חידושי חתם סופר על גיטין פ׳

1 שינה שמו ושמה שם עירו ועירה היינו מקום דירה כמבואר ביבמו' קט"ו ע"ב אנדרולנאי נהרדעי ולעיל יהודה וגליל. והרא"ש בשמעתין כ' להדיא דאי לא כ' כלל כשר רק שינה פסול וכן מוכיח לעיל בהגה' אשרי אמתני' דהכותב טופסי גיטין כ"ו ע"א ע"ש ולעיל דף כ' לא גרסי בדרב יוסף שינה שם עירו אלא שינה שמו. וכ' קרבן נתנאל דזהו דעת תוס' בשמעתין גם כן כהרא"ש דאי ס"ד ס"ל דלא כ' פסול א"כ מאותה הוכחה עצמה שהוכיחו תוס' לעיל דף כ' דשינה שמו בשמעתין אינו שינוי ממש אלא שמו שבגליל ביהודה דאל"ה ה"ל למתני' למינקט לא כ' כלל אותה הוכחה ממש איתא בשינה שם עירו דאמאי לא תנן לא כ' כלל אע"כ שינה שם עירו היינו שמה שבגליל וא"כ מ"ט כ' תוס' ד"ה שינה וכו' וכן שם עירו ושם עירה וכו' עכ"ל ומאי אולמי' דשמו ושמה מעירו ועירה הא בהוכחה א' מוכח דשניהם לאו בשינה ממש איירי אלא ע"כ ס"ל כהרא"ש וכמ"ש מהרש"ל דלא כ' כלל כשר ואין הוכחה דשם עירו מיירי בשם שבגליל ויהודה רק מדכייל בחד בבא שמו ושמה ועירו ועירה ודלא כמהרש"א ולענין קושי' מהרש"ל כיון דלא כ' כשר מ"ט פוסל שינה יפה תי' מהרש"ל אלא שקיצר וביאורו דשינה שם דירה הידוע לעולם פוסל בעצמו שיחמרו אין זה המגרש משא"כ שם הלידה שאינו מפורסם אינו פוסל בעצמותו רק משום דעדים חתמו אשיקרא ולזה כ' תוס' כיון דלא כ' כלל כשר לא איכפת לעדים לדקדק אחריו. וכ"כ פנ"י על קושי' הגאון מו"ה אברהם ברודא ז"ל ע"ש:

2 הכינס את יבמתו. עיין מ"ש תוס' יבמות צ"ב ע"ב ד"ה ת"ש כנסה בגט קרח וכו':

3 ושובר מיד האשה מלשון זה משמע שהבעל והאשה מודים זל"ז וע"כ פירש"י ד"ה לאבד זכותו של שני שנשאה דאמרי' קנוני' היא ע"ש אמנם מלשון ר"א בשמע דהבעל לבד טוען משו"ה אמר לא כל המנו של ראשון וכו' וכן משמע לשון רש"י לקמן פ"א ע"א ד"ה זכות הראוי וכו' וכמו שהבין מהרש"ל שם ועיין מ"ש שם אי"ה:

4 דאין להם לא כתב ולא לשון. עיין מ"ש תוס' במס' ע"ז י' ע"א. ולבאר הענין הנה נפלגה הארץ לשבעים עמים בשבעים מדינות וכל עם כתבו ולשונו לפי טבע המדינה או לפי מזל ושר מלמעלה או שניהם כאחד אך אומה זו לשונה וכתבה איננו מטבע מדינה ולא משר שלמעלה אך איש א' ושמו לאטינס בשנת שמ"ה לאלף השלישי המציא לעצמו לשון לטין י"ט אותיות וכל הלשון כרצונו וחפצו ובאותו לשון משתמשים במלכות בכל כתבי חוקיהם ודתיהם ונימוסי מלכות וחכמות. במקום שהי' היונים משתמשים בלשון יון והישמעאלים בלשון ישמעאל וערביים משתמשים בלשונם שהמציא האיש ההוא ובזה תבין דברי חז"ל:

5 אלא אסופר. נלע"ד מקום עמידת הסופר הוצרך משם זמן שאנו מונין כאן במתא פלוני' כי אם לא ידעי' מקום הכתיבה לא ידעינן לאיזה מלכות הוא מונה. ואמנם אם שינה בו ושני המקומות ממלכות א' שאין קפידא מטעם מנין השנים מ"מ פסול וכל הדרכים האלו בה משום לעז שיאמרו עמנו הי' אעפ"י שאיננו הזמה ממש לדין הזמה אבל לעז איכא. אבל מקום עמידת הבעל אין צריך כלל כמו בעמידת האשה. וגם אין השינוי פוסל כי יאמרו מילי מסר כדאי' האי עובדא ביבמות קט"ז ע"א ומהאי טעמא בשטרי ממון אינו אלא זהירות לכתחלה לכתוב הייני ולא שילה אבל בדיעבד כשר כי יאמרו ההלואה היתה בשיל ולא הי' שם סופר ואיחרוהו וכתבו בשילי בשם היני מקום הלואה וזמנו של שילי. אבל בגט אין לומר הבעל ציוה להם במזרח ואיחרוהו וכתבוהו במערב וכ' שם מקום שציוה להם הבעל כי מה עדיפת יום ציווי הבעל להזכירו בגט בשלמא מקום ההלואה משום שהוא עיקור השיעבוד אלא שאינו טורף כיון שאין לו קול אלא מיום כתיבת השטר וע"כ צריך להזכיר זמן הכתיבה אבל הזכירו מקום ההלואה משו"ה כשר בדיעבד אבל בגט מה סברא יש להזכיר בגט מקום ציווי של הבעל לעדים וסופר ע"כ פסול אפי' בדיעבד ומ"מ עמידת אין צריך וגם שינוי אין פוסל בו. ומ"מ נ"ל דהרמב"ן דמייתי תוס' יבמות צ"א ע"ב ס"ל שינוי בעמידת הבעל פוסל והכי פריך אלימא בעל היינו שינוי שם עיר ועירה פי' שבכלל שם עירו נכלל הכל כל שינוי הן דירתו הן עמידתו ולמה לי' למינקט בבא בפ"ע מזרח ומערב ומסיק אסופר קאי אבל בעל נמי פסול. ולמסקנא דאמר רב אשי שינה שם עירו אפי' לרבנן כל הדרכים האלו בה א"כ י"ל מזרח ומערב היינו עמידת הבעל נמי ושינה עירו היינו דירתו מודו רבנן ומזרח ומערב היינו עמידו לא יודו רבנן ולעולם עמידת הבעל נמי בכלל מזרח ומערב:

6 כי יתבית בשילי וכו' תוס' בשמעתין ס"ל כפירש"י רפאד"מ דלא כהתוס' שם דודאי מדלא שטר מאוחר הוא אלא אחרוהו וכתבוהו משמע שתולין שבמקום ההלואה לא הי' סופר או שאר עיכוב וכתבוהו ביום אחר ובזה תולין להכשיר השטר אעפ"י שהוזמו עדים לפנינו אבל לתלות בשטר מאוחר שנכתב במקומו ובזמנו והמלוה מחל שיעבודו עד יום המאוחר זה לא שכיח שימחל שיעבודו ולא תלינן בו להכשיר השטר ולהוציא ממנו כיון שהוזמו העדים לפנינו נהי דאין לעשות בהעדים דין הזמה דלמא מאוחר אבל גם בשטר אין גובים בו אלא בטענת אחרוהו וכתבוהו:

7 לערבינהו וליתנינהי דאע"ג מתרי טעמי מיפסלי מ"מ חד ענינא הוא ולערבינהו. וצ"ע בבא כל העריות ובבא הכונס יבמתו אע"ג דעביד בהו צריכותא מ"מ ליערבינהו וליתנינהי ה"ל חדא כר"ע דיש ממזר מחייבי לאוין ואידך דחמיר מיני' אפי' רבנן דר"ע ולא איפסקא הי מיניהו חמיר דהא עביד צריכותא ולפ"ז מיושב מ"ש תוס' סוף ד"ה נישאו וכו' ה"ה הו"מ למידחי וכו' והא"ש:

8 נישאו אין זינו לא הר"ן פ' להרי"ף דמתני' כר"ע אבל לרבנן דאין ממזר דאורי' בשום צד א"כ גם מדרבנן לא עשו ממזר והקש' פנ"י הא שמעתין דר"ה ע"כ בדרבנן אזלא כמ"ש תוס' סוף ד"ה נישאו וכו' ולק"מ דביבמות צ"א סוף ע"א מבואר איכא תנא אליבא יש ממזר מחייבי לאוין דשאר דוקא אשר לא יבנה אבל לאו דיבמה לשוק לא הוה ממזר וא"כ מתני' ע"כ כר"ע דיש ממזר בלאו דלא יבנה איכא עכ"פ ממזר דאורי' מצד ועשו חכמים ממזר מזה ומזה ולאפוקי מרבנן דליכא ממזר כלל וסוגי' דרב הממונא דלא כאידך דר"ע דס"ל יבמה לשוק נמי ממזר הוא ואהא קאי ש"ס סוטה י"ח ע"ב:

9 עמדו זה לאחר זמן שכבר הוחזקה מגורשת בעדים. אם כן שוב מחמרי' לפוסלו לכהן. ולפמ"ש מהרש"ל ממשמעות לשון רש"י דמיירי שהיא אינה מודה והבעל רוצה לאוסרה אעלמא צ"ל נמי כיון שהיא טוענת ברי לי שנתגרשתי לאו כל כמיני' לאוסרה כיון שהוחזקו בעדים ובכל אופן הוה שינוי דחיקא דאי כפי' מהרש"ל אם כן לא מיירי בקנוניא ובמתני' משמע שגם היא מודית דתנן והשובר יוצא מתחת ידה. ואי כמהרש"א להתירה לבעלה כהן דחוק דכהן מאן דכר שמיה במתני' ואם בעלה אינה כהן אלא נפקא מיני' להתירה לכהן אחר שימות הבעל הזה א"כ שוב לא שייך קנוניא דלמה לו לעשות קנוניא במה שיהיה אחריו ע"כ כ' הרא"ש אשינוי' דחיקא לא סמכי' ואין הלכה כשמואל ולרב אדא בר אהבה צ"ל כר"מ בר"י בכתובות כ"ב ע"ב ע"ש ה"נ אם נולד הספק עד שלא הוחזקה חזקת אישות לבעלה השני אזי אם עברה וניסת כל הדרכים האלו בה ואם הוחזקה היתר לבעלה השני שוב אין מוציאים מחזקתה. ונראה ת"ק נמי לא פליג אלא בסברא בעלמא דס"ל מתוך חומר שהחמרנו בכל הדרכים האלו בה שוב ליכא קנוניא ונאסרה על בעלה השני. ור"א סבר דמ"מ תלינן בטעותו של בעל שהי' סבור שמותרת לחזור לו ומשו"ה לאו כל כמיני' וכו':