חידושי חתם סופר על גיטין ל׳

מהדורה: חידושי חתם סופר, תרכ"ד-תרס"ח

« חידושי חתם סופר על גיטין כ״ט ×¢×´×‘ חידושי חתם סופר על גיטין ל״א ×¢×´× »

1 מגן אברהם פתח ↗

שסבור. דשכחה מקרי אונס ועבח"מ סי' תכ"א ס"י ובמבי"ט ק"ב סי' קל"ב ע"ל סימן תקכ"ז ס"ז וסי' תקל"ח ס"א עבי"ד סי' רל"ב סי"ב דכתב מחלוקת בזה וצ"ל דגבי שבועה חשש לחומרא אבל הט"ז שם הכריע כמ"ש כאן וכ"מ בח"מ סימן כ"א מלשון הרמב"ם והרב"י וראיית האגודה הביאו הרב"י בח"מ סי' ר"ז נ"ל דאינה ראיה דהתם לא מהני אונס מידי דהוה אהלוהו על שדהו והתנה לפדותו תוך ג' שנים וארעו אונס ולא פדאו שהוא חלוט לו כמ"ש הב"י בח"מ ס"י:

2 גיטין פתח ↗

אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב יוֹסֵף: מִידֵּי תַּרְקַבָּא דְּדִינָרֵי בָּעֵי לְמִיתַּב לַהּ?! הָא פַּיְּיסַהּ, וְלָא אִיפַּיַּיסָא.

3 גיטין פתח ↗

מַתְנִי׳ הַמַּלְוֶה מָעוֹת אֶת הַכֹּהֵן וְאֶת הַלֵּוִי וְאֶת הֶעָנִי, לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן מֵחֶלְקָן; מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן בְּחֶזְקַת שֶׁהֵן קַיָּימִין, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא מֵת הַכֹּהֵן אוֹ הַלֵּוִי, אוֹ הֶעֱשִׁיר הֶעָנִי.

3 יומא פתח ↗

לְפִי שֶׁשָּׁלַח בְּכׇל גְּבוּלֵי יִשְׂרָאֵל, וְרָאָה שֶׁאֵין מַפְרִישִׁין אֶלָּא תְּרוּמָה גְּדוֹלָה בִּלְבָד. מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּמַעְשַׂר עָנִי נָמֵי לָא, הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. אֶלָּא מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, נַפְרְשׁוּ וְנַסְּקוּ וְנֵיכְלוּהּ בִּירוּשָׁלַיִם? אָמַר עוּלָּא: מִתּוֹךְ שֶׁפַּרְהֶדְרִין הַלָּלוּ חוֹבְטִין אוֹתָן כׇּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וְאוֹמְרִים לָהֶן: מִכְרוּ בְּזוֹל! מִכְרוּ בְּזוֹל! לָא אַטְרְחוּנְהוּ רַבָּנַן. מַאי פַּרְהֶדְרִין? פּוּרְסֵי. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מַאי דִּכְתִיב: ״יִרְאַת ה׳ תּוֹסִיף יָמִים וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה״, ״יִרְאַת ה׳ תּוֹסִיף יָמִים״ זֶה מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן שֶׁעָמַד אַרְבַּע מֵאוֹת וְעֶשֶׂר שָׁנִים, וְלֹא שִׁמְּשׁוּ בּוֹ אֶלָּא שְׁמוֹנָה עָשָׂר כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים, ״וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה״ זֶה מִקְדָּשׁ שֵׁנִי, שֶׁעָמַד אַרְבַּע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשִׁמְּשׁוּ בּוֹ יוֹתֵר מִשְּׁלֹשׁ מֵאוֹת כֹּהֲנִים. צֵא מֵהֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁשִּׁמֵּשׁ שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק, וּשְׁמוֹנִים שֶׁשִּׁמֵּשׁ יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל, עֶשֶׂר שֶׁשִּׁמֵּשׁ יִשְׁמָעֵאל בֶּן פִּאָבִי, וְאָמְרִי לַהּ אַחַת עֶשְׂרֵה שֶׁשִּׁמֵּשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חַרְסוֹם, מִכָּאן וְאֵילָךְ צֵא וַחֲשׁוֹב: כׇּל אֶחָד וְאֶחָד לֹא הוֹצִיא שְׁנָתוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן תּוֹרְתָּא: מִפְּנֵי מָה חָרְבָה שִׁילֹה — מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ בָּהּ שְׁנֵי דְבָרִים: גִּלּוּי עֲרָיוֹת, וּבִזְיוֹן קֳדָשִׁים. גִּלּוּי עֲרָיוֹת דִּכְתִיב: ״וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד וְשָׁמַע אֵת כׇּל אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכׇל יִשְׂרָאֵל וְאֵת אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן אֶת הַנָּשִׁים הַצּוֹבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד״. וְאַף עַל גַּב דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הָאוֹמֵר בְּנֵי עֵלִי חָטְאוּ אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה, מִתּוֹךְ

4 גיטין פתח ↗

5 גיטין פתח ↗

מֵתוּ – צָרִיךְ לִיטּוֹל רְשׁוּת מִן הַיּוֹרְשִׁים; אִם הִלְווֹן בִּפְנֵי בֵּית דִּין – אֵינוֹ צָרִיךְ לִיטּוֹל רְשׁוּת מִן הַיּוֹרְשִׁין.

6 תוספות על בבא בתרא פתח ↗

הכא במכירי כהונה ולויה עסקינן. בכל דוכתא עביד מכירי כהונה מוחזק בפרק כל הגט גיטין דף ל. המלוה מעות את הכהן והלוי והיינו טעמא שזהו מתנה מועטת ואסור לחזור בו ואפי' בדברי' בעלמא ואע"פ שאם רצה יכול לחזור בו מכל מקום כל כמה דלא הדר הוי כמוחזק ודוקא דאשתחיט בחיי אבוהון הא לאו הכי לא כיון דמת מי יזכה:

8 בבא בתרא פתח ↗

וְקִדּוּשִׁין. מַתְנִי׳ הָאוֹמֵר ״אִישׁ פְּלוֹנִי יִירָשֵׁנִי״ בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ בַּת; ״בִּתִּי תִּירָשֵׁנִי״ בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ בֵּן – לֹא אָמַר כְּלוּם, שֶׁהִתְנָה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: אִם אָמַר עַל מִי שֶׁרָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ – דְּבָרָיו קַיָּימִין; וְעַל מִי שֶׁאֵין רָאוּי לוֹ לְיוֹרְשׁוֹ – אֵין דְּבָרָיו קַיָּימִין. גְּמָ׳ טַעְמָא דְּאַחֵר בִּמְקוֹם בַּת, וּבַת בִּמְקוֹם בֵּן; הָא בֵּן בֵּין הַבָּנִים, וּבַת בֵּין הַבָּנוֹת – דְּבָרָיו קַיָּימִין. אֵימָא סֵיפָא, רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: אִם אָמַר עַל מִי שֶׁרָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ – דְּבָרָיו קַיָּימִין. הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! וְכִי תֵּימָא רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה – אֲפִילּוּ אַחֵר בִּמְקוֹם בַּת וּבַת בִּמְקוֹם בֵּן קָאָמַר; וְהָתַנְיָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: לֹא נֶחְלְקוּ אַבָּא וַחֲכָמִים עַל אַחֵר בִּמְקוֹם בַּת וּבַת בִּמְקוֹם בֵּן, שֶׁלֹּא אָמַר כְּלוּם; עַל מָה נֶחְלְקוּ – עַל בֵּן בֵּין הַבָּנִים, וּבַת בֵּין הַבָּנוֹת; שֶׁאַבָּא אוֹמֵר: יִירַשׁ, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא יִירַשׁ! אִיבָּעֵית אֵימָא: מִדְּקָאָמַר ״לֹא נֶחְלְקוּ״ – מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר: נֶחְלְקוּ. אִיבָּעֵית אֵימָא: כּוּלֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה הִיא, וְחַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: הָאוֹמֵר ״אִישׁ פְּלוֹנִי יִירָשֵׁנִי״ בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ בַּת; ״בִּתִּי תִּירָשֵׁנִי״ בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ בֵּן – לֹא אָמַר כְּלוּם. הָא בַּת בֵּין הַבָּנוֹת וּבֵן בֵּין הַבָּנִים – אִם אָמַר ״יִירַשׁ כׇּל נְכָסָיו״, דְּבָרָיו קַיָּימִין; שֶׁרַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: אִם אָמַר עַל מִי שֶׁרָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ – דְּבָרָיו קַיָּימִין. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה. וְכֵן אָמַר רָבָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה. אָמַר רָבָא: מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה? אָמַר קְרָא: ״וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו״ – הַתּוֹרָה נָתְנָה רְשׁוּת לָאָב לְהַנְחִיל לְכׇל מִי שֶׁיִּרְצֶה. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: הָא – מִ״לֹּא יוּכַל לְבַכֵּר״ נָפְקָא! הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא, אַבָּא חָנָן אָמַר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר:

9 חולין פתח ↗

תָּא שְׁמַע: בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְצָרִיךְ לִיטּוֹל לֶקֶט, שִׁכְחָה, וּפֵאָה, וּמַעְשַׂר עָנִי – נוֹטֵל, וְלִכְשֶׁיַּחְזוֹר יְשַׁלֵּם, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

10 גיטין פתח ↗

וּפוֹסֵק עִמָּהֶן כְּשַׁעַר הַזּוֹל; וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם רִבִּית; וְאֵין שְׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתּוֹ;

11 גיטין פתח ↗

וְאִם בָּא לַחְזוֹר, אֵינוֹ חוֹזֵר – אָמַר רַב פָּפָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בַּעַל הַבַּיִת בְּכֹהֵן; אֲבָל כֹּהֵן בְּבַעַל הַבַּיִת, אִם בָּא לַחְזוֹר – חוֹזֵר. דִּתְנַן: נָתַן לוֹ מָעוֹת וְלֹא מָשַׁךְ הֵימֶנּוּ פֵּירוֹת – יָכוֹל לַחְזוֹר בּוֹ.

12 גיטין פתח ↗

אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ עֲנִיֵּי כוּתִיִּים.

14 גיטין פתח ↗

מֵת – צָרִיךְ לִיטּוֹל רְשׁוּת וְכוּ׳: תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: יוֹרְשִׁין שֶׁיָּרְשׁוּ. וּמִי אִיכָּא יוֹרְשִׁין דְּלָא יָרְתִי?! אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁיָּרְשׁוּ קַרְקַע, וְלֹא שֶׁיָּרְשׁוּ כְּסָפִים.

15 גיטין פתח ↗

מַאי קָאָמַר? אָמַר אַבָּיֵי, הָכִי קָאָמַר: יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לְלֵוִי ״מַעֲשֵׂר יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי, וְהֵילָךְ דָּמָיו״, אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא עֲשָׂאוֹ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עַל מָקוֹם אַחֵר. ״כּוֹר מַעֲשֵׂר יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי, וְהֵילָךְ דָּמָיו״, חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא עֲשָׂאוֹ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עַל מָקוֹם אַחֵר.

16 גיטין פתח ↗

וְכִי נֶחְשְׁדוּ חֲבֵרִים לִתְרוֹם שֶׁלֹּא מִן הַמּוּקָּף?!

17 תוספות על גיטין פתח ↗

אין אבא אלעזר בן גמלא היא - וא"ת נהי שיש לו רשות לתרום שמא לא חשש לתרום מעשר שעתיד ליתן ללוי והיאך נתיר מספק וי"ל דכיון שהרשות בידו ושהה זמן גדול בביתו ומצוה עליה רמיא סתמא דמילתא דתקוניה תקניה:

1 חזו דאתאי וכו' כ' באגודה מי שנשבע לפרוע ביום שלשים וביום שלשים נתעצל עד סוף היום שכח אע"ג בעלמא שכחה הוה אונס. הכא ה"ל פושע דה"ל לזרוזי בתחלת היום וראי' ממתני' דעירוכין דמייתי ש"ס לקמן ע"ד ע"ב בראשונה הי' נטמן וכו' ע"ש וקשה מה צורך לתיקון הלל תיפוק לי' מדנטמן ולא אשכחי' ה"ל אונס ורחמנא פטרי' אע"כ מדה"ל לזרוזי ולהביא מעותיו קודם יום האחרון. ומייתי לי' טו"ז יו"ד סי' רל"ב. ורמז עליו מג"א סי' ק"ח גבי שכח תפלת מנחה. וצ"ל הא דבעירוכין אמרינן כל יום האחרון הוה פושע דה"ל להקדים קודם ובנשבע לפרוע לא הוה פושע אלא כששכח סוף היום. היינו משום דהוא עצמו קבע זמנו לשלם ליום שלשים מסתמא שיער בנפשו שלא יהי' לו מעות עד אותו היום ולא הו"מ לאקדומי אבל ביום שלשים עצמו הו"ל לזרוזי בתחלת היום. ובעירוכין אלו הי' הוא קובע זמן פדיון יב"ח הוה דומה להנ"ל אבל הוא לא קבע זמן אלא רחמנא חס עליו שיהי' לו זמן יב"ח להדר אחר כסף פדיון ולא ה"ל להמתין עד יום אחרון וכל היום הוה בכלל פשיעה. ונ"ל כל זה במילי דמצוה לזרוזי כגון לקיים שבועתו וכן להתפלל מנחה ולפדות ביתו בארץ ישראל. אבל היכי דליכא מצוה לזרוזי לא שייך זה כלל. גלל כן אומר הכא בדפסקי' מברא אפי' אתי סוף יום שלשים ופסקי' מברא מ"מ אי יש אונס בגיטין הוה אונס ולא מיבעי' דלא מצי למימר דה"ל למיתי ביום כ"ט דכיון דהוא עצמו קבע זמנו ביום ל' מסתמא ידע דא"א לו לבוא קודם. אלא אפי' ביום שלשים גופי' אי לא פסקי' מברא עד סוף היום מ"מ כיון דליכא מצוה לזרוזי לבוא ולצער אשתו לעכב הגט מצי למימר אה"נ לא הי' דעתי לבוא כי הי' דעתי לקיים הגט ומשו"ה לא באתי מצפרא. ועכשיו לעת ערב נפל בדעתי לבטל הגט ונאנסתי דפסקי' מברא ואלו יש טענת אונס בגיטין בטל הגט וכבר הארכתי בזה בחידושי רפ"ק דכתובות ע"ש:

2 מידי דתרקבי דדינרי בעי למיתב לה. עיין תשו' רשב"א סי' תשע"א ומייתי לי' ב"י וד"מ בא"ע סי' נו"ן במי שנתקשר באדם וקנס להשיא בתו או בת בתו לפלוני. והבת אינה רוצית פטור האב אטו תרקבי דדינרא בעי למיסב לפייסה וה"ל אונס. אך שלא יהי' האב עצמו גורם והלב יודע אם לעקל ע"ש. ובתשו' רמ"ע סי' פ"א החזיק בעד זה ובד"מ שם ובב"ש סקט"ז מייתי דמרדכי פ"ק דב"מ נראה כחולק על זה עיינתי משם ואין ראי' ברורה דהתם מת האב ופסק שאין לקנוס הבנים על שלא פיתה האב את הבת דאלו היה קיים היה מפייסה. אבל אלו היה חי היה מחויב לפייסה. אבל לעולם מודה אי חי וטוען שבאמת פייסה ולא נתפייסה שוב הוה אונס וכי תרקבי דדינרי בעי למיהב לה והלא אין לו כל כך ונראה פשוט שאין להשביע האב על כך שישבע שפייסה ולא אתפייסה דאין טוען בריא שלא פייסה ובשגם הוא בכלל חרם שקיבל על עצמו בתחלה. ובעבודת הגרשוני סי' ע"ג טרח מאוד להפך בזכותי' דצורבא מרבנן שאחר כבר היתה מרוצה עמו וקבלה מתנות בסבר פנים יפות שוב חזרה בו ופסק להשביע האב. גם לקנוס הבת על בושת תלמידו. וכבר חלק על זה בס' בית מאיר סי' נו"ן ע"ש. אבל בעניי תמה מאוד תינח שהוא אנוס דלא מצי לפייסה בתרקבי דדינרי ואנו מאמינים לו זה בלא שבועה. אבל עכ"פ למה יתן לה נדן וצרכי נישואי' ולהכניסה לחופה וברשב"א לא נזכר שהאב נתן לה נדן אפשר הבת הכניסה עצמה משלה. אבל כשהאב מכניסה הלא קיבל בחרם להכניסה לזה ובכלל זה מחויב לפייסה בכל מה שאפשר נהי דלא מצי לפייסה בתרקבי דדינרי למיהב לה עכ"פ יפייסה במאי דלא יתן לה צרכי חופה ונדן אלא לזה. ואמנם אם יש לה טענת מאוס עלי מבוררת שנולד לה אח"כ שנתרצית לו וקיבלה אותו בסבר פנים יפות א"כ אחר נישואי' הוה טענה מעלי' אך שתבחר בב"ד ואז ממילא חייב האב ליתן לה נדן כפי יכלתו מדכתי' בנותיכם תנו לאנשים. אבל זולת זה ראוי להחרים על האב שלא יתן לה משלו פרוטה עד שתברר טענס מאיס עלי או שיתפשרו עם הראשון:

3 המלוה מעות וכו' ואינו חושש שמא מת הכהן וכו' משמע אם אבדה ספינתם בים וכל הני דלעיל במתני' כ"ח ע"ב דנותנים עליהם חומרי חיים וחומרי מתים ה"נ צריך ליתן לכהן וללוי ולעני ולא נימא אוקי ממונא בחזקת מרא והמע"ה ועיין יומא ט' ע"א. וי"ל דכתיב עני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו דמשו"ה כל ספק חזקת ממון לא הוה חזקה דלענין זה מועיל צדק משלך שלא יהי' חזקת ממון שלך חזקה היכי דהחיוב ודאי. והארכתי בביאור זה פ"ג דנדרים ובחולין פ' הזרוע ע"ש. אך קשי' מאי קמ"ל דמוקמי' בחזקת חי פשיטא הא כבר אשמועינן במתני' דלעיל דלענין יבמה לשוק והיתר אכילת תרומה סמכי' אחזקת ועיין לעיל כ"ח ע"ב עביד ש"ס צריכותא מגט ותרומה וחטאת עוף ולא עביד נמי צריכותא ממשנתינו וי"ל הכא כיון דמן הדין היה חייב ליתן רק מתקנתא דאפי' במזכה ע"י אחר נמי כתב רשב"א אי הוה מדינא כיון שזכה זה לכהן לא היה לו לפרוע חובו שלא בפניו ולהחזירו לישראל אלא מתקנתא. ועוד נלפע"ד במה יזכה שהרי אין זה זכות לכהן שזוכה לו וחוזר ונותנו לישראל. אלא תיקון חכמים הוא לטובת הכהנים והעניים וה"א כי תקנו כשהם ודאי חיים אבל לסמוך אחזקת חי ולפעמים הניחו חולה או זקן ה"א כולי האי לא תקינו קמ"ל:

4 שמא העשיר העני פי' אע"ג דאיכא תרי חששות שמא מת או העשיר אפ"ה לא חיישינן. ויש כאן לפע"ד מקום ספק במאי דקיי"ל עני העובר ממקום למקום נותנים לו ולכשיבוא לביתו פטור מלשלם שהרי עני היה באותה שעה. עיין חולין ק"ל ע"ב א"נ בא ספינתו בתבואות בעירוכין י"ח ע"א. אי הלוה לו בשעה שהיה עני. ושיער שיש לו מכאן לביתו מהלך כך וכך ימים או חדשים ובין כך ימרח תבואות אי יכול להפריש עליו דעדיין לא הגיע לביתו ולא באה ספינתו ועני הוא. או דילמא ניחוש דילמא אתי בגמלא פרחא כביבמות קט"ז ע"א ובירושלמי דשמעתין לית כאן העשיר העני פי' דשפיר חיישי' שמא העשיר אולי בכי האי גוני קאמר אבל עני ממש שיעשיר לא שכיחא:

5 צריך ליטול רשות מן היורשים דאפי' למ"ד דמלא מחט גובה מחט. ולא קרדום ויכול לגבות חובו מהקרקע מ"מ לפעמים ניחא לי' טפי במעשרותיו מפני שמרויח הרבה שפסק כשער הזול. ולפעמים היורשים ניחא להו טפי לפרוע חוב דבר מועט שהלוה לאביהם מאשר יפסידו להשבט שיווי מעשר הרבה שהוא שעת היוקר משו"ה צריך ליטול רשות:

6 במכירי כהונה ולוים. כ' תוס' בב"ב קכ"ג ע"ב ד"ה הכא דה"ל כמתנה מועטת כיון דלית לבעלים אלא טובת הנאה וכ"כ במג"א ובמרדכי ע"ש וצ"ל אי לא הוה מכירי' במה שאל עתה לפרוע ממעשרות לא הוה אמר ליתן לו מתנה מועטת דבמה שאמר שיהי' לו פרעון דוקא מזה. ממ"נ בענין פרעון החוב לא הוה מתנה כלל ובענין הלואה הוה מתנה מרובה ועוד דכיון דהוה דבר שלא בא לעולם לא מהני דיבור ולא הוה מחוסר אמונה כמ"ש מרדכי לענין סנדקאות דאם לא היתה מעוברת אין כאן משום מחוסר אמונה משא"כ מכירי כהונה דהוה כאריסי בת אבות עיין וק"ל:

7 כר' יוסי לא אמרי כיחידאי לא מוקמי'. הרמב"ם לא פסק כאן כר' יוסי אבל גבי חליפיו ביד כהן פסק כוותי' וכן בילקט בנו אחריו משמע דעניי' גופי' ניחא להו. אבל בשמעתין כיון דאפשר לזכות לו ע"י אחר א"כ אין כאן תקנה כל כך. ונהי מ"מ ס"ל לר' יוסי אפי' בלא טעם עשו שאינו זוכה כזוכה לקמן נ"ט ע"ב גבי עני המוקף. מ"מ הא לא קי"ל התם כוותי' וה"ה הכא כנלע"ד:

8 וע"ד חידוד י"ל משום דס"ל לשמואל הלכה כר' יוסי בכל מקום אפי' אין חליפיו ביד כהן ואפי' לעניים גופי' ניחא להו מ"מ עשו שאינו זוכה כזוכה משו"ה לא מוקי התם משנתינו כוותי' דהא דיכולי' רבנן לזכות למי שאינו זוכה לאו מהפקר ב"ד לחוד נפקא אלא מקרא אחריני לקמן ל"ו ע"ב מה אבות מנחילין בניהם וכו' ע"ש. והא דפשיטא דאב מנחיל הוא כריב"ב ב"ב ק"ל ע"א וכשמואל דפסק התם הילכתא כוותי'. ואי הוה מוקי סתם משנתינו כר' יוסי והיינו כריב"ב א"כ ה"ל סתם בגיטין ופלוגתא בסדר נזיקין וה"ל סתם ואח"כ מחלוקות ואין הלכה כסתם ולכמה פוסקים ס"ל דהלכה היפוך מהסתם ע"כ מוקי משנתינו במזכה ע"י ובלא הא דר' יוסי וק"ל:

9 ובירושלמי דפרקי' ומיית לי' במלחמות ה' דבעי לאוקמא כר' יוסי ופריך התם קיים לפנינו אבל הכא בעי מיזרע פי' הוה דבר שלא ב"ל ואיך יעשוהו כזוכה. ומשני אלא במכירי כהונה ופריך ויש מכיר לעני ופי' מ"ל פ"ז מהל' מעשר משום דעניים יבוזו ואין בו טובת הנאה לבעלים אלא שכ' מ"מ כ' רמב"ם מכירי עניים דמשכחת במעשר עני המתחלק בתוך הבית עיין חולין ק"ל ע"ב וה"ה הומ"ל אפי' בגורן ברוצה להציל לקרוביו עיין מתני ו' פ"ח דפאה. והנה שוב מייתי בירושלמי פלוגתא לחד מ"ד דוקא הלוה עליהן אבל אם יש לו עליו חוב מכבר אינו יכול לפרוע לו ממעשרותיו. ולמסקנא פשיט מבריתא אפי' חוב בעלמא נמי. וקצת נראה דפליגי בפלוגתת הרמב"ם והפוסקי' אי קונין במלוה במקום כסף דלהחולקים על הרמב"ם וס"ל אין קונין אלא בכסף בעין א"כ דוקא הלוה עליו שקונה בכספו אבל בחוב בעלמא אין קנין במלוה. ולפ"ז למאי דמסיק דגם אחוב שמכבר נמי יכול להפריש. א"כ א"ש דש"ס דילן לא חייש לק' הירושלמי הא בעי מיזרע והוה דבר שלא ב"ל י"ל דאינו קונה בשעת הלואה ונתינת מעות דאז בעי מיזרע אלא אחר המרוח שהתבואה בעין. אע"ג שהמעות כבר הוציא מ"מ הא קונין במלוה. והירושלמי אזיל בהס"ד דבשעת מתן מעות צריך לקנות ואז בעי מיזרע וא"ש נמי דפריך וכי יש מכיר לעני אע"ג דמשכחת לי' במתחלק בתוך הבית היינו אם לא יהי' עניים בגורן וכן הא דמציל לקרוביו היינו אם יש עניים מועטים ומגיע לכל א' כשיעור המפורש אז יכול להציל לקרוביו אבל אם יבואו עניים הרבה לא יהיה לו כלום לגבות אם כן בשעת הלואה לא שייך מכיר דאינו בטוח שיהי' לזה המכיר כלום. אבל ש"ס דילן ס"ל הקנין הוא אח"כ בשעת שהתבואה כבר בשדה ואין כאן עניים אז יקח למכירו ויפרע ממנו חובו:

10 ואין בו משום ריבית. הקשה פ"י להתוס' שאפי' כבר החטים ביוקר מ"מ יכול לפסוק בזול ה"ל ריבית קצוצה ולזה לא יועיל מאי דקאמר כיון דאי לית לי' לא יהיב לי' וכו' ע"ש. ולפע"ד כיון שאין התבואה הלז ניקנית לכהן זה קנין גמור נמצא מה שלוקח זה יותר מחובו הוא של כל שבט הכהנים והם פורעים הריבית עבור זה הלוה והוה זה כמו בש"ע יו"ד סי' ק"ס סעיף י"ג ע"ש וק"ל:

11 אבל כהן בבעה"ב אם בא לחזור חוזר. עיין פירש"י וצריך ביאור. ונלע"ד דרש"י לטעמי' דס"ל בעלמא הלכה משיכה קונה מן התורה וס"ל הכא כל זמן שאין הכהן חוזר בו קנה הבעה"ב דאין לך משיכה גדולה מזו שהכל בידו הזריעה והשדה והתבואה הגדילה וכה"ג אפי' בדבר שלא בא לעולם קונה. כל זה אם אין הכהן חוזר בו אז לכשתבוא לעולם זוכה הכהן ומזכה חלקו לבעה"ב. גם לפני זה לא מצי הבעה"ב לחזור בו. משא"כ הכהן אי אמר לא בעינא למיקני וא"א בתקנת חכמים במה יזכה בתבואה שהיא ברשות בעה"ב הרי לא משך ומדלא קנה הוא לא יקנה בעה"ב. כל זה לרש"י דמשיכה קונה אך להתוס' דכסף קונה מן התורה ומשיכה תקנתא דרבנן שלא יאמרו נשרפה חיטך בעלי' הוצרכו לדחוק כמ"ש בד"ה לא שנו וכו':

12 איכא ביניהו כותיים. לפירש"י דלר' אחי אי ליכא ישראל עני בעיר אחר מיתת אותו העני. מ"מ יפרש על סמך עני כותים ויעכב לעצמו ויוצא ידי נתינה לעניי כותיים דגירי אמת הם וצ"ל כותיים גופי' ניחא להו כי היכי דאם ילוה להם יפרוש על סמך עניי ישראל. א"כ מוכח מזה דגם להלות לעניי כותיים עבדי רבנן תקנתא. והיינו עניי כותיים איכא ביניהו. שוב הראוני שכבר נתעורר בזה במהר"ם שיף:

13 ובדרוש אגדתא אמרתי פי' הפסוק נתן תתן לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשה ידיך ובכל משלח ידך כי לא יחדל אביון מקרב הארץ ואחז"ל באו"ה אבל בישראל אפס כי לא יהי' בך אביון ונראה דמיירי באו"ה כגון גר תושב שמצווי' להחיותו. והנה אמרו נתן תתן אם לא ירצה במתנה תן בהלואה. ונראה דמלוה ע"מ להפריש עליו מעשר עני. אך אחז"ל כל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך וה"נ יברכך ה' בכל משלח ידיך פי' כל מקום שאתה שולח ממונך יתברך נמצא אותם עניים שהלוית להם יתעשרו ולא יהי' בך אביון ותפסיד מזה שהלוית להם. אך כי לא יחדל אביון מאו"ה ותפריש עליהם ולא תפסיד:

14 רבי אומר יורשים שירשו. הרז"ה ס"ל אסיפא קאי דב"ד נמי לא מצו להפקיע זכות עניים אא"כ חייבי היורשים לפרוע שע"י ב"ד נעשה מלוה בשטר ואפ"ה בלא הניח קרקע לא. ורמב"ן ס"ל ארישא קאי אבל לאו מכח חוב המוטל על היורשים קאתו אלא יש כח בידם להפקיע לטובת עניים גופי' ניחא להו. ונ"ל שזו הוא כוונת הגה' מרדכי פ"ק דב"ב סוף סי' תרנ"ז בגבאי צדקה שהלוה לכיס של צדקה פסק דמותר לו להשתלם ממה שיתנו הציבור אח"כ לתוך הכיס בלי רשותם מידי דהוה אמי שנותן לעניים צדקה ומשתלם אח"כ ממעשר כספיו ומייתי ראיה משמעתין דעניים גופי' ניחא להו. וכ' דיש חולקים ומייתי ראיה משמעתין לאסור. ולא פי' הראי' להיתר ולא הראי' לאיסור עכנ"ל הא הגבאי הלז אינו מלוה לעניים אלא נותן להם מתנה גמורה שלא להשתלם מהם ואינו דומה לדשמעתין כלל וכבר נתעורר בזה בתשו' נוב"י קמא חיו"ד סי' ע"ג. אך שמלוה לכיס דקיימא עניים ואין בכיס לפרנסם הוא מלוה לכיס ונותן לעניים במתנה. הנה להרז"ה דאפי' הלוה בב"ד דאפ"ה אם אין קרקע ליורשים לא מצי ב"ד להפקיע כח עניים ולא נאמר עניים גופי' ניחא אלא אם העני לוה וחייב לשלם אבל לא זולתו א"כ ה"נ לא יפרע הגבאי מהכיס. אמנם להרמב"ן מיירי אין היורשים חייבים כלום ואפ"ה הב"ד מפקיעים כח עניי' דעלמא משום עניים גופי' ניחא להו אעפ"י שאינינו בתורת פרעון חוב. א"כ ה"ה גבאי המלוה לכיס. ועיין מ"ש תוס' יו"ט פ"ו דכתובות משנה ה' ע"ש. ומדכ' מרדכי מידי דהוה אבעה"ב המלוה לכיס מעשר כספים שלו ש"מ דהא פשיטא לי' עוד טפי הך דבעה"ב מהך דגבאי ולפ"ז יחיד הנוהג כן שנותן צדקה לעניים בכל זמן ועידן ולסוף עושה חשבון עם כיס מעשר כספים שלו ומשתלם אינו צריך להפריש כלל דהרי מעשר כספים אינו טובל ואין הכרי טבל ואינו צריך לזכות כי למי יזכהו הלא אין שום עני חייב לו כלום. אלא כך תיקון עניים. וזה דלא כנוב"י הנ"ל ועי' ש"ע יו"ד סי' רנ"ז סעיף ה' ברמ"א:

15 חוששים שמא עשאן תרומת מעשר וכו' פירש"י אימת קני' לוי. פירושו דהא רש"י ס"ל משיכה קונה מן התורה נמצא לא קני' לוי במעות רק משום דישראל אסור לו לחזור בו ממה שאמר כור מעשר לי בידך. על אותו סמך יכול הוא הלוי לעשותו תרומת מעשר אבל לא קני' ממש להקנותו לישראל. ולכאורה לק"מ ק' תוס' אלא שהרשב"א הסביר קושייתם דהא עכ"פ אפי' לא יעשנו לוי תרומת מעשר מ"מ איך יאכל ישראל הא לא קיים מצות נתינה בנתינת מעות אלא בקנית התבואה ממש ללוי עכצ"ל במכירי לוים או עשו שאינו זוכה כזוכה א"כ קני' לוי והדר קני' ישראל מלוי ע"י חצירו ואיך יעשנו הלוי תרומה על מקום. ומה שהקשה מהרש"א הא בן הלוי יכול לחזור בו פי' ויחזור בו הלוי ממה שזכה הוא להוציא ישראל מחיוב נתינה יאמר לא אזכה ולא יצא ישראל ידי נתינה עד שיביאנו לידו ומ"מ אסור לישראל לחזור ממה שכבר אמר ליתן ליד ה"ל מחוסר אמונה וממילא תרומת מעשר שלו קיים וישראל אסור לאכול ולק"מ ק' תוס' ורשב"א אפירש"י זהו כוונת מהרש"א. ומ"מ נלע"ד דלק"מ דבשלמא לעיל במלוה לכהן בשעה שאין התבואה בעולם ולכשתבוא לעולם יחזור בו כהן לאמר לא אביתי לזכות בו כדי לזכות בעה"ב אבל הכא התבואה בעולם ונותן דמים ללוי וזכיות הלוי בתבואה וזכית חצר ישראל לישראל הכל נעשה ברגע א' ולא שייך חזרה ושפיר הקשו תוס'. ואולי י"ל כיון שהמעשר טבול לתרומת מעשר ואין חלקו מסויים ומקומו ע"כ אין חצרו קונה לו וצ"ע. וכי אין קנין לטבל:

16 וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף. פירש"י שמא אינה בעין. שיטת רש"י ותוס' ורמב"ם דמן התורה תורמים תרומת מעשר שלא מן המוקף דתרי קראי כתיבי ממנו מן המוקף. וכתיב מכל מעשרותיכם לרבות אפי' שלא מן המוקף ומוקמי' מכל מעשרותיכם אגופי' אתרומת מעשר שלא מן המוקף וממנו מן המוקף מלמדת אתרומה גדולה ואינה למדה לעצמה. והרמב"ם פ"ג מתרומות הל' כ' כתב שמדרבנן נמי אין איסור להפריש תרומת מעשר שלא מן המוקף אלא לת"ח ולכך אמרי' וכי נחשדו חברים דייקא אבל מי שאינו ת"ח שרי' והיינו רשאי בן לוי וכו' דמייתי תוס' ממס' ב"מ. והראב"ד השיג מדאמרי' וכי נחשדו ואי ס"ד דלא הוה אלא זהירות של ת"ח לא שייך חשד ע"כ חידש ראב"ד דתרווייהו קראי ממנו וממעשרותיכם תרווייהו בתרומות מעשר מיתוקמא והא כשבן לוי מפריש בעי מן המוקף מדאורי' והא כשבעה"ב מפריש תרומת מעשר מפריש מן התורה שלא מן המוקף ומוקף דתרומה גדולה מדרבנן הוא ע"ש. ומה שהקשה הר"י קורקס שבכ"מ מספרי דאמר שמלמדת ואינה לומדת וגם ממאי דאמרי' רשאי בן לוי לעשותה תרומת מעשר. לפע"ד אי משום הא לק"מ דראב"ד נמי לא אמרה אלא למאי דקיי"ל בהא כאבא אלעזר בן גמלא דמהקישא יכול בעה"ב להפריש תרומת א"כ מיתוקמא תרווייהו קרא בתרומת מעשר עצמו והכי עדיף טפי מלומר דמלמדת ואינה לומדת אבל מודה ראב"ד דלרבנן דאבא אלעזר דלית להו דבעה"ב מפריש תרומת מעשר א"כ ע"כ שבקי' לקרא דדחיק ומוקי נפשי' דמלמד ואינו לומד והיינו דספרי. וש"ס דב"מ דרשאי בן לוי לעשותו תרומת מעשר על מקום כרבנן רהטא ודברי ראב"ד נכונים לכאורה. אלא דצ"ע כיון שהעמיד דבריו על לשון הש"ס לא נחשדו לשון חשד משמע איסורא איכא ועל זה פי' פירושו. ובהך ס"ד עדיין לא אסיק ש"ס הא דאבא אלעזר בן גמלא ואפ"ה אמר וכי נחשדו כו' וצ"ל דראב"ד לא אתי אלא לאפוקי מרמב"ם דס"ל אפי' אי' דרבנן ליכא אלא חסידות של ת"ח על זה הקשה דלא שייך נחשדו אע"כ איסורא איכא או מדרבנן בהס"ד או מן התורה לאבא אלעזר בן גמלא וא"ש דברי הראב"ד לפע"ד:

17 אך לרש"י ותוס' הוה דרבנן ופליגי בטעמא. לתוס' משום גזירה אטו תרומה גדולה. ועל זה קשה כמה קושיות תוס' וגם פני יהושע נתעורר במ"ש ט"ז כמה פעמים במה שהתירה תורה להדי' אין כח ביד חכמים לאסור והכא כיון דכתיב מכל מעשרותיכם להתיר תרומת מעשר שלא מן המוקף איך אסרו חכמים אטו תרומה גדולה. אבל שיטת רש"י עפ"י מה שפירש רמב"ן בשיטה מקובצת דב"מ ל"ח ע"א. א"ש טפי. והוא דגזרו מטעם שמא נגנבו הפירות או אבדו ודוקא כשלא מסרן מפקיד ליד שומר וכגון בן לוי שיש לו מעשרות ביד ישראל שלא נמסרו לו לשמירה לדעתו של בן לוי. אבל אם הפקידן ביד שומר תורם שלא מן המוקף ובהכי מתקיים קרא מכל מעשרותיכם ולא עקרו רבנן דין תורה לגמרי ובזה יתיישבו כל קו' תוס' ומתני' דבסמוך מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין נמי במסרן לשומר מיירי ונהי דמשמרן מגניבה ואבידה מ"מ מאבודים היינו ריקוב וחימוץ וחלודה דמעות אינם שמורים וקמ"ל דבזה המה בחזקת קיימן לאפוקי מגניבה ואבידה צריכים שומר שמסר ובזה מיושבים כל קו' תוס'. ודע דבב"מ ל"ח הגי' שלפנינו בכל הספרים שמא עשאן תרומה ומעשר ולזה לא שייך הנ"ל. אך גי' הרמב"ן שם תרומת מעשר. ובתוס' דשמעתין נכתב תרומת מעשר לומר שאפי' לפי הגי' תרומת מעשר נמי קשה קושייתם. ותי' בשבתות ויו"ט אפי' בתרומה ומעשר נמי שרי כדמוכח מר' ינאי דיבמות. אך תי' י"מ שכ' תוס' דוקא חברי' תורמין מן המוקף וסתם בן לוי חבר הוא צ"ל דבבכ"מ גרסי' תרומה ומעשר ולא מיירי בבעה"ב חבר אבל תרומת מעשר בן לוי הוא חבר ואפי' לאבא אלעזר בן גמלא נמי ישראל חבר כמ"ש תוס' ד"ה אין אבא אלעזר וכו' עיין בכל זה:

3 חולין פתח ↗

אָמַר לוֹ אַל תִּשְׁנֶה אוֹתָהּ אֶלָּא בִּלְשׁוֹן בֶּן תַּדָּל, וְהָא טַעְמָא קָאָמַר, דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב ״עָנִי וָרָשׁ הַצְדִּיקוּ״? מַאי ״הַצְדִּיקוּ״?

4 חולין פתח ↗

אֶלָּא מִסֵּיפָא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עָנִי הָיָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, טַעְמָא דְּעָנִי, הָא עָשִׁיר – מְשַׁלֵּם.

16 משנה תורה, הלכות תרומות פתח ↗

תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר מַפְרִישִׁין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא מִן הַמֻּקָּף שֶׁנֶּאֱמַר במדבר יח כח כט "מִכָּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם תָּרִימוּ תְּרוּמָה" אֲפִלּוּ מַעֲשֵׂר אֶחָד בִּמְדִינָה זוֹ וּמַעֲשֵׂר אֶחָד בִּמְדִינָה אַחֶרֶת מַפְרִישׁ תְּרוּמָה מֵאֶחָד עַל הַכּל. וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים אֵין תּוֹרְמִין אֶלָּא מִן הַמֻּקָּף וַאֲפִלּוּ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר:

« חידושי חתם סופר על גיטין כ״ט ×¢×´×‘ חידושי חתם סופר על גיטין ל״א ×¢×´× »