנתקנו נשואין שלא ינהגו בה מנהג הפקר אבל בקטן אין נשואין כלל והם פירשו סמוך לפרקן במקום זה למה שאמרו במקום אחר בן שמונה עשרה לחופה שישיאם קרוב לזמן זה או קודם לו הרבה וכענין מה שאמרו אנא נסיבנא בשיתסר ואי הוה נסיבנא בארביסר הוה אמינא לשיטנא גירא בעיניה ואע"פ שבקצת מקומות אתה צריך לפרש כן כגון בענין הסימנין לא כל המקומות שוים בו לפירוש אחד אלא כל אחד לפי ענינו ומה שהביאו ממה שנאמר בכתובות שכתובתה קיימת בדיעבד ושמא השיאו אביו והפרישוהו וגדל אצלה ואחר שגדל ביאתו לקדושין שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא שבביאה ראשונה אחר גדלות צריך עדי ייחוד אם אינו מקדשה בשאר הדרכים וזהו פירוש שעל מנת כן קיימה כלומר שאחר שגדל קיימה על דעת הכתובה שכתב לה כשהוא קטן ואע"פ שבשעת כתיבה אינה כלום שהרי בלא כתובה אינו רשאי לשהות ולבא אליה אא"כ ביאה ראשונה שהוא בא עליה לשם קדושין שלא לעשות בעילתו בעילת זנות וכן ראיה ממה שאמרו במסכת קידושין המקדש בפחות משוה פרוטה אע"פ ששילח סבלונות לאחר מכן אינה מקודשת וכן קטן שקדש אלמא קטן שקדש כקדושין שבפחות משוה פרוטה הם שאינם כלום ולענין כתובה שנכתבה כשהוא קטן יראה לי שלא אמרו קיימת אלא לעיקר כתובה אבל לענין הנדוניא אין הקטן בר הקנאה כלל שהרי תוספות שלו אינו כלום כמו שהתבאר בסוף פרק הכותב:

2 כל המוסר את בתו שלא לשם אישות עובר בלאו שנאמר אל תחלל את בתך להזנותה וכן היא שמסרה עצמה שלא לשם אישות הרי היא בכלל זה אלא שלאו זה אינו מן המנין לדעת גדולי המחברים:

3 עובדי האלילים וכיוצא בהם מבעלי האמונות הקדומות אע"פ שהוזהרנו בגזילתם ובגניבתם ובכל מיני רמאות הבאים מצדנו אין אנו מצווים בחזרת אבדתם כלל במקום שאין שם חלול השם וכבר בארנו דבר זה בב"ק:

4 האוהב את אשתו כגופו ומכבדה יותר מגופו והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה ומשיאן סמוך לפרקן עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך וכו':

5 האוהב את שכניו ומקרב את קרוביו והנושא את בת אחותו והמלוה סלע לעני בשעת דחקו עליו הכתוב אומר אז תקרא וי"י יענה ומ"מ בממציא לעני מעות מצד שנותן עיניו בנכסיו הרי זה רשע ערום ומצותו עבירה אצלו ונעשה סניגורו קטיגורו כמו שכתבנוה במסכת חגיגה:

6 המשנה השניה והכוונה בה להתחיל בבאור החלק השני ואמר אלו הן הנהרגין ר"ל בסייף רוצח ואנשי עיר הנדחת ר"ל הנדחים אבל לא המדיחים ואח"כ הוא מתחיל בעניני הרציחה על איזה צד חייב בה ועל איזה צד פטור ממנה ואמר רוצח שהכה את רעהו בין באבן בין בברזל חייב ופירוש הדבר באבן שיש בה כדי להמית וכן בברזל אם הכהו בעשת של ברזל אבל אם הוא חד כגון שפוד או סכין והרגו בחודו אין כאן שעור אלא אפילו במחט חייב כבש עליו לתוך המים או לתוך האש ר"ל שנפל זה למים או לאש והיה רוצה לעלות וכבשו זה לשם בידיו עד שמת או עד שלא נשאר בו כח לעלות חייב אע"פ שלא דחפו הוא ופי' בגמ' שאף במצמצם כן ר"ל שאינו כובשו בידיו אלא שעושה איזה מעשה שמונע עלייתו מצד שהוא מצמצם לו מקום עמידתו שלא יוכל לצאת משם וכל שכן אם דחפו לשם שאינו יכול לעלות וכן אם הניח ידו על פיו וחוטמו עד שהניחו מפרפר וכיוצא בזה אבל אם דחפו והיה יכול לעלות ולא עלה ומת פטור אע"פ שהוא דחפו שיסה בו את הכלב שיסה בו נחש פטור שאין זה אלא גרמא השיך בו נחש שהוליכו אצלו והגיע שיני הנחש בבשרו ר' יהודה מחייב שלדעתו ארס נחש בין שיניו הוא עומד והרג בידים הוא והנחש פטור וחכמים פוטרים מפני שלדעתם ארס נחש מעצמו הוא מקיא ולא בין שניו הוא ונמצא שאינו הורג בידים בהגעת שיניו בבשרו ולפיכך משיך בסייף פטור והנחש בסקילה ואע"פ שבשור האצטדין אמרו שפטור הואיל ואחרים הגיחוהו טעם הדבר מפני שהקרן הוא כארס בין השנים הא אם השיך בו את הכלב חייב והכלב אינו נסקל והלכה כחכמים ואפילו שיסה אע"פ שפטור ממיתת בית דין חייב הוא בידי שמים ויד המלכות רשאה להרגו בדינא דמלכותא או אפילו בית דין דרך הוראת שעה אם ראו העולם צריך לכך ולענין נזיקין בעלים משלמים.

7 זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שבארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

8 זה שביארנו בברזל שכל שהרגו דרך חודו אין בו שיעור דווקא שתחבו במקום שהנקב כדי להמית כגון בושט או בלב וכיוצא באלו ושמא תאמר ואף בעץ כן וכמו שאמרו ששפדו בייחור של תאינה ודאי כך הוא אלא שמ"מ צריך שיעור בעביה מה שאין כן בברזל:

9 כשם שביארנו לענין מיתה שהכובש את חברו לתוך המים חייב כך לענין נזיקין אם כבש את בהמתו של חברו במים או שמנע עלייתה ומתה או שהיתה הבהמה בחמה ומנעתה שלא לצאת משם ומתה מתוך החום חייב לשלם וכן כל כיוצא בזה ויש פוסקין שהוא פטור ממה שנחלקו בזו רב אחא ורבינא והלכה כדברי המיקל ואינו כלום שלא נאמר אלא במחלוקת סתם כלומר רב אחא ורבינא חד אמר וכו' ואנו אומרים הלכה כדברי המיקל והוא רב אחא אבל בזו הנזכר בפירוש שרבינא מחייב לא נכלל בכלל זה ולא עוד אלא שזהו דינא דגרמי והלכה רווחה בענין ממון לדון דינא דגרמי ולא הוצרך לבאר דין זה אלא לדעת מי שאינו דן דינא דגרמי ומעתה אף כל אותם שיתבארו בסמוך באדם לפטור בנזיקין חייב מכח דינא דגרמי: