מאירי על סנהדרין פ״ח

1 המעריך פחות מבן חדש או בן חדש מצומצם כגון שהיה בן שלשים יום מצומצמים ואמר ערכו עלי אין זה כלום והרי זה כמעריך את הכלי שאינו נותן כלום שאין ערך לכלי ולא לבן חודש ואינו נותן אפילו דמיו חלק הזקן עליה לומר שנותן דמים ומשכנו הגזבר הרי זה גזל בידו לענין קדושין וכענין חברותיה:

2 סתם הקדשות לבדק הבית אבל סתם חרמים כגון שאמר דבר זה יהא חרם ולא אמר לשמים הרי הוא לכהנים שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה ואין בהם מעילה והוא שאמר גם כן כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו א"כ למה נאמר קדש קדשים הוא לי"י שחל על קדשי קדשים כבקדשים קלים והוא ששנינו מחרים אדם את קדשיו אם נדר שהוא חייב באחריותו נותן דמיהם אם החרים סתם לכהנים ואם לשמים לבדק הבית והבהמה תקרב למה שהיא ואם נדבה נותן טובת הנאה שבה כלומר אומדין כמה אדם רוצה ליתן בבהמה זו להעלותה עולה אע"פ שאינו צריך לה ונותן כאותו שיעור לכהנים בסתם ולבדק הבית במפרש חלק הזקן על זו אם לכהן אם לבדק הבית הרי יש בה שיכות אצל זדון כרת ושגגת חטאת על הדרך האמור בחברותיה:

3 ההקדשות כבר ביארנו בפרק ראשון שנפדין בשלשה ושלא כדברי האומר שאפילו מזלג קטן של הקדש צריך עשרה בני אדם חלק בה הזקן אם להקל אם להחמיר הרי אתה מפרש בה זדון כרת ושגגת חטאת על הדרך האמור בחברותיה:

4 המקנא לאשתו ר"ל שאמר לה אל תסתתרי עם איש פלוני צריך לקנא על פי שנים ואם נסתתרה אח"כ ושהתה כדי שעור טומאה אסורה עליו עד שתשתה ומ"מ אינו יכול להשקותה אא"כ באו שני עדים על הסתירה אבל על פי עצמו ר"ל שהוא בעצמו ראה שנסתרה אחר קנויו יוציא ויתן כתובה ואם לא ראה הוא אלא שהעיד לו אחד בכך אם הוא אדם כשר עד שדעתו סומכת עליו כבשנים יוציא ויתן כתובה ואם לאו הרי אשתו מותרת לו חלק הזקן לומר שמשקה על פי עצמו או על פי אחד ולא רצתה לשתות אף הוא צריך לומר לשיטתו שאין לה כתובה ואם מכרה כתובתה ותפש זה הלוקח ממונו של זה בכדי כתובתה וקדש הרי נמצא בקדושיו זדון כרת ושגגת חטאת על הדרך שביארנו או כלך לדרך אחרת שאם צריכה לשתות ומת אסורה ליבמה ואם לאו מותרת ליבמה:

5 כבר ידעת בחלל הנמצא בדרך שמודדין לו איזו עיר קרובה לו ומביאה עגלה ערופה על הדרך שיתבאר במקומו ומהיכן מודדין מחוטמו חלק הזקן לומר שמטבורו מודדין ונמצאת במדידה זו עיר אחרת קרובה לו ולא אותה שהיתה קרובה אלו נמדד מחוטמו נמצא לדעתו שזו מביאה עגלה והמקדש בה לא קידש וכמו ששנינו המקדש בעגלה ערופה לא קידש ולדעתינו אינה עגלה והמקדש בה קידש ונמצא ענין זה דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת:

6 כבר בארנו בפרק שישי שהמצורע שלא היה לו אוזן ימנית ולא בהן יד ולא בהן רגל אין לו טהרה עולמית ואין תקנה בנתינה על המקום או על השמאלית חלק בה הזקן הרי הכשירו להכנס בעזרה ואם חלק כדין הרי לדעת המרובין טהור וקרבנו קרבן ונמצא לכל צד שיחלוק שהוא חולק בדבר הבא לידי זדון כרת ושגגת חטאת:

7 הלקט הוא כל שנפל מתוך המגל בשעת הקצירה או מתוך ידו בשעת קבוץ השבלים ומ"מ אחד או שתים לקט שלש אינן לקט וכן לענין שכחה שני עמרים המובדלים זה מזה שכחה שלשה אינן שכחה חלק בה הזקן הרי יש כאן ספק בממון זה אם הוא של עני או של בעל הבית ונמצא מי שקדש מהם בספק קדושין:

8 מצות פאה להניחה מן הקמה במחובר לא הניחה מן הקמה מפריש מן העמרים לא הפריש מן העמרים מפריש מן הכרי עד שלא מירחו ואם מירחו מעשר ונותן לו אפילו טחנו או אפילו לשו ואפאו ועשאו פת נותן פאה לעניים מן הפת חלק הזקן בענין זה ובא העני ותפש מממונו בכדי פיאתו יש כאן דין ספק גזל לענין קדושין כמו שהתבאר בחברותיה:

9 אפילו חלק בגזירת סופרים כגון שהתיר חמץ בהנאה בשעה ששית או אסר בחמישית חייב הואיל וגזירתם נעשית על ענין שיש בעיקר איסורו כרת וחטאת וכן בכל דבר שאפשר לחקור בו שיהא באפשר לבא לידי כרת וחטאת כל שבארנו בזקן ממרא שהוא חייב אין בו חלוק בין שהיה מיקל בין שהיה מחמיר ולא סוף דבר שהסנהדרין חולקין בשם קבלתם והוא מפי סברתו אלא אפילו הוא והם מפי הקבלה או הוא והם מפי הסברא או אפילו הוא אומר מפי הקבלה והם מפי הסברא חייב שלא ירבו מחלוקות בישראל ושמא תאמר א"כ היאך לא הרגו את עקביא בן מהללאל שנחלק על חכמים שבלשכת הגזית בארבעה דברים כמו שהתבאר בעדויות ומפי השמועה היה אומרן כמו שהתבאר שם לא נמנעו מלהרגו אלא מפני שלא עשה ולא הורה לעשות כדברי עצמו:

10 בעל שמחל על קנויו קודם סתירה קנויו מחול וכאלו לא קנא ואין סתירתה שאחר מחילתו מביאתה לידי השקאה או לידי איסור ומ"מ אחר שנסתרה אינו יכול למחול כמו שיתבאר במקומו במסכת סוטה פרק ארוסה וכן בן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו אחר שהסכימו שניהם לכך ושהלקוהו תחלה על פיהם וחזר וקלקל והביאוהו לבית דין וקבלו עליו עדות שנייה מחילתם מחילה ופירשוה בתלמוד המערב דוקא שלא נגמר דינו ואע"פ שעמד בדין ויראה שאם מחל אחד מהם רוצה ואחד אינו רוצה אינו נעשה בן סורר ומורה כמו שהתבאר אבל זקן ממרא שרצו בית דין למחול לו ולהניחו אינן רשאין שלא ירבו מחלוקות בישראל:

11 כבר ביארנו בזמן ישיבת בית דין שסנהדרי קטנה ובית דין של שלשה יושבין מאחר תפלת השחר עד חצות היום אבל בית דין הגדול היו יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים ומ"מ בשבתות וימים טובים לא היו יושבין בלשכת הגזית אלא במקום שבהר הבית הנקרא חיל והוא לפני העזרה שלא יהו נראין כיושבין בדין וכל שהיו בני אדם צריכין לשאול שואלין לבית דין שבעירם אם שמעו אמרו להם ואם לאו באים מבית דין לבית דין עד שידעו או שיגיעו לזה שעל פתח הר הבית כמו שביארנו ששני בתי דינין היו יושבין שם כל אחד של עשרים ושלשה אחד על פתח העזרה ואחד על פתח הר הבית וממנו באין לאותו שבפתח בעזרה אם שמעו אמרו להם ואם לא שמעו באין ללשכת הגזית שמעו אומרין להם לא שמעו עומדין בה למנין והולכין בה אחר הרוב ואף לאחר חורבן היו נוהגים כן במקום שהיו בתי דינין לשם עד שרבו תלמידי בית שמאי ובית הלל שלא שמשו כל צורכן ורבו מחלוקות ונעשית תורה כשתי תורות ומתוך כך ראוי להזהר שלא להרבות במחלוקות אלא לילך בכל הוראה אחר הרוב שבמומחים:

12 לעולם יהא החכם משלים את מדותיו כראוי לו ואל ימעט את מעלתו בפחיתות מדותיו שכל שאין מדותיו נקיות ושלמות אינו שלם בשום פנים ואפילו חכמתו יתירה בשעה שהיו הסנהדרין במקומן היו כותבים בכל המקומות כל מי שהוא חכם ועניו ושפל רוח ודעת הבריות נוחה הימנו יהא דיין בעירו ומשם מעלין אותו להר הבית עד שימות אחד וימלא זה מקומו ומשם לפתח העזרה ומשם ללשכת הגזית:

13 ואיזהו בן עולם הבא בתכלית השלימות עניו ושפל רוח יוצא בענוה ונכנס בענוה ושוקד בגירסתו ובלמוד חכמתו ואינו מתגאה עליה כאדם המחזיק בה טובה לעצמו:

14 כל שחזר הזקן לעירו ולא הניח את הוראתו אלא שהורה בה לעשות חייב כמו שביארנו ואינו צריך התראה כמסית ואין מקבלין ממנו תשובה או טעם לדבריו כלל וכבר ביארנו שאם מצאן חוץ למקומן והמרה עליהן פטור שנאמר וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם אלא שמ"מ יש ביד בית דין לנדותו ולהפרישו מקביעות פרק ולקנסו כפי ראות עיניהם ויראה שאין נעשה זקן ממרא עד שיחלוק עם כל השבעים ואחד אבל אם היה ביניהם מי שנסכם עמו אינו נהרג וכן כתבוה חכמי הדורות שלפנינו:

15 כבר ביארנו שזקן ממרא ממתינין לו עד הרגל מפני שהוא צריך הכרזה כמו שביארנו במשנה וארבעה הם שצריכין הכרזה מסית בן סורר ומורה וזקן ממרא ועדים זוממין שהרי בכלם נאמר ישמעו וייראו:

16 כבר ביארנו שכל שאפשר בהוראתו לבא לזדון כרת ושגגת חטאת ושיהא עיקרו מן התורה ומדרשו מדברי סופרים הוא הוא עיקר חיובו של זקן ממרא אבל שאר מצות של לאוין או חייבי עשה אינו נעשה עליהם ממרה אלא בדבר שעיקרו מן התורה ומדרשו בא עליו מדברי סופרים בענין סך המצוה ומספרה והוא דבר שנעשה מתחלתו בכשרות ר"ל במנין הראוי והוא פוסלה עכשיו בתוספתו ונעשה עליו ממרא מצד בל תוסיף הן שעשה הן שהורה לעשות אבל כל שאין מדרש שלה תלוי בסך ומספר או שתלוי במנין ולא נעשית כשרה במנין הראוי מתחלתה אלא שהתוספת והראוי הכל נעשה כאחד אין נעשה בה ממרא הואיל ואין שם דבר שיהא באפשר לבא לידי זדון כרת ושגגת חטאת ואין לך מצוה מאלו בדרך זה אלא תפלין של ראש שעשאן בארבעה טוטפות כמדרש חכמים ואח"כ הוסיף בה חמישית ודבקו בחיצון ונמצא שפסלן בדבוקו שמא תאמר הרי לולב אתה רשאי לפרשו בדרך זה שעיקרו מדברי תורה ומדרשו בא עליו מדברי סופרים בענין סך המצוה ומספרה לולב אחד ואתרוג אחד ושני בדי ערבה ושלשה בדי הדס וכשאגדן ועשאן כמנין הראוי והוסיף עליהן ואגדו עמהם פסלן בתוספתו אין זה כלום שמאחר שאין הלולב צריך אגד עד שאם נטלן אחד אחד יצא הרי התוספות כמי שאינו ואינו נעשה זקן ממרא עליה ואף לדעת האומר צריך אגד הרי על כרחך הורה לאגוד את כלם ביחד והרי לא היה ראוי מעולם וכבר בארנו שאין נעשה ממרא אלא בדבר שנעשה כראוי והוסיף בו אח"כ:

17 וכן שמא תאמר הרי ציצית עיקרו מדברי תורה ומדרשו בא עליו מדברי סופרים בענין סך המצוה ומספרה בארבעה חוטים כפולים שהם שמנה וכשחברן והוסיף בהם חוט חמישי אחר שנעשה בארבעה כהלכתו פסל בתוספתו אף זו אינה כלום שמאחר שקשר העליון העשוי סמוך לכנף מן התורה אף הוא לפי שיטתו חבר חמשת החוטין כאחד ונמצא פסול מתחלתו וכל שכן לדעת האומר שקשר עליון אינו מן התורה שאין תוספתו כלום אלא מספר המצוה מצוה והשאר כמי שאינו ושמא תאמר א"כ אף בתפילין מכיון שעשה לו ארבעה בתים נאמר בתוספתו בחמישי אינו כלום ואם חברם כאחד הרי גרוע ועומד מתחלתו הוא תדע שזה שאמרנו בתפילין שפסלו בבית חמישי לא מצד התוספת אלא שבשעה שהוסיף בית חמישי ודבקו מנע בית אחרון שבתפילין מראיית פני האויר ובית חיצון של תפילין שאינו רואה את האויר כגון שדבק בו בית חמישי או דבר אחר פסול ואע"פ שגדולי הפוסקים לא הביאוה הלכה היא וגדולי המחברים הביאוה כן בדיני הממרא:

18 מה שכתבנו בלולב שמאחר שאין צריך אגד אם הוסיף בו מין חמישי לא נעשה עליה ממרא וכן בציצית וכן בתפילין אלמלא טעם שהזכרנו שאין בית החיצון רואה את האויר הא לדעת הפוסקים שלא הביאוה ונראה מדעתם שאינן פוסקין כן לא נעשה ממרא אף בתפילין לא נאמרו הדברים אלא לענין שאין הזקן נעשה עליהן ממרא אבל לענין המצוה ודאי נפסלה ולא יצא העושה ידי חובתו ולא עוד אלא שעבר משום בל תוסיף שהרי הישן בסוכה בשמיני עובר משום בל תוסיף וראיה לזה מה שאמרו בענין לולב ארבעת מינין שבלולב אין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהן והקשו פשיטא ותירץ מהו דתימא כיון דלולב אין צריך אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי כלומר ואין זה נקרא תוספת קמ"ל והרי סוגיא זו הפך סוגיא האמורה כאן שאמרו בפירוש האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי אלא שנראה שזו שבכאן לא נאמרה אלא לענין זקן ממרא שלא ליהרג עליה וזו שבמסכת סוכה לענין המצוה ולפסלה ומה שאמרו שם שלדעת האומר אין צריך אגד אוגדין אותו לכתחלה שלא במינו בזו אין דעתו אלא לתקן הלולב ולא להוסיף וזהו שכתבו גדולי המחברים שאם רצה להוסיף בהדס מוסיף אבל שאר מינין אם גרע או הוסיף פסול ומה שנשתנה ההדס אצלם יותר משאר מינין כתבו הטעם הם בעצמם בתשובת שאלה מפני שתוספת ההדס נמצא כתוב בביאור לחכמים והוא ענין ההושענא ומ"מ שאר גאונים משוים בזו הערבה עם ההדס הא בלולב ואתרוג מיהא מודים שנפסלו בתוספת ונמצאו לדעתנו שהשלמנו דעת גדולי המחברים ושיטת סוגיא שבמסכת סוכה עם סוגיא זו ואף לדעת שונאי שלום שאמרו על כל פנים שסוגיא זו חולקת עמהם יש לומר שנראה להם לדחות סוגיא זו מפני אותה של מסכת סוכה שהיא עיקר מקומה:

19 ויש נוטים לבצוע בדרך אחרת והוא שזה שנאמר כאן האי לחודיה קאי ושאין התוספת כלום פירושו בשלא אגדן יחד וזו של מסכת סוכה בשאגדן ולשיטה זו נחלקו בתחיבה אם נדונת כאגד אם לאו ודעת רבותי שהתחיבה אינה כאגד וי"מ לפסוק שהתוספת פוסל ובסוגיא של מסכת סוכה בשהוסיף לולב שני או אתרוג שני דומיא דהדס שכל שהוסיף באותו מין בעצמו שהוא מחוייב יורה שהוא מכוין להוסיף וסוגיא שבכאן בתוספת מין אחר שאין הדבר במכוין להוסיף אלא כאוחז בידו דבר אחר קודם נטילת הלולב במקרה וחכמי פרובינצא מכריעים בחבוריהם בהפך סברא זו ויש מתרצים בה כאן לכתחלה כאן דיעבד ולא אמרוה כאן אלא שלא נעשה גורע מפני שאין המצוה פסולה בכך שאע"פ שעבר בבל תוסיף מ"מ יצא ידי מצוה וכשאמרו שם אין מוסיפין עליהם פירושו משום בל תוסיף אלא שמ"מ יצא ידי מצוה ולזה הסכימו גדולי הדורות והדברים נראין אלא שהרבה גאונים כתבוה כשיטתנו שבכל מין פסל ואפילו שבמסכת בלא אגד אלא שכללם בידו כאחד וכל שכן בתחיבה וסוגיא זו לא נאמרה אלא לענין הזקן:

20 גדולי המפרשים נוטים לומר שבכלם כל המוסיף פסל ואפילו הזקן נהרג עליה ולא נאמרה סוגיא זו אלא על ענין הלשון שאין דומות למה שנאמר על התפילין כלומר לדרך שאתה שואל בו אי אתה מוצאה אלא לענין תפילין ומ"מ לענין פסק חייב בכלם וכבר האריכו בזה בהגהותיהם וחוץ מכבודם אין דבריהם נראין בזו ובמקום אחר כתבו בהגהותיהם בענין הלכות לולב שאין התוספת פוסל והדברים מתמיהים אף בענין ציצית כתבו גדולי המחברים בנוסח זה הטיל ציצית על ציצית אם נתכוין לבטל את הראשונה מתיר את הראשונה או חותכה וכשירה ואם נתכוון להוסיף אע"פ שחתך אחת משתיהן הרי זו פסולה שהרי כשהוסיף פסל את הכל וכשהתיר התוספת או חתך נמצא השאר נעשה מן העשוי וגדולי המפרשים מגיהים שאין התוספת פוסל ואפילו נתכוין להוסיף וראייתם ממה שאמרו בפרק התכלת הטיל לבעלת שלש והשלימה לארבע פסולה תעשה ולא מן העשוי והקשה לו מדאמר ר' זירא הטיל למוטלת כשירה ר"ל שהטיל ציצית על ציצית ותירץ רבא בבל תוסיף קאי הא מעשה ליכא כלומר בזו ראוי הוא שתהא כשירה שעשיית התוספת בל תוסיף הוא דאיכא הא מעשה ליכא כלומר מכיון שעובר בבל תוסיף אינו נקרא מעשה שהרי אין מעשיו כלום וכשחותך את הראשונה הוא הוא תעשה של אחרונה ורב פפא שהקשה לרבא ודלמא האי גברא לאו לאוסופי קא אתי אלא לבטול קמיתא וליכא בל תוסיף ונמצא תוספתו מעשה ואפילו הכי כשירה ולא חיישינן לתעשה ולא מן העשוי לאו דאי אתי לאוסופי מיפסיל אלא לאשמעינן דאי נתכון לבטל ליכא בל תוסיף ומ"מ לדעתנו אנו גורסים בפירושו של רבא השתא בל תוסיף איכא מעשה ליכא בתמיהא כלומר האיך יעלה על הדעת בהטיל למוטלת שכשירה ואחר שמעשה זה הועיל להיותו עובר על בל תוסיף האיך אפשר שלא לקרותו מעשה לדונו בעשוי אלא ודאי אי אפשר בהטיל למוטלת כשירה אחר שעבר עליה בבל תוסיף והקשה רב פפא שמא בנתכון לבטל היא שנויה שאין בה בל תוסיף ומתוך כך כשירה אע"פ שהוא מעשה דלתעשה ולא מן העשוי לא חיישינן וחזרה קושיתינו למקומה ומ"מ לענין פסק כל שנתכוין לבטל הרי כמעשה וחתיכת הראשונה מעשה אחד הוא אבל כל שנתכון להוסיף אין החתיכה שאח"כ מאותו מעשה ונמצא שהלכה בהטיל למוטלת שבנתכון לבטל כשרה וכן הטיל לבעלת שלש אע"פ שמתכוין להוסיף כנף רביעי אין מחשבתו מועלת לעשותו מעשה אחד ונמצא שהוא בדין תעשה ולא מן העשוי והדברים נראין: