חידושי חתם סופר על גיטין כ״ג

1 אלא מעתה נכרי וישראל עע"ג ה"נ כ' תוס' בשלמא בלא עע"ג ניחא וכו' ונדחקו והל"ל בפשיטות לפמ"ש תוס' חולין י"ג ע"א בשם ירושלמי תמן זה כותב וזה מגרש ע"ש נ"ל פירושו שהקטן יש מחשבה עם המעשה על הדבר עצמו אבל לא לחשוב שזה יגרש אשתו יכול הוא לחשוב שזה הגט יהיה לשם גירושין אבל לא שזה יגרש אשתו בזה הגט. יהיה איך שיהיה הוה תוס' מצי למימר בשלמא בלא רב הונא ה"א מחשבה עם מעשה יש לחשו"ק וגט הוה מעשה כקושי' הירושלמי וזה לא שייך בגוי אבל השתא דמוקי לי' ר"ה בעע"ג ש"מ אפי' מעשה לא מהני בגט וכתב הירושלמי א"כ נכרי נמי ומדלא פ' תוס' כן יש להוכיח דס"ל כהראב"ן ריש חולין דוקא בקטן מהני מעשה עם מחשבה ולא בחרש ושוטה אלא דקשי' אשיטה זו ממתני' דמכשירין דמייתי שם בחולין י"ג ע"א המעלה פירותיו מפני הכנימה ע"ש ושם ביארתיו בעזה"י:

2 נכרי לדעתי' דנפשי' עביד. פירש"י שמתכוין לשם אחד וכבר כתבתי לעיל דס"ל כרבינו יונה כל דבר שאפשר ע"י שליח מועיל עע"ג שהוא שליח הבעלים על הכוונה והכא בגט חיישינן שהכותב מקלקל ויחשב לשם אחר. ואפשר זה שייך רק בגט שייך שם אחר אבל בס"ת וכדומה מהני שפיר ישראל עע"ג ואפי' בגוי ובהכי מתיישב שיטת הסוברים בטור או"ח סי' ל"ב לענין עיבוד עורות לשמה ע"ש ואין כאן מקומו:

3 איתיבי' רבא לר"נ וכ' לה לשמה כבר כתבתי בזה לעיל בתוס':

4 והוא ששייר מקום התורף כ' רשב"א ולא גזרינן טופס אטו תורף דס"ל כמ"ד לקמן כ"ו ע"ב משום תקנת עגונות וזה שייך נמי הכא ע"ש משמע למ"ד תקנת סופר לא שייך הכא. ובס' בני אהובה כתב אמילתא אחריתי דדרך סופרים ליתן מכתבם לקטנים וכדומה ולעמוד ע"ג לחנכם בכתיבה ושייך בי' תקנת סופר ע"ש. ולפ"ז הבנתי תלי"ת שיטת הרי"ף ורמב"ם עיין ר"ן וה"ה. דלפע"ד אינהי נמי מפרשי דר"ה ור' יהודה פליגי ולא סמכי אהדדי אך ס"ל לא קיי"ל כר"ה דמדאמרינן בחולין י"ב ע"ב מאן האי תנא דחולין לא בעי כוונה ש"מ בקדשים דבעי כוונה לא מהני אחרים רואים אותם ולא ס"ל לחלק בין רואים אותן לעע"ג וכן פסק פ"א מפסולי מוקדשין הל' וי"ו ע"ש. וא"כ ע"כ מתני' מיתוקמא כרב יהודה בטופס ומיהו רב יהודה ס"ל כמ"ד מפני תקנת עגונות וזה שייך בטופס אפי' בלי עע"ג. אך אנן קיי"ל כמ"ד מפני תקנת הסופר ע"כ בעדים בטופס עע"ג שכן דרכו של סופרים לעמוד ע"ג ויש בזה תקנה אבל בלא עע"ג ליכא תקנת סופר ובגוי אפי' עע"ג ליכא תקנת סופר ופסול. ובתורף בין חשו"ק בין נכרי אפי' עע"ג הגט בטל:

5 עיין בחידושינו לעיל בסוגי' דמצת כותי. כתבנו לענין קצירת חטים לשם מצות מצה אפי' אי סתמא לאו לשמה קיימא מ"מ מועיל ישראל עע"ג אפי' לרי"ף ורמב"ם דהא לא כתיב וקצרתם אלא ושמרתם את המצות וא"כ גוי הקוצר לא עביד אלא המשמר הוא הישראל והוא משמר לשמה אמנם בעשיית המצות לא מהני ישראל עע"ג לשמור לשמה כיון שהעיסה מסור ביד הגוי המגבל ולש ובידו להחמיצו או לעשותו מצה א"כ הלש הוא המשמר בעצמו ובעי' שיהיה מכוון לשמה ולא מועיל עע"ג לרמב"ם ע"ש:

6 הכל כשרין להביא את הגט חוץ מחשו"ק וסומא ונכרי. עי' רמב"ם ספ"ט עדות דסומא פסול עדות מן התורה אפי' יכול לכוון הוא פסול מגזירת הכתוב או ראה או ידע דבעי' ראוי לראי' וכן הוא בלשון רש"י פרק בא סימן מ"ט ע"ב ד"ה לאסור סומא. אך הכסף משנה שם מייתי פסול סומא משמעתין וצע"ג. ולכאורה הי' אפשר לומר כיון דגם בלא ראות יכול אדם לכוון עדותו אלא מגזירת הכתוב א"כ י"ל דוקא סומא שאינו ראוי לראות אבל מי שראוי לראות ולא ראה רק בט"ע דוקא וכיוצא בזה כשר להעיד. אך מפירש"י סנהדרין ס"ז ע"א ד"ה לאור הנר וכו' דמצי למימר לא הוה אנא משמע אפי' יכול לראות וראוי לבילה מ"מ לא יעיד אך לא מגזירת הכתוב אלא דיכול לומר לא אנא הוה וצ"ע הא מסקינן דט"ע דקלא הוה היכר גמור. וע"כ נלע"ד בט"ע דקלא לאו דוקא אלא עם משמוש הידים והיכר במשמוש דהרי כ' רמב"ן פ' תולדות דיש בני אדם היכולים להתנכר ולהשמיע קולם כקול חבירו ומשו"ה אמר יצחק גשה נא ואמשך בני ע"ש שמע מינה ט"ע דקלא לאו דוקא אלא עם משמוש ואפשר שהמשמוש עיקור דאלת"ה איך בני אדם הבאים מן הדרך ובאים על נשותיהם כשהיא ישנה בפ"ק דנדה איך מותר בלי ט"ע דקלא אע"כ היכר משמוש וכשבא מעשה לפנינו בב"ד לא הוצאתי ממון ע"י עדים בסימנים אחורי הגדר בהיכר קול. ועיין סמ"ע סימן ל"ה ס"ק כ"ו:

7 קיבל הקטן והגדיל. עיין בטור ושו"ע סי' קמ"א סעיף כ"ה ובב"ש שם סקל"ז ע"ש. ואמנם במשנה למלך פ"ו מגירושין הל' ג' ד"ה העולה ממה שכתבנו וכו' כתב ליישב דס"ל להטור דקטן יכול לקדש שיחולו לכשיגדיל דזמן ממילא עבר וה"ה יחזור ויגרש ויחול לכשיגדיל וכשיחולו הקידושין אז יחולו הגירושין. ואמנם אם משלחו ע"י שליח ואין שליחות לקטן נמצא לכשיגדיל יחולו הקידושין. והגט שע"י שליח לא יחול דאין קטן עושה שליח ע"ש. וצ"ל דהשליח של הקטן הלז מסר הגט בקטנותו של המגרש ליד האשה משו"ה פסול אבל אי היה ממתין עד שיגדול הבעל אזי כשם שהקידושין שמסר בקטנותו גדלו עמו ויחולו לכשיגדיל ה"ה השליחות מתגדל עמו ויכול השליח למסרו להאשה אחר שיתגדל הבעל אע"פ שמיניהו שליח בקטנותו. כן נראה לכאורה וא"כ לפ"ז ה"ה גדול הממנה שליח קטן ויגדיל אח"כ ועדיין השליחות בידו מ"ט לא נימא דיכול ליתנו לאשה בגדלותו. ואולי י"ל בחו"ל עסקינן דצריך לומר בפ"נ ובפ"נ דאע"ג דבעדות דרבנן מעידין בגדלן מה שראו בקטנותן בספ"ב בכתובות מ"מ האי עדות דעיקור הימנותי' משום דמעיקרא מידק דייק כדלעיל ג' ע"א וקטן לאו בר דייקא הוא אבל מדינא הי' כשר להביא וצ"ע לדינא:

8 אבל פקח ונתחרש וחזר ונתפקח וכו' בס' אבן עוזר בשו"ע או"ח סי' קפ"ט מוכיח מדלא נקיט בנכרי ישראל והמיר וחזר ושב ש"מ מומר אינו כנכרי ע"ש. ולפע"ד אין ראי' משום דלא מיתני לי' בזה הכלל תחלתו וסופו בדעת דלא שייך במומר ואי הוה תני תחילתו וסופו בכשרות לא הוה ידעינן הא דסומא כשר בא"י. ועי' בפי' המשנה לרמב"ם דכ' ג' מיני שלוחין א' המביא גט וא' המוליך וא' שליח קבלה ע"ש. והנה עיקור כוונתו א' האומר בפ"נ וא' גט מקוים ע"ש. אבל מה שקורא לזה מביא ולזה מוליך צ"ע. וע"פ דרכנו למדנו סדר לדינים אלו שהרמב"ם הוסיף בעל עבירה ושב בתשובה וס"ל בפי' המשנה כהרמ"ה שברא"ש דלא כחיבורו ע"ש. ולפ"ז יש כאן ג' ענינים. חשו"ק ונכרי פסולים בין מטעם הולכה פי' כשמסר הבעל היה כך ובין מטעם הבאתם לאשה סומא אינו פסול אלא מטעם הולכה מיד הבעל אבל אם אז היה פיקח ובשעת הבאה היה סומא כשר. ובעל עבירה נהפוך הוא פסולו מטעם שעת הבאה דאז לא מהימן אבל אם בשעת הולכה מיד הבעל הי' בעל עבירה ושב כשר להביא. אמנם בחיבורו פסק בעל עבירה דאוריי' פסול ואפי' מקויים. וכ' פנ"י וכן בני אהובה הטעם משום דלמא לפקדון ניתן לו ולא שייך הא הימני' גבי בעל עבירה. אך באינו מקויים הגט בטל ומשמע אפי' סופו להתקיים ונלאו כל חכמי לב למצוא לו טעם. ולולי דמסתפינא הייתי אומר יען ראיתי בנוסחות הרמב"ם שהעתיק הטור כתוב עדות במקום שליחות והרגיש הרב"י שקורא להשליח עד. ונ"ל בכוונה כ"כ להורות נתן כי השליח הוא ג"כ עד על הגט עם צירוף עדים החתומים עליו. והנה קיי"ל נמצא א' מהם קרוב או פסול עידותן בטלה ועיין סמ"ע סי' ל"ו סק"ד. והנה עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד אמנם היינו משנראה השטר בב"ד והוחזק שם ולא קודם וזה דעת המהרש"ך דלא כמ"ל רפ"ג מהל' עדות ושם בארתי בעזה"י אשר ע"כ כשהגט כבר מקויים והוחזק בב"ד א' כבר העידו עדי הגט עדותן ושוב כשמביא השליח בעל עבירה ומעיד עדותו פסול שמא לפקדון נתנו. אבל כשאינו מקויים עדיין ונמצא לא נחקרו עדותן של עדים עד שמביא השליח עתה לפני ב"ד למוסרו לאשה אעפ"י שאינם מקיימים אותו מ"מ מן התורה אין צריך קיום והחזקתו לב"ד או מסירתו ליד האשה היינו חקירתם ואז גם השליח מעיד והוא פסול עדות מפני שהוא בעל עבירה נמצא הגט בטל לגמרי אפי' ימצאו עדי קיום אח"כ כנלע"ד. והנה בבעלי עבירה פליגי רוב הפוסקים אהרמב"ם אך במומר דעת בית שמואל ומג"א סי' קפ"ט דלכ"ע בטל. וענין מומר ביאר רמב"ם ספ"ג מגירושין מחלל שבת ויוה"כ בפרהסיא היינו לפי נוסחת הטור דמייתי כ"מ וב"י שם. והנה מחלל שבת בפרהסיא הוא אוקימתא דרב אשי בעירובין ס"ט ע"ב האי תנא הוא דחמירא לי' שבת כע"ז. והנה בספרי מפיק לי' מדסמיך פרשת מקושש לפ' ע"ז סוף פ' שלח וצ"ל אין לך בו אלא חידושו מקושש בפרהסיא הוה. וענין פרהסיא דבר שנודע לרבים אפי' אינו עושה בפניהם כ"כ הפוסקים ביו"ד סי' ב' וע"ש בפמ"ג. והנה למ"ד מקושש היה בשבת שני מיד בהיותם במדבר ונכתב כאן שלא במקומו סמוך לפ' ע"ז ה"ל הך סמוכי' מוכח ומופנה ור"ע דריש לי' אך למ"ד אחר מרגלים היה כמ"ש תוס' ב"ב קי"ט ע"ב א"כ אינו מוכח שהרי כאן מקומו א"כ לר' יהודא דלא דריש סמוכין אין מחלל שבת מומר אך לא קיי"ל כר' יהודה. והנה בחולין ה' סוף ע"א פירש"י הטעם משום דכפר במעשי בראשית והוה כעע"ז וצ"ל דלא הוה ממש כעע"ז. משו"ה בעי' צירוף עדות שמחלל בגילוי פנים כדאיתא סברא זו בעירובין מ"ט ע"א ע"ש. יהי' איך שיהי' איני יודע מנ"ל דמחלל יו"כ הוה כמומר הלא אינו כופר במעשי בראשית ולומר יוה"כ יהי' חמור משבת וממילא חשוד על הקל שהוא שבת ז"א כמוכח מתוס' חולין ק"א ע"ב ד"ה הזיד וכו' דא"כ קשה שגג בשבת והזיד ביוה"כ אמאי חייב אע"כ הוה שב מידיעתו דאיכא דחמיר לי' האי ואיכא דחמיר לי' האי וא"כ קשי'. ועלה בדעתי לומר דיוה"כ חמיר מכל התורה ונחשד על כל התורה חוץ משבת וס"ל לרמב"ם כרבינו ירוחם מובא בב"י ושו"ע יו"ד סי' ב' ס"ה ע"ש. אלא שהרב ב"י כתב שם באותו סימן החשוד לדבר חמור חשוד לקל היינו באותו מין עצמו כגון שחשוד לעשות מלאכה בשבת חשוד למלאכת יום טוב אבל לאכול אפי' איסורים קלים אינו חשוד וכן החשוד לאכול איסור חמור אינו חשוד לעשות מלאכה אפי' קלה וא"כ החשוד ליוה"כ אינו חשוד על התורה כולה מה שאינו נוגע למלאכה וא"כ הדבר צ"ע:

9 בשלמא חשו"ק לאו בני דיעה נינהי. הר"ש ריש מס' תרומות מייתי ירושלמי ממעט חרש ושוטה מתרומה דכתיב אשר ידבנו לבו והני לאו בני לב נינהו ובזה ממועט נמי קטן אלא למ"ד מופלא סמוך לאיש דאורייתא איצטרך איש למעט קטן מתרומה אפי' הגיע להפלאה ע"ש וממילא אינו ראוי לשליחות דבעי' גם דומי' דאתם. וא"ש לשון ש"ס לאו בני דיעה נינהי אבל מ"ש רש"י מאיש שה לשון זה צ"ע מנ"ל למעט חרש ושוטה מזה ואיך יוצדק לשון ש"ס לאו בני דיעה:

10 לאו בר התירא. כ' תוס' משו"ה לא אמר לאו בר שליחות לכלול גם עבד. והנה אי אמר לאו בר שליחות כדעת מג"א וב"ש אע"ג דהוא בר התירא מ"מ לשליחות לא הוה בר ברית א"כ ה"ל למימר לאו בר שליחות לכלול מומר ומאי אולמי' דעבד דכוללו יותר ממומר וי"ל עבד שכיח טפי ממומר:

11 לפי שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו כ' תוס' שצריך השליח להכיר ועיין ב"ש סי' קמ"ב ס"ק י"ט ובתשובה הארכתי למעיין היטיב בלשון ס' התרומה יבין לאשורו. כשהשליח אינו עוסק בענין גטו ומכיר האיש ואשתו אפי' ע"י שום מאן דהו ה"ל כמו אשתמודעינהי בחליצה פ' החולץ ושוב יכול לסמוך על הכרה זו להי' שליח בגט זה. אך כשכבר מביא הגט ואינו מכיר האשה אז צריך שני עדים כשרים הראוי' להתיר ערוה לעלמא. ועיין היטיב הסברא ברי"ף פ' החולץ גבי אישתמודעינהו. ואמנם בסומא אפי' ב' עדים כשרים לא מהני כיון דלרב ששת לא סמכינן אט"ע דקלא. א"כ מנא ידע הסומא שאלו ב' הם עדים כשרים ושאלו ג' הם דיינים. אמנם לרב יוסף סגי כמו בשליח פקח. והנה שם בב"ב קכ"ח ע"א ס"ל לרב ששת אפילו בעדות דאורייתא יכול סומא להעיד אמשמוש ידו מצרנהא דקרקע היינו אם אין מחלוקות בין התובע והנתבע רק מצרנהא דקרקע זה יכול להעיד אבל אי היה טוענים אני איני בע"ד שלך על זה לא יכול סומא להעיד אט"ע דקלא דלא ס"ל לרב ששת והנה למסקנא שם איתותב רב ששת דסומא פסול מגז"ה אפי' יכול לכוון הכל. והנה בשמעתין רב ששת לשיטתו לא הוה קשי' לי' מ"ט לא תנן תחילתו וסופו בכשרות משום דלדידי' סומא כשר מן התורה מה שיכול לכוון ולא מיקרי עד פסול אך תחילתו וסופו בדעת שפיר ממעט סומא שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו וזה נקרא אינו בדעת כמו הידעתם את לבן בן נחור. אך למסקנא באיתותב רב ששת שם בב"ב קכ"ח דסומא פסול מן התורה קאמר רב אשי שפיר דה"ל למיתני תחלתו וסופו בכשרות ואימעט מומר דאינו בכשרות אע"כ מוכח אע"ג דפסול לעדות כשר לשליחות ומשו"ה תנן סופו בדעת וסומא הוה בדעת ע"י ט"ע דקלא וק"ל:

12 אין העבד נעשה שליח לקבל וכו' לשיטת הר"י מגא"ש צריך להבין איך יליף ר' אמי שליח קבלה ממתני' דמיירי בשליח הולכה וי"ל לשיטת ר"ח בתוס' קדושין מ"א ע"א ד"ה ושלח וכו' דס"ל מחד ושלחה נפקא כולהו א"כ מי שאינו ראוי לקבלה אינו ראוי להולכה ומדכשר להולכה במתני' ש"מ לקבלה נמי כשר. ור' יוחנן ס"ל מתרי ושלחה נפקא כפירש"י שם ולא קבלה והולכה אהדדי א"כ י"ל אינו נעשה שליח להולכה ולקבלה נעשה:

13 אין העבד נעשה שליח כ' תוס' דלא תנן עבד במתני' משום דהוה רבותא טפי בגוי שדעתו להתגייר וכבר נימול וגם קיבל מצות בפני ג' אך לא טבל דהשתא לא חסר מידי ואפ"ה פסול. ומורי בהפלאה בק"א דספר המקנה סי' ל"ה סעיף וי"ו כתב דע"י עבדו של עצמו יכול לשלוח גט דיד עבד כיד רבו ממש עיין שם. ועיין ש"ס ב"מ צ"ו סוף ע"א ובני אהובה כתב משום דכל דיני דמתני' שחרור שוה לגט משא"כ עבד לגט אינו שליח משא"כ שחרור ואולי נאמר אנן דבנכרי כלול מומר משא"כ בעבד אין מומר בכלל:

14 שתרמו את שלהן תרומתו תרומה. האריך רש"י דס"ל אין קנין לנכרי להפקיע מיד מעשר ועוד הא כל נכרים נודרים נדרים כישראל. כוונתו מבואר תחלה כתב דתבואתו טבל דאין קנין לנכרי להפקיע ומ"מ עדיין י"ל אין לו תקנה לדבריו כי אינינו יכול להפריש על זה כתב רש"י דכיון שנודרים נדרים ונדבות ממילא תרומתו תרומה. ובזה נדחו דברי אבן עוזר או"ח סי' קפ"ט שרצה להוכיח מרפ"ב דקדושין דמומר בעל ברית הוא דאלת"ה לימא לר' שמעון אתם למעוטי מומר דודאי איתי' בתרומה דנפשי'. ולפע"ד אינינו ודאי נהי תבואתו טבל אבל אפשר הפרשתו אינו מחסר דהא בקרבנות כתיב מכם להוציא המומר א"כ אפשר בתרומה נמי:

15 מה אתם בני ברית. פירש"י מוהלים ובאים בברית מצות ולקמן פירש"י עבד בא בברית דכתיב מחוטב עציך. הנה באבן עוזר הנ"ל רוצה להוכיח דמומר הוה בעל ברית דבע"ז כ"ז ע"א קאמר איכא בינייהו אשה ולא קאמר איכא בינייהו מומר דהמול ימול איכא ובריתי תשמור ליכא אע"כ הוה בעל ברית. ובמ"כ נתחלף לו ברית בברית התם מיירי מברית מילה ולא מברית תורה דאלו ברית תורה הרי גם אשה בברית תורה בפ' נצבים כי היכי דכתיב מחוטב עציך ה"נ כתיב טפכם נשיכם. אע"כ מברית מילה מיירי התם ומומר נהי ליתא בברית תורה הואיל ופרק עולה והוא בכלל שרש פרה ראש ולענה דכתיב התם. מ"מ בברית מילה איתי' בעל כרחו שהרי אות המילה חתום בבשרו. ולפע"ד כל עצמו לא נתקן לומר בני ברית כלנו יחד אלא להוציא מומר שבחדר בהמ"ז דלהוציא אומות עע"ז הי' סגי שלא לומר כולנו יחד רק יברך אותנו כמו שבירך אבותינו וממילא אימעט מי שאינו מזרע אבותינו ולמה לנו לומר כולנו יחד שנצטרך להוסיף תיבת בני ברית אע"כ משום בני אבותינו שהמירו ואינם בני ברית תורה. ואמנם בני ברית מילה הם ומילתם מילה. וברמ"א יו"ד סי' רס"ד סעיף א' פוסל מילת מומר ולפ"ז אותן האומנים רופאים המחללים שבת בפרהסיא בכתיבה ובהבערת טאבאק והם מוהלים צריך להטיף דם ברית מהתינוק אמנם לפמ"ש אני עני ליתא כי הוא בברית מילה עכ"פ ומ"מ שומר נפשו ירחוק מהם ויראה למצוץ דם אחר מילתם:

16 מה אתם בני ברית כ' תוס' לר"ש נפקא מיני' ובי' כיון דשליחות מתרומה ילפינן מסתמא לא ילפינן אלא דומיא דתרומה. הקשה פנ"י א"כ אתם למה לי נאמר כן בגט דומיא דגירושין. ולפע"ד זה תליא אי אמרינן בבנין אב דן מינה ומינה או אוקי באתרא ועיין בזה היטיב בכללי שבסוף ספר באר יעקב. ותוס' תי' שפיר דר"ש ס"ל דן מינה ומינה ולא צריך אתם. ור' ינאי דמייתי מאתם היינו למ"ד דן מינה ואוקי באתרא. ולפי זה למאן דסבירא להו דן מינה ומינה וגם דריש אתם ע"כ צ"ל מדן מינה דגט לא הוה ממעטין מומר לשליחות דהרי בר גירושין היא איצטרך אתם למעט מומר שאינו בן ברית:

17 הקשה פנ"י מנ"ל ללמוד מתרומה שאני תרומה שכן קודש אבל גירושין דחול אפי' נכרי יהיה שליח. ולפע"ד נהי בתחילה הוה ס"ד למיפרך מה להנך שכן חול דהוה ס"ל דיותר יש לעשות שליח לדבר חול מ"מ שוב דמסקינן בקדשי מקדש שכן רוב מעשיהם ע"י שליח חזינן דאדרבא יותר יש לרבות שליחות בקודש יותר מבחול ולא פרכינן ולדעתי בזה טעה רב אשי בב"מ ע"א ע"ב. ומסקינן בדותא היא כסברתי:

18 ונעשה כמי שהקנה לה א' מאיבריה. הוקשו לרבותינו בעלי תוס' דזה אינו דומה לחצי עבד וחצי בן חורין דגטו וחצי ידו באין כאחת אבל הכא אלו שחרר רגלו והניח גט על ידו מי משתחרר והלא ידו כולו לרבו. ואמנם בחי' למס' חולין בארתי דכח העובר מתפשט כל אבר באבר הדומה ויונק ממנו אע"ג דמסיק התם מבלבל זרעי' דאלת"ה קיטע יוליד קיטע מ"מ כן הוא א"כ בכח יד השפחה יש בה כח יד עובר המשוחרר וגיטו וידו באין כאחד ושם בארה. ועיין רא"ש בשם ה"ג למיכרך גט בכלי ולשלחו ע"י ערל ולכתוב לשליח ישראל שהגאונים פסלו והה"ג מתיר בדיעבד משום דקיי"ל כר"ש בשמות מובהקים והרא"ש לא ידע טעם לאסור לכתחילה. ובהג"א כ' עכ"פ ע"י ב"ד מותר לכולי עלמא שהב"ד יעשה שליח וכן הוא במרדכי והר"ן הקשה מאי שייטי' דר"ש דשמות מובהקים הכא ולדידי נמי קשיא מאי ענין למיכרכי' לגיטא במנא ולומר לגוי הולך מנה לפלוני. והגאון מו"ה אלי' אלפנדרי בס' מכתב מאלי' בשער שליחות סי' י"ג כתב משום דהוה ממנה שליח שלא בפניו והדר דחי דה"ג סובר ממני' שליח שלא בפניו שוב כתב משום דהגוי הוה קוף בעלמא והשליח הנוטלו ממנו ה"ל כטלי מע"ג קרקע וס"ל דכשם דהאשה לא יטלנו מע"ג קרקע ה"נ השליח להולכה ע"ש. וכל זה דוחק ולא מתורצא כל הקושיות הנ"ל ולפע"ד כפשוטו עיקור טעם האיסור דלמא אתי למיסמך על הגוי ולעשותו שליח ממש ע"כ לא מיבעי' אם אומר לו הולך גט זה לפלוני פשיטא איכא למיגזר ששלחנו לאשה ממש. אלא אפי' אומר לו רק הולך כלי זה והגוי אינו יודע שהוא גט מ"מ פסלוהו ר' חנניא גאון. והה"ג מתירו בדיעבד כר"ש דלא חייש בשמות מובהקים דלמא אתי ומיסמך עלייהו אבל לא לכתחלה. וכ' רמ"א שמעולם לא ראה נוהגים כן ולפי הנ"ל אפשר דוקא ע"י שליח גוי המביא בידו ממש איכא למיגזר אבל לשלחו על הדואר אפשר בשעת דחק גדול לא שייך כנ"ל וכבר הארכתי בתשובה:

19 נאמנת להביא את גטה. חמותה ובת חמותה וכו' בש"ס מפלגינן בין א"י לחו"ל והקשה רשב"א הא עכ"פ מרויחין להוציא שונא מתוך ביתה. ותי' רשב"א דלא מרויח בזה שישא הבעל אחרת. נמצא אין שום נגיעה ולא שום הנאה רק נחשדת והעיד שקר לנקום נקם. והנה עיין שו"ע חו"מ רסי' ל"ג והוא משנה ערוכה. וצ"ל כמ"ש מהרש"ל בתשובה סי' ל"ג דוקא שונא כל דהוא שלא דבר עמו ג' ימים מחמת איבה הא דמעיד אבל שונא מוחלט חשוד להעיד שקר ואיהו מייתי ראי' מקושי' תוס' ישנים דמייתי מהרש"ל בחכמת שלמה בסנהדרין ט' ע"ש. וממשנתינו לא מייתי ראי' צ"ל דס"ל דיש לדחות דהכא משום נגיעת הנאת ממון נחשדו אבל לפמ"ש בשם רשב"א דהכא ליכא נגיעה דא"כ מה בין א"י לחו"ל אע"כ משום שנאה נפסלו ש"מ כמהרש"ל. וכבר כתבתי כן על גליון שו"ע שלי: