מאירי על סנהדרין נ״ו

1 המשנה השביעית והכונה בה ככונת מה שלפניה ואמר המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם ר"ל שם בן ארבע אותיות ופי' בגמ' שיברך שם בשם כלומר יכה יוסי את יוסי או יברך יוסי בשם יוסי וזה שתפש במשנה לשון יוסי דרך כנוי הוא על שם שיש בו ארבע אותיות כשם המיוחד אבל אם לא הוציא שם מפיו אלא שהיה אחר מזכיר את השם והוא אומר כך וכך יגיעהו או שלא בירך שם בשם אלא שאמר כך וכך יגיע ליוסי פטור ודבר זה יש שפירשו שם המיוחד בשם המיוחד ר"ל יו"ד ה"א וא"ו ה"א בשם יו"ד ה"א וא"ו ה"א גם כן והוא שאמר יוסי את יוסי אבל אם בירך שם המיוחד בכנוי פטור מסקילה אלא שלוקה וראיה להם ממה שאמרו למטה כגר כאזרח הוא דבעינן שם בשם אבל גוי סגי בכנוי אלמא בישראל מיהא דוקא שם המיוחד בשם המיוחד וי"מ שכל שקלל את השם המיוחד לשם מן השמות שאין נמחקין גם כן נסקל וכן כתבוה גדולי המחברים והרי הכנויים בכללם כמו שיתבאר למטה וראיה לדבריהם שהרי למטה במקלל אביו ואמו אמרו שאם קלל בכנוי חכמים פוטרין ואמרו על זה מאן חכמים ר' מנחם בר' יוסי היא דתניא ר' מנחם בר' יוסי אומר בנקבו שם יומת מה ת"ל שם לימד על מקלל אב ואם שאינו חייב עד שיקללם בשם וא"כ לר' מנחם בר' יוסי שהלכה כמותו לא בעינן במברך את שם בשם שהרי העמידו למקלל אב ואם וא"כ במברך את השם חייב אף בכנוי ואף גדולי הרבנים כתבו שם שברכת השם אפילו אמר יתברך יוסי נסקל אע"פ שלא בירך לא בשם ולא בכנוי וזה שיברך שם בשם אינה הלכה אף לכנוי:

2 והשם המיוחד מיהא כתבו גדולי המחברים שאין חלוק בין יהו"ה לאדנ"י שהכל נקרא שם המיוחד וכן נראה מן הגמ' שאם בירך שם בן ארבעים ושתים והוא הנקרא בגמ' שם רבה חייב שהרי הוא עיקר שם המיוחד אבל לא בשם בן שתי אותיות שאינו אלא חצי השם והרי הוא כשאר הכנויים:

3 בכל יום ויום דנין את העדים בכנוי ר"ל כלומר כל הימים שהיו נושאין ונותנין הבית דין בענין וחוקרין את העדים לא היו העדים מזכירין אות באות כמו ששמעו אלא דרך כנוי ומעידים עליו שהוא אמר יכה או יהרוג יוסי את יוסי וכיוצא בזה והם היו מבינים שעל השם היו מעידין והיו נושאין ונותנין על הדבר כאלו שמעו מפיהם הלשון להדיא אבל כשנגמר הדין והסכימו כולם לחייבו לא היו הורגין בכינוי שמא כך היה כמו שהם מעידים ומתוך שנאה אמרו כך וסוברים מ"מ לא שקר העדנו ומתוך כך אחר שהסכימו כולם לחיוב היו מוציאין כל אדם לחוץ ומשיירין את העדים ושואלין לגדול שבהם במעמד חבריו אמור בעדות ברורה ובהדיא מה ששמעת אות באות והוא אומר והדיינין עומדין על רגליהן וקורעין ולא מאחין ואח"כ שואלין את השני ודיו שיאמר אף אני שמעתי כמהו ואינו מחזיר את הדברים בפירוש והשלישי אומר אף אני כמהו כלומר שאם היו בענין זה הרבה עדים צריך שכל אחד ואחד יאמר כזה שמעתי ובירושלמי שאלו וכי אומרים לו לאדם גדף ותירצו שאינו אומר הלשון להדיא אלא שמזכיר את השם ואומר שם זה קלל ובשם זה קללו ובלשון משנה זו יראה שאף הלשון בעצמו הוא אומר:

4 זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

5 המוחק את השם עובר בלא תעשה ולוקה ויראה מסוגיא זו שהדין כן בקורע ובכל מיני אבוד ואזהרה שלו שנאמר בע"ז בפרשת ראה אנכי ואבדתם את שמם וסמך לו לא תעשון כן לי"י אלוקיכם ודרשו אזהרה למוחק את השם וכן הדין בכל מאבד כגון קורע וחותך וזה שסמך לו אח"כ כי אם אל המקום אשר יבחר י"י פי' גדולי המפרשים דרך פשט שרמז לענין סוטה שנתן לימחות על המים:

6 ובמסכת שבועות ל"ה א' התבאר ששבעה שמות הם שלוקין במחיקתם הנכתב או הנקרא ובשניהם אחד ואל ואלוה ואלוהים אהיה שדי וצבאות אבל אין במחיקתם מיתה אלא מלקות:

7 אסור לקרוא השם המיוחד בכתבו ולהזכירו באותיותיו ופירושיו אלא במקום המיוחד לו ובראוי לו וכל העושה כן עבר על עשה של דברי סופרים והוא נכלל בענין יראת השם שזה וכיוצא בו הוא עזות מצח ופירוק עול יראה ובאבות דר' נתן אמרו כל המשתמש בשם המפורש אין לו חלק לעולם הבא:

8 בן נח מצווה על ברכת השם כישראל ואינו נהרג אלא בסייף שרוב מיתות בני נח בסייף כמו שיתבאר ואפילו לא בירך את השם המיוחד אלא אחד מן הכנויים שהזכרנו למעלה שאין נמחקין נהרג מה שאין כן בישראל שאינו נהרג אא"כ בירך שם המיוחד אם באחד מן הכנויים לדעת גדולי המחברים או דוקא בשם המיוחד עצמו שדעת שאר המפרשים אם אף בלא שם ובלא כנוי לדעת גדולי הרבנים אלא שאם בירך את הכנויים לוקה שהרי נאמר אלהים לא תקלל ואלהים מן הכנויים הוא ולדעת המצריכים בישראל שם בשם בבני נח מיהא פוסקין שכשם שבני נח חייבין על ברכת הכנוי כך חייבין בקללה לבד אע"פ שלא בירך שם בשם שלא נאמר דין שם בשם אלא על ישראל וכן נראה מלשון גדולי המחברים אע"פ ולא כתבוה בפירוש וכן נראה שהרי שם בשם למדוהו למעלה מבנקבו שם ועליו נאמר כגר כאזרח למעט בני נח:

9 שבע מצוות שנצטוו בני נח שעל כלן אם עבר על אחת מהן נהרג דינין וברכת השם ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים וגזל ואבר מן החי ששה הראשונות מאדם הראשון ואילך ואבר מן החי מימי נח ואילך שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו ובשר מן החי בכלל אבר מן החי אבל דם החי בני נח מותרין בו וכן הסירוס אע"פ שהוא כעין אבר מן החי מותרין בו וכן חקות הגוים כגון קוסם ומעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים אע"פ שהם חקות הגוים ונמשכים הם לעיקרי ע"ז מותרים הם בכלם ואע"פ שנאמר בהם בגלל התועבות ההם י"י מוריש אותם וא"כ למה נענשו אחר שלא הוזהרו לא אמרה אלא שהם סולם ומבוא לעניני עבודות זרות שעליהן נענשו והוא שאמרו למטה בעבודה זרה דאיענוש גוים עלה:

10 בני נח אסורים בהרבעת בהמה בשאינה מינה וכן בהרכבת אילן בשאינו מינו אלא שאין אלו משבע מצוות ואינו נהרג עליהן ושאר מיני הכלאים מותרין בהן:

11 בן נח אינו נהרג על ענין ע"ז אלא על הצד שישראל נהרג עליה כגון שעבדה כדרכה ר"ל שעבודתה בכך או באחת מארבע עבודות אע"פ שאין עבודתה בכך על הדרך שיתבאר בפרק זה אבל שלא כדרכה ושלא בארבע עבודות כגון גפוף ונשוק וכיוצא באלו ואין דרך עבודתה בכך פטור אבל אסור בכל מיני עבודה כישראל וכן אסור בהקמת מצבה ונטיעת אשרה ועשיית צורות אפילו לנוי ואין צריך לומר לעבודה אלא שאם עשה הואיל ולא עבדה פטור שהרי ישראל אינו נהרג בעשייה אלא שלוקה ואין מלקות אצל בני נח ולא נאמר אזהרה שלהן זו היא מיתתן אלא במה שהוזהרו הם ולא באזהרה שלנו. וי"מ אזהרה שלהן זו היא מיתתן כלומר כל מקום שהתנא שונה בני נח מוזהרין פירושו על חיוב מיתה שאינה מדקדק עליהן בלשון אזהרה:

12 אע"פ ואין ישראל נהרג אלא בעדה ר"ל בית דין של עשרים ושלשה ובעדים ובהתראה בן נח אינו צריך כל אלו אלא נהרג על פי עד אחד ועל פי דיין אחד ובעדות קרובים אבל לא בעדות אשה ויראה לי שאף לא בפסולי עדות של תורה:

13 חייבים בני נח להושיב דיינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר על הדרך שנצטוו ישראל כדי שיהו להם בתי דינין קבועים לדון בדין שבע מצוות אלו ולהזהיר את עממיהם ומאחר שנצטוו בכך כל שראו באחד ועבר ולא דנוהו כלם נהרגין וזו היא סיבת מה שנתחייבו בני שכם הריגה שהרי לא מטעם עריות היה שהרי פנויה היתה אלא מטעם גזל והוא שאמרו הכזונה יעשה וכו' וכתבו בה גדולי הרבנים בפירושי התורה הכזונה הפקר כלומר אם עשאה הפקר שלא יתחייב עליה מתורת גזל ונמצא ששכם גזל והם ראו ולא דנוהו וזהו דעת גדולי המחברים וקצת גדולי הדורות ראיתי שחולקים לומר שהושבת דיינין לבני נח אינה אלא עשה ואם אמרו אזהרה שלהם זו היא מיתתם לא אמרו בעשה והריגת אנשי שכם לדעתם שלא כדין היתה והוא שקללם יעקב עליה ולדעתי הושבת דיינין בכלל דינין הוא והדינין הוא מניעת העול והחמס ואזהרה היא ולא קללם אלא שהיה רוצה לעמוד בדבורו ובבריתם ולעשות עמהם לפנים משורת הדין וראייה לדברי מה שאמרו למטה בגוי ששבת חייב מיתה שנאמר יום ולילה לא ישבותו והקשה וליחשבה גבי שבע מצות ותירץ כי קא חשיב שב ואל תעשה קום ועשה לא חשיב והקשה והא דינין דקום עשה נינהו ותירץ קום עשה ושב ואל תעשה כלומר מניעת העול וכמו שאמר לא תעשו עול וכל שהוא סיבה לעשייתו נקרא עושהו:

14 בני נח מצווין על הדינין ועל הפשרות שנאמר לעשות צדקה ומשפט וכבר התבאר שצדקה זו בצוע ומ"מ אין להם דיני קנסות ואין רשאין לדון בהם כלל:

15 בני נח מוזהרין באבר מן החי בין בטהורה בין בטמאה מה שאין כן בישראל שאינו נוהג אצלם אלא בטהורה בלבד כמו וביארנו במסכת חולין ודין אבר מן החי בין בישראל בין בבן נח נוהג בבהמה וחיה ועוף בישראל בטהורים ובבן נח אף טמאים הואיל ומ"מ טהורים הם אצלם אבל השרץ אין דין אבר מן החי נוהג אצלו אף בישראל ואינו לוקה בהם אף באבר שלם אלא בכזית ואחר מותו בכעדשה כמו שיתבאר במסכת מעילה אע"פ שהשרצים טהורים לבני נח יראה שאין אבר מן החי שבהם נוהג בהם וגדולי המחברים כתבו שיראה להם שאין בן נח נהרג על אבר מן החי של עוף והוא תמה וגדולי המחברים סוברים שהוא טעות סופר ור"ל על אבר מן החי של שרץ אע"פ שהם טהורים אצלם בשר מן החי אין ישראל לוקה עליו אלא בכזית אבל בן נח נהרג עליו אפילו בכל שהוא שלא נאמרו השיעורין כלם אלא לישראל והתבאר במסכת חולין שכל ששחט בה ישראל שני סימנין והיא מפרכסת אסורה לבני נח משום אבר מן החי ולישראל מותרת הואיל ונשחטה: