חידושי חתם סופר על גיטין פ״ז

1 ותיפוק ליה דה"ל נכתב ביום ונחתם בלילה הומ"ל דכ' שנה או חודש להסוברים דאפי' לכתחלה יכול לכתוב כן או מאוחר אי כשר אפי' לכתחלה אלא עדיפא מיני' משני ולזה נתעוררו התלמידים:

2 לה ולא לה ולחברתה לכאורה פשטי' דוקא ממעט אם א' כותב גט א' לב' נשיו וכעין בריי' דמייתי דאדון א' משחרר ב' עבדיו אלא לזה לא הוה צריך קרא כיון דע"כ צריך ליתן לה הגט שיהיה שלה ממש ולא הנייר שלו וכיון שטופס א' שייך לה ואידך לו לגרש בה השני' אם כן שייר לו כח בגט עד שיקצוץ והוה ליה מחוסר קציצה ככותב על קרן פרה ואינו נותן לה הפרה ואפי' נעשית זו שליח לקבלה לחברתה מ"מ לכל א' יש לה חלק בניירו של גט ואין זה כרות גט אבל אי מיירי בשני אנשים המגרשים אין לשום בעל שיור בחלק גט של אשתו ואיננו מחוסר קציצה ואהא ממעט לה ולא לה ולחברתה ולקמן דס"ד דמשחרר ב' עבדיו בשטר א' הומ"ל תיפוק ליה דיש שיור בשטר אלא פריך מלה ולא לה ולחברתה ולמסקנא בשני שטרו' א"ש:

3 שני גיטין שכתבן זה בצד זה וכו'. לפירש"י ורוב המפרשים דישראלי' יונים חותמים ממש כעבריים ראובן בן יעקב אלא שכוונתם ראובן בן שלו הוא יעקב. זה הוא דוחק גדול בלשון וגם א"כ שטר שבא לפני ב"ד במה יודע איפוא אם היה זה העד מארץ יון או ממדינה אחרת. אבל הראב"ד בתמים דעים כ' שחותמים עצמם ראובן בנו יעקב בוי"ו הכינוי שכוונתו מבואר ראובן האב בנו הוא יעקב. ואמנם כשחותם גונדלית יתפרש ראובן בנו של יעקב כיון שמצינו כן פ"א בקרא בלעם בנו בעור ובלק בנו ציפור. בנו של בעור ובנו של ציפור אע"ג דהתם גופיה לדרשא אתי שהי' בעור בנו של בלעם בקסם שהי' בלעם קוסם גדול מאביו וכן ציפור בנו של בלק במלכו' מ"מ פשטי' דקרא מתפרש בלעם בנו של בעור וא"כ כשחותם גונדליס סמיך עצמו על לשון הקרא. וא"ש טפי אלא לפ"ז בעברי החותם בן בלי וי"ו לא שייך כל זה וצריך עיון ליישב הסוגיא:

4 והיותר נכון פי' הרמב"ם והרע"ב דחותמים בכתב יוני ממש או שארי לשון לועזים ההולכים משמאל לימין. והתויו"ט מתקשה בפי' הש"ס לפ"ז ופנ"י מפרש גונדליס אמחשבת העד קאי ר"א שרואה שהעברי דעתו להעיד על הגט הימני גם הוא יתכוון לכך וחותם משמאל לימין וכוונתו להעיד על הימיני ע"ש אלא שצ"ע מ"ט לא הביאו הפוסקים וגם רמב"ם בחבורו מה דין החותמים משמאל לימין כדרך חתימת כל האומר ואם לשון יוני נשתקע. אבל לשון לועזים בלעז לא נשתקע. ואולי לפמ"ש פני יהושע דחששא דגונדליס בזה. איננו אלא שלא נתכוון לחתום אהשמאל וא"כ לעולם אמת הוא אלא שלא נתכוין והוה כשלא לשמה וא"כ למאי דקיי"ל כר"א דלא בעי חתימה לשמה רק משום מזויף מתוכו והכא אפי' מזויף מתוכו לא הוה בשגם שמא גונדליס חתום חששא רחוקה היא ומשום מזויף מתוכו דרבנן לא חיישי' משו"ה לא מייתי לי' הפוסקים וצ"ע:

5 והרמב"ם לא מייתי אלא ב' עדים עברים הולכים מתחת הימיני לשמאלי ואין כשר אלא הימיני וכ' לח"מ דס"ל הא דפריך ש"ס ולתכשר בראובן או בראובן בן ואידך ביעקב עד היינו לפי מתני' דלקמן דאני פלוני עד כשר אבל הך משנה נישני' קודם תקנת ר"ג הזקן לעיל ל"ו ע"א שיהי' מפרשי' שמותיהן בגט ומפרש שיהי' מפורשי' ראובן בן יעקב וזולת זה לא יהכשר ודלא כפירש"י שם ע"ש וא"כ אחר התקנה ליתי' להאי דראובן וראובן בן. אך בהטור דלא ס"ל הכי ואפ"ה אינו מחלק מסיק ט"ז דס"ל למסקנא דידעי' בהאי חתימה דלאו דיעקב הוא דר"ל דידעי' שהיא חתימת יד ראובן עצמו ומצרפי' ראובן בן יעקב אהדדי ושוב לא נימא דראובן עצמו חתם ב' פעמים על הימין בשם ראובן ועל השמאל בשם בן יעקב אלא הכל צירוף שם א' וחתימה א' היא ע"ש ונכון הוא ובש"ע לא פסק כן וגם הב"ש לא חש לי' לדט"ז:

6 צייר כורא. אעפ"י שלא חתם עד הא עדיף משמו בלא עד דעביד איניש ומטייט באקראי שמו וכל זמן שאינו פורט פ' בן פ' איננו אלא טיוט בעלמא משא"כ סימנא דהני גברי רברבא לאו אורחא לטיוטא וזו היא כעין נקיי הדעת שבירושלים טפי מאינשי אחריני דאותן לפעמים גם שמם ושם אביהם מטייט משא"כ נקיי הדעת ופני יהושע מתקשה בזה:

7 שייר מקצת הגט. לפמ"ש חי' רשב"א פא"ט גבי טחול ונשתייר ממנו כעובי דינר זהב דלא שייך אלא בפחות מחציה והכא ללישנא קמא ניחא דמיירי שהימין כ' כולו עד מותר' ושייר לכל אדם לצד השני והרי רובא דרובא בראשון ושייר מקצת לשמאלי ולמסקנא במתחתא ושני הצדדים שוים ומסיימו בסוף הגליון ממ"ש מ"מ כל בראשון שורה א' טפי מהשני כדי להניח מקום בעמוד השני לחתימת עדים ושייך שפיר שייר מגוף הגט:

8 וכתבו בדף השני מבואר מזה דכשר בגויל א' בשני דפין לאפוקי מגלת סוטה דאפי' בכה"ג ה"ל ב' ספרים והטעם כ' תוס' במנחות ל"ג ע"א משום דבסוטה כתיב בספר משמע ספר מבורר טפי משא"כ בגט כתיב ספר ולא בספר ועיין לעיל כ' ע"ב ד"ה ספר א' וכו' ואמנם אם נקרע לשנים אפי' חזר ותפרו פסול דאין התפירה עושה חיבור דחיבורי לא חיבור הוא עיין תויו"ט מ"ש שיט' הרמב"ם פ"ט דחולין משנה ד' וכן מוכח בתוספתא דשלהי גיטין מייתי גט שנקרע פסול ולא מייתי שום חילוק ובפ"ב דגיטין איתא שם לענין שליח שנתן הגט ולא אמר בפ"נ ובפ"נ צריך שיטלנו ויחזור ויתננו לה ואם נקרע בנתיים מקיל רשב"ג שיתפרנו ויחזור ויתננו לה משמע דוקא התם בדרבנן בתקנתא דבפ"נ ובפ"נ הא דמקל רשב"א וגם בהא פליג ת"ק אבל בתחלת נתינת הגט לא פליגי דלא מהני תפירה לעשותו ספר א' והגאון ביאור מרדכי במ"כ שגה בזה. ואמנם בספר תורה אע"ג דאיקרי ספר מ"מ נעשה ספר א' ע"י תפירת היריעו' כי כך הו' ספרו של מרע"ה דאפי' למ"ד תורה חתומה ניתנה מ"מ היינו דלבסוף אידבק עיין לעיל ס' ע"א תוס' ד"ה תורה וכו'. ואמנם תפילין ומזוזו' דעת לכתוב פ' א' בשני עמודים בגויל א' פסול. וכן מבואר להדיא בירושלמי פ"ק דמגילה וכן מייתי ר' אלחנן במרדכי הל' מזוזה ואותו הירושלמי עצמו מייתי תוס' בסוטה י"ח ע"א ונדפס בטעות יעיין בירושלמי בפנים ובדברי רבינו אלחנן הנ"ל יראה כי כן הוא. אמנם בטעם הדבר הנה בתפילין ומזזו' לא כתיב ספר אך וכתבתם וילפינן כתיבה כתיבה מספר. וכ' תוס' מנחו' ל"ד ע"א ד"ה נאמר וכו' דמגט לא ילפי' דלא הוה מצוה לדורו' אלא או מס"ת או מסוטה ע"ש והנה לחומרא ילפי' מסוטה דאפי' על שני עמודים פסולה. אך מ"מ נ"ל דתלי' בפלוגתא דתנאי ריש מס' סוטה לר"ע ועבר עליו רוח קנאה רוח קדושה וטהרה וקנא לה מצות עשה א"כ הוה סוטה מצוה לדורו' וילפי' כתיבה כתיבה מסוטה להחמיר ולא מס"ת להקל בשני דפין ובתפירה והכי קי"ל לפירש"י דמזוזה בשני דפין פסולה. משא"כ לר' ישמעאל רפ"ק דסוטה דעבר עליו רוח טומאה וקנא לה רשות א"כ לא הוה סוטה מצוה לדורו' וכי היכי דלא ילפי' כתיבה כתיבה מגיטין ה"נ לא ילפי' מסוטה אלא מס"ת ומותר ע"י תפירה וא"נ בשני עמודים ובזה יתישבו דברי תוס' התמוהים מנחו' ל"ב ע"א ד"ה להשלים וכו' שעמדו עליו כל הגדולים ולהנ"ל אתי' אליבא דר' ישמעאל אבל להלכתא קיי"ל כר"ע וכנ"ל:

9 וכל זה לכתוב פ' א' בשני עמודים אבל בשל יד לכתוב כל פרשה בפ"ע ולדבקה אפי' בדבק שפיר דמי כמבואר בש"ס מנחו' ל"ד ע"ב לר' יהודה וצריך לדבק ע"ש. יפה כ' הגאון בס' ביאור מרדכי דהתם אין הטעם אלא משום שיהי' אות א' בפנים ופירש"י התם וז"ל לך המשמש בהן וניכר ממשן של ד' אגרות כל א' לבדו וכו' ע"ש. וכיון דקפידא הוא במשמשן וכיון שנדבק אפי' רק בדבק תו לא ניכר ממשן של ד' במשמושן ומשו"ה סגי אפי' בדבק מכ"ש בתפירה:

10 ואמנם עשיית הבתים שצריכים להיות מעור א' דוקא ומבואר במשנת כלים דתפירת ד' בתים זה לזה הוה כעור א' וכן משמע בסנהדרין פ"ט ע"א ובפירש"י ד"ה שאינו רואה וכו' ע"ש התם צ"ל זכרון בין עיניך כתיב וילפי' מכתוב זאת זכרון בספר עיין רש"י מנחו' ל"ב ע"ב ותוס' ד"ה אגרת דפליגי אפירש"י היינו לענין ספר ספר או כתיבה כתיבה אבל לענין בתים דלא כתיב לא כתיבה ולא ספר אלא זכרון בודאי מקרא דזכרון בספר ילפי' וס"ת תופרים היריעו' אבל לא בדבק נמצא בתים של תפילין מתופרים בתפירה נעשה עור א' אבל בדבק לא ככל שארי חבורי אדם דלא הוה חיבור. והסופרים נוהגים לדבק ד' הבתים זה ע"ז שאז יהיו מרובעים ויש להם סמך מש"ס מנחות ל"ה ע"א ופירש"י ד"ה ואם אין חריצין וכו' ע"ש. ואי ס"ד אינן מדובקים זה בזה בדבק שביניהם הרי החריצים נפרדים עומדים ומה לשון ניכר ואינו ניכר. אלא ע"כ חוזר ומדבק' זע"ז בדבק שביניהם ובעי' שעכ"פ יהיה חריצין ניכר מבחוץ וזה סמך למנהג הסופרים. והשתא אי ס"ד שהדבק עושה אותו עור א' נמצא אין כאן אלא בית א' אלא ע"כ נהי התפירה עושהו אחד כמו יריעות ס"ת של משה רבינו ע"ה. אבל הדבק אינו עושהו א' ותפילין שמחוברין כמה עורות על ידי דבק פסולים. ובספר מגן גבורים כ' דיש ראיה לפסול תפילין משני עורו' מסוף פרק במה מדליקין קאמר הא דלא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה לא הוצרכו לבתים לעורן דהאמר אביי שין של תפילין הלכה למשה מסיני עיין שם. ואי ס"ד משני עורו' דבוקים כשרים אם כן דלמא אי לאו דר' יוסף ה"א יעשה הבתים מעור בהמה טמאה וידבק עליו שין מעור בהמה טהורה עיין שם. ולא קשה מידי דבלאו הכי ידעינן דזה פסול דהשין הדבוקה לעור בהמה טמאה טפלה ובטלה לעיקור הבתים. כדקיימא לן טלית של צמר וכנפי' של עור כשרה אעפ"י שהציצית ניתלי' בכנפי' שהם עור ובהיפוך היא של עור וכנפי' של בגד אעפ"י שהציצית ניתלי' בכנפי' של בגד פסולים דהכנפי' בתר עיקור טלית גרירי והכי נמי השין בתר עיקור הבית גריר. ועיין מס' ר"ה כ"ז ע"א תוס' ד"ה שופר וכו' העלו דדבק שברי שופרת לא מיפסל משום שנים ושלשה שופרות אלא משום דכתי' והעברתם דרך העברתו אף על גב דלעיל כ"ו ע"א פסלי' קרן של פרה משום דקיימי גלדי גלדי פירש"י וניכר תוספתו וה"ל ב' וג' שופרת. וכיון דהעלינו דעל ידי דבק לא נעשה א' ע"י חיבורי אדם והרי זה קל וחומר מגלדי גלדי דאפילו חיבורי שמים לא מהני מכ"ש על ידי דבק. ומאי טעמא כתבו תוס' דלא מיפסל משום שנים ושלשה שופרת נראה לפע"ד דהרי שופר לשון שפופרת קנה חלול שהקול נכנס ויוצא מתוכו וזה יהיה א' ולא שנים. וע"כ הני גלדי דפרה כל אחד הוא שפופרת חלול בפ"ע ובחיבורם ה"ל שנים ושלשה שופרות מה שאין כן דבק שברי שופרות ועשה מכלן שפופרת א' ואין כל שבר מהם שפופרות אלא על ידי צירופם נעשה קנה חלול אין כאן אלא שופר א' ולא מיפסל אלא מטעם שאינו דרך העברתו. ועיין תשוב' סימן אלף קנ"א שם ישבתי פסק הרמב"ם במזוזה בענין זה מ"מ לדינא נ"ל מ"ש הוא נכון ואמת בעזה"י:

11 כ' חניכתו וחניכתה כשר. הרמב"ם בפי' המשנה גרס אח"כ וכן הי' נקיי הדעת וכו' ואם כן כשר אפילו לכתחלה לעשות כן ובחיבורו לא משמע כן והאריך בתוי"ט והנה לעיל ל"ד ע"ב תוס' ד"ה והוא דאתחזק וכו' העלו דתקנת ר"ג ב' שמות א' במקום הכתיבה וא' במקום הנתינה ושינה הולד ממזר שניהם במקום הכתיבה לכתחלה צריך לכתוב שניהם ובדיעבד כשר כמו חניכה. ונקיי הדעת שהיו מפרסמי טפי ושרי אפילו לכתחלה. ונראה לפמ"ש לעיל בשם לח"מ דלרמב"ם מתני' כאן חסרים איזה מלות בהכתב יד כשר היה קודם התקנה הכי נמי הך דנקיי הדעת הי' קודם התקנה. אבל אח"כ כאן חסרים איזה מלות בהכתב יד מיתכשר אלא בדיעבד:

12 כשיש ריוח מלמעלה מבואר מזה דאין הגט צריך להיות מעורב דאי ס"ד שהנו"ן נמשכים למטה והלמדי"ן למעלה איך ניחוש דגייז מלמטה ומלמעלה. וקרוב לזה בב"ח סי' ק"ל ודברי ט"ז סימן קכ"ה לדחות זה תמוהים מאוד: