מאירי על סנהדרין ל״א

1 אחד אומר מנה הלוהו ואחד אומר על אותה שעה בעצמה מאתים הלוהו חייב מנה שהרי בכלל מאתים מנה ונמצאו שניהם מעידים על מנה ואין צריך לומר שכן בשתי כיתי עדים ושמא תאמר ישבע על מנה האחר מדין מודה מקצת שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים כמו שבארנו למעלה מכח שמועת ר' חייא האמורה בראשון של מציעא אינו כן שבכאן אותו העד שמעיד שאינו אלא מנה מסייע לנתבע מה שאין כן בשמועת ר' חייא וי"מ שמועה זו בשהוא תובעו מאתים שאם אינו תובעו אלא מנה הרי התובע מודה בשקרותו של זה וכן אם אמר האחד דמי חבית של יין שמסר לו י' דינרים לחבית של יין והשני דמי חבית של שמן שכ' דינרים מסר לו לחבית של שמן אף בהכחשה גמורה משלם כפחות שבהם ואף בזו י"מ אותה בשתובעו דמי שתיהן ויש חולקין שאם כן אף ביין ושמן כן ולמה הוצרכו להעמידה בדמים ומ"מ יראה שביין ושמן ממש אף בתביעת שניהם אינו כלום שאין לומר בה שבכלל השמן יין וכן עיקר:

2 אחד אומר בדיוטה העליונה הלוהו ואחד אומר בדיוטא תחתונה אף בהכחשה גמורה כגון שאמר לו אני הייתי עמך באותה שעה ובתחתונה היה ואע"פ שיש כאן הכחשת מקום מצטרפין שאין בני אדם מדקדקין בין תחתונה לעליונה הואיל ובית אחד הוא ועל דרך מה שאמרו בפרק חזקת לענין חזקה בין חטי לשערי לא דיקי אינשי וי"מ אותה בשאין כאן הכחשה גמורה כגון שאינו מעיד על אותה שעה ושאינו מעיד שעמו היה ודיוטא פירושו עלייה הבולטת לרשות הרבים ובני רשות הרבים עוברים תחתיה:

3 בא לחבירו בכעין טענות אלו מדרך הודאה ר"ל שתבעו שהודה לו ביום א' מאתים ובאו העדים והעיד האחד על מאתים והשני על מנה י"א שאין אומרין בזו יש בכלל מאתים מנה שלא נאמר כן אלא בהלואה שאף באומר מאתים מודה שבתחלה מסר לו מנה ונמצא ששניהם שוים במסירת המנה אבל בזו העד שהוא מעיד בהודאת מאתים לא העיד בהודאת מנה כלל ונמצא שאין זה עדותו של זה אף אצל המנה ולדעת זה אף בהלואה אפשר לומר כן הגע עצמך שלא מנה לו עכשיו אלא שהיו המאתים צרורים וחתומים בארנקי ביד העדים ומצד אחר מנה בארנקי אחר ואמר האחד אותו ארנקי שבה המאתים מסרת לו והאחר מעיד על אותו של מנה הרי אין כאן מנה אחד שיעידו עליו כלל וכן אם אמר אחד זהובים במאתים מסרת לו וזה אומר מנה במטבע מסרת לו בכל אלו ובכיוצא בהם אין מצטרפין:

4 תבעו בהודאת שלש מאות והביא עד אחד במאתים ואחד במנה אין זה כלום שהרי הוא מודה שלא הודה לו לא מאתים ולא מנה:

5 כבר ביארנו במשנה שצריך כל אחד מן הדיינין להזהר שלא לומר אני מזכה וכו' אף בכל דבר שמחברו לחברו חייב אדם שלא לגלותו ושלא להביא דבר מזה לזה ועל כלם נאמר לא תלך רכיל בעמך מעשה היה בתלמיד אחד שהביא דבר מאחד מן התלמידים לחברו לאחר עשרים ושתים שנה והוציאוהו מבית המדרש והכריזו עליו דין גלי רזיא ומ"מ במקום שיש חלול ועניני איסורין ועבירות אינו כן כמו שיתבאר במקומו:

6 כל שכתבו בדיני ממונות שאינן בדרישה וחקירה יתבאר בפרק רביעי שאם ראה הדיין שהדין מרומה וחשש לו ראוי לו להביאו בדיני דרישה וחקירה אף בהודאות והלואות שהרי מעיקר הדין כך הוא ומשום נעילת דלת סלקום וכל שהדין נראה לדיין שהוא מרומה אין כאן דין נעילת דלת:

7 המשנה הששית והכוונה לבאר בה ענין החלק החמישי והוא שאמר כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין כלומר זה שנגמר דינו לחייבו או לפטור את בעל דינו מצד שלא מצא עדים או לתביעתו או לטענת זכותו ואחר שנגמר הדין מצא עדים וראיה המספקת הרי זה סותר את הדין אמרו לו הדיינין כל ראיות שיש לך להביא הבא מכאן ועד ל' יום הביא בתוך ל' סותר לאחר ל' אינו סותר שכבר הפקיעו הבית דין כל זכיותיו אמר רשב"ג מה יעשה זה שלא מצא בתוך ל' ומצא לאחר ל' וודאי אחר שהבית דין לא קנו ממנו להפקיע כל זכיותיו מעכשיו ולכשימצא אין דבר זה שאמרו לו להביא מכאן ועד ל' יום מבטלת זכותו שכבר חפש ולא מצא ומה יעשה זה שלא מצא בתוך ל' ומצא לו לאחר ל' והלכה כרבן שמעון בזו ונמצא שכל שגמרו את דינו בסתם או אפילו אמרו לו הבא כל ראיותיך מכאן ועד ל' יום ולא מצאן עד לאחר ל' אין זכותו נפקע בכך וסותר את הדין ואפילו בדיעבד ר"ל שכבר פרע המתחייב מחזירין לו אלא שדברו אח"כ במדרגה אחרת שבדין זה והוא שזה הודה ואמר בבית דין שאין לו עוד עדים וראיה והוא ששאלו לו יש לך עדים או יש לך ראיה והוא אומר אין לי עדים וראיה כלל או שאמר אין לי עדים וראיה אלא אלו שכבר הבאתי לפניכם וגמרו את הדין על פי דבריו ואח"כ מצא ראיה או שטר או עדים אינו כלום ויתבאר בגמ' דוקא בשהדבר מוכיח שהיה הוא יודע בהן בזמן ששאלוהו ואמר שאין לו שסתם הדברים אדם יודע בעדיו וראיותיו ואף בזו חלק רשב"ג לומר שסותר שמא לא היה סבור שכן והוא שאמר מה יעשה זה שלא היה יודע וכו' כלומר שטוען עכשיו שלא היה יודע אע"פ שהדבר מוכיח שיודע היה ובזו אין הלכה כרשב"ג אלא כל שנראה שיודע היה ואמר שאין לו אינו סותר את הדין:

8 ומ"מ אף רשב"ג מודה במה שאמר בסוף המשנה שאם נתגלה הדבר שיודע היה כגון שראה שנתחייב ואמר לאלתר קרבו פלוני ופלוני והעידוני או שהוציא ראיה ר"ל מתוך אפונדתו שאינו כלום אין זה בלא חשש זיוף אלא שאין אנו צריכין לכך שאף בשיש הוכח בדבר שיודע היה אינו סותר הא כל שהדברים נראין שלא היה יודע ודאי סותר אף בזו והוא שאמרו עליה בגמ' דוקא בשהיו העדים או הראיה עמו במדינה שסתם הדברים כל שבא לדין יודע הוא מי היה לשם או חוקר הוא את בני עירו אבל אם באו לו עדים ממדינת הים או שהיתה דיסקיא של אביו שהשטרות בתוכה מופקדת בידי אחרים סותר שיכול הוא לטעון זה שטענתי שאין לי עוד עדים או ראיה הוא שכבר חקרתי במה שהיה מצוי אצלי אבל אלו לא היו מצויין אצלי וכן כל שטען בדבר זה דבר שיש בו ממש ואפילו במצויים אצלו כגון שהיה זה שונאו וכובש את זכותו וכן כל כיוצא בזה נאמן וסותר את הדין ואין זה נקרא בכך סותר את טענתו שהרי זה אומר זה שאמרתי שאין לי או שלא ידעתי או שהייתי מכיר שזה לא ימסרם לי או שבמדינת הים היה ולא הייתי סבור שיבא ומעתה אם אמר בלשון מרווח יודע אני בודאי שאין לי עדים ולא ראיה לא בכאן ולא במדה"י לא בידי שמים ולא בידי אחרים אע"פ שלא קנו מידו להפקיע את זכותו אינו סותר ומ"מ פי' בגמ' שאף זו דוקא בגדול אבל בקטן שמת מורישו ונתבע או תבע מצד מורישו אחר שהגדיל אע"פ שאמר כן סותר את הדין שאין הקטן יודע בזכות מורישיו וסבור היה שנתגלה לו הכל מתוך חקירתו ולא נתגלה לו וכן כל כיוצא בזה לפי ראות עיני הדיין שהוא כלל גדול בדין ומ"מ אם היה הוא גדול שמת אביו דנין אותו כגדול דעלמא ואע"פ שבמקום אחר אמרו גדול לגבי מילי דאבוה קטן הוא בזו נשתנה הדין שמן הסתם שמע מאביו או חקר על הענין:

9 וזהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

10 כבר ביארנו שזה שאמרו בקטן שמת מורישו שסותר את הדין פירושו בשנתבע אחר שהגדיל וזה שפירשנוה באחר שהגדיל הוא מפני שאם היה קטן בשעה שנתבע האיך הוזקקו בית דין לנכסיו ומ"מ אפשר לפרשה בשהיתה רבית אוכלת בהן או לכתובת אשה או לנמצאת שדה שאינה שלו:

11 מי שקנו מידו שאם לא יבא ליום פלוני יפקיע זכותו או עדיו או ראיותיו ויגמרו הדין לזכות חבירו נתקיימו התנאים ומ"מ אם הביא עדים שאונס עכבו פטור וכן כל כיוצא בזה וכן כתבוה גדולי המחברים:

12 שטר שהיה יוצא מתחת ידי שליש אע"פ שהיו עדים שהושלש בידו אלא שאין שם עדים על איזה תנאי הושלש או אע"פ שהוציא השליש מתחת ידו אותו שטר בבית דין והוא שקרוי בכאן איתחזק בבי דינא לדעת קצת ואע"פ שהיה בו הנפק והוא שקרוי אתחזק לדעת קצת אם אמר השליש שהוא פרוע נאמן ואפילו לא היו הבעלי דין מודים שהאמינוהו עליהם שאלו היו מודים עליו שהשלישוהו לא היינו צריכים למיגו אלא אע"פ שאין מודים בכך הוא נאמן שהרי אלו רצה היה שורפו או קורעו קודם שיבא לבית דין ואמר שעל כך הושלש בידו ומ"מ אם היו שם עדים על איזה תנאי הושלש בידו אינו כן ואין אומרים להאמינו מצד שיכול לומר לקוח הוא בידי ועל שלו מיהא נאמן לומר נפרעתי שאין אותיות נקנות במסירה ואם יאמר שאגב קרקע נקנית לו הרי מ"מ היינו מצריכין אותו להביא ראיה על כך ושמא תאמר להאמינו מתוך שיכול לומר החזרתי תדע שאין מיגו אלא בשאין המיגו מקיים טענה הראשונה כגון בזו שהוא טוען שנפרעה והמיגו הוא שנשרפה והרי השריפה וטענת הפרעון שתיהן עולות לטעם אחד אבל אם יאמר שהחזיר נמצאת טענת המגו לקיים השטר וטענתו הראשונה להפקיע כח השטר ואין זה מיגו כמו שכתבנו בבתרא פרק הספינה:

13 סימפון ר"ל שובר היוצא מתחת ידי מלוה ואינו זכור על מה או שמת ויורשיו מצאוהו אם שטר החוב נמצא עמו כשר ואם שטר החוב בין שאר שטרות הקיימים אינו כלום שמא מלוה עצמו צוה לכתבו שיהא מזומן בידו בשעת פרעון ומ"מ דווקא בשאין שם עדים או יש שם ואינם בכאן או שאינם זכורים הא אם יש עליו עדים והם בכאן שואלים אותם ואם אינם זוכרים אם יש בו הנפק כשר ואם לאו אינו כלום ואפילו נתקיימה חתימת העדים וזה שאמרו בכאן יתקיים בחותמיו התבאר בראשון של מציעא מפי חותמיו ואע"פ שאתה יכול לפרשה בכאן ביוצא מתחת ידי לוה ובקיום חתומים זו לא הוצרכו ולא עוד אלא ששם פירשוה ביוצא מתחת ידי מלוה ועל הדרך שפירשנו אין עליו עדים או שאינם כאן או שלא ידעו שכל אלו בכלל אין עליו עדים אם היה יוצא מתחת ידי שליש עם שטר החוב יעשו כדברי הסימפון וכל שכן אם השליש בעצמו אומר כן שאם רצה היה שורף שטר החוב ואין לפרשה בשאין שטר החוב בידו שאם כן באין עליו עדים למה הוא נאמן ואין כאן מתוך שאם רצה היה שורפו ולא שהאמינוהו שאין כאן האמנה אחר שלא מסרו לו השטר ואם שניהם מאמינים בטופסו אין כאן מחלוקת ואם מתוך שהחזירו ללוה אם רצה מאחר שאין שם עדים אינו כלום וכבר כתבנו דינים אלו במקומם בראשון של מציעא:

14 שנים שנתעצמו בדין לווה אומר נלך לבית הוועד ר"ל במקום שיש שם בית דין מומחים שמא יטעו אלו ויוציאו ממון שלא כדין ומלוה אומר שלא יוציא מנה על מנה ולא ידון אלא בעירו כופין אותו ודן בעירו ומודיעים אותו שאם הוצרך להם לשאול כותבין לבית הועד ודנין כפי מה שיבא להם ואם לא יצטרכו לשאול דנין כפי מה שיראו ואפילו אמר לכתוב טענותיהן לבית הועד מלוה יכול לעכב ואף אם אפשר לעשות כן בלא הוצאה וכן כתבוה גדולי פרובינצא בחיבוריהם וזה מטעם מה ששנו בפרק ראשון דמכות שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן וה"ה מפי הכתב שהרי בעדות הושוה מפי הכתב למפי התורגמן כמו שאמרו מפיהם ולא מפי כתבם ולא מפי התורגמן ולא עד מפי עד ואף בדין כן ומ"מ אם זה שלא נענה אומר להם כתבו מאיזה טעם דנתוני שמא טעיתם כותבין ונותנין לו קודם שיוציאו ממונו ונותנין לו זמן כראוי ואם ימצא שטעו יחזירו את הדין ומ"מ אם רצה המלוה לילך לבית הוועד כופין את הלווה וגדולי המחברים כתבו כן בכל תובע וכל נתבע ושכופין את הנתבע אף בנזקין וגזלות וגדולי הרבנים כתבו שלא נאמר לכוף אלא בלווה אבל מזיק ושאר הנתבעים אין כופין אותם כלל שאין אלו בכלל עבד לווה לאיש מלוה ומ"מ אף בלווה לא אמרו לכוף אלא בשיש ראיות לתובע מספיקות לפי אומד בית דין זה אלא שזה מתעקש וסבור לישמט ממנו בתחבולות של דיני עקיפין אבל בתביעת טענות מרומות אין מחייבין אותו לצאת:

15 י"מ שדבר זה נאמר בבית הוועד והוא מקום שיש בו מומחין אבל אם אמר לילך לבית דין הגדול שבירושלים אף המלוה אנו כופין בכך לטענת הלווה ומוציאין אותה משמועה שבראש פרק הגוזל בתרא אלא שכבר פסקנו שם שאין הלכה כן ומאחר שכן אף אנו יכולין לפרש בית הוועד בית דין הגדול שבירושלים וכן פרשוהו גדולי המחברים וכן בארנו שם שכל שיש לדיין רשות מבית דין שבירושלים אין כופין אחד מהם לצאת וכן יראה שאם בית דין זה קבוע או מקובל על כל בני עירו מכח מנוי אין כופין אחד מהם לצאת ואף קצת חכמי צרפת פירשו בכאן בית הועד כגון ערכאות שבסוריא שהמחום רבים שמאותו מחוז עליהם אלא שאין נראה כן כמו שפירשנו בערכאות שבסוריא בראש הפרק:

16 כל שאמרנו שהמלוה יכול לכוף את הלוה י"א שאם תובעו שיפרע לו הוצאותיו רשאי ולא יראה לי כן ואפילו יצא הלווה זכאי שאם כן היאך אמרו דרך תמיהה יוציא מנה על מנה וכו' וכן יש שכתב שכל שאמרו שאין לווה יכול לכוף את המלוה בכך אם הוא טוען שיפרע לו הוצאותיו כופין אותו ואף זה אין נראה כן:

17 זה שאמרנו שיכול אחד מהם לומר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני פירשו רוב מפרשים דווקא בדרך זה שנתעצמו מתחלה לדון שם או בכל צד וקודם גמר דין אבל כל שלא נתעצמו בכך ונגמר הדין אין כותבין להם כלל וכל שכן כשזה בורר לו אחד וזה אחד וכל שכן כשנתמנה לכלל העיר והביאו ראיה מפרק איזהו נשך ס"ט א' בשמועת הנהו בי תרי דעביד עיסקא בהדי הדדי אלא שאינה ראיה ברורה וכבר כתבנו הענין שם וכן כתבו רבים שאף בזמן שהוצרכו לכתוב לו אין כותבין טעם החיוב והפטור אלא שבא לפניהם דין זה ושחייבו את פלוני ושיראו הם אם ביררו בו יפה אם לאו אף גדולי המפרשים כתבו שלא נאמר לכתוב מאיזה טעם דנתוני אלא בזמן שיש בית הועד קבוע של מומחין אבל בזמן הזה שאין בית הועד אין יכול לזלזל בדיינים יזהר מתחלתו מי הוא ממנה ואח"כ אין בידו לזלזל ולחשדם בטעות אבל גדולי המחברים כתבו שבזמן הזה אע"פ שאין בית דין הגדול אם יש מקומות שיש חכמים גדולים מומחין לרבים ומקומות שיש בהם תלמידים שאין מובהקים כמותם דין מקומות של אותם התלמידים אצל מקומות של מומחין כדין מקומות אלו אצל בית הועד ושכך היו דנין בספרד ומ"מ יראה דוקא בהמחאה הנכרת עד שאין תלמידים אלו חולקין עליה:

18 היבמה הולכת אחר היבם למקום שהוא שם ואפילו היה בית דין שבעירה חשוב הרבה וזה שבעירו אינו חשוב כל כך אין מטריחין אותו לילך אצלה שנאמר וקראו זקני עירו ולא זקני עירה כמו שיתבאר במקומו:

19 מדרכן של תלמידי חכמים לכבד את חביריהם אף בדבר שידוע להם שאי אפשר לקבל ואין בזה משום סוך שמן מפך ריקן שאין זה אלא בחינת מעלה והכרת חכמה וכבוד למי שראוי לה מעשה היה באחד מבני בבל שנתחייב בדיני קנסות שאין דנים אותם בבבל והתובע קבל עליו לבית דין שבטבריא ושלחו משם לדיין שהיה קבוע באותו מקום פלוני קבל לפנינו על פלוני שהעביר עליו את הדרך ר"ל שעשה לו שלא כדין בכך וכך אמור לו שיתפייס עמו לפניך ויקבל את דינך ואם אינו רוצה השיאהו ויראה פנינו בטבריא ואע"פ שידעו שלא היה הוא רשאי להשתדל בענין זה שלחו לו כך דרך כבוד וכן כל כיוצא בזה:

20 ונשלם הפרק תהלה לאל: