חידושי חתם סופר על גיטין מ״ב

1 בעבד של שני שותפין ודברי הכל. עי' ב"ב י"ג ע"א פריך ש"ס ל"ל תקנת משנה אחרונה ת"ל דא"ל העבד להרב איגוד. ותקשה שיטה מקובצת הא אי לאו משום דא"א בשפחה וב"ח אסור להרב לשחררו משום לעולם בהם תעבודו ואיך יאמר לו איגוד ע"ש. וצ"ל אף על גב דבאומר לו איגוד רוצה ליתן לו כספו דמי שויו ובזה לא שייך לעולם בהם תעבודו י"ל היינו כשברצונו צריך לכסף ומקבל הכסף ברצון אבל אם ניחא לי' בעבד ואנחנו נכופו לקבל כסף תמורתו בודאי יש בו משום לעולם בהם תעבודו וקשה. ותי' שמק"ב הנ"ל כיון דדינא הכי ששני שותפים יכולים לכוף זא"ז בגוד או איגוד א"כ מעולם לא היה בו בהעבד קנין עולם אלא עד שירצה לומר איגוד ע"ש בטוב טעם. ונ"ל היינו למסקנא בעבד של ב' שותפים אבל להס"ד דמיירי בעבד שלו אלא שקיבל חצי כספו או שחררו בשטר חציו א"כ הוא גורם לעצמו שיאמר לו איגוד והדבר עובר אלעולם בהם תעבודו ולא קשה מידי קושי' ש"ס דב"ב הנ"ל וק"ל:

2 של שני שותפים. הקשו תוס' אאמימר דס"ל או"א שמכרו בנכסי מלוג וכו' ונדחקו מהרש"ל ומהר"ם ומהרש"א מ"ט לא הקשו אמתני' למשנה אחרונה. ופנ"י הקשה דאמימר לק"מ די"ל האי לישנא דס"ל אמימר כר"א ס"ל כהך לישנא דאמימר המפקיר עבדו אין לו תקנה. והך לישנה דס"ל המפקיר עבדו יוצא בשטר ס"ל כלישנא קמא דפ' חזקת דאיש ואשה מוכרים כששניהם רוצים ע"ש. ולפע"ד לק"מ דודאי אמשנה אחרונה דתנן כופין את רבו ועושה אותו בן חורין לא הוה קשיא להו אטו שטר תנן התם אלא סתם עושה אותו בן חורין ואולי ע"י שיפקרנו וכשמואל המפקיר עצמו יוצא לחירות ואינו צריך גט שחרור ובלא"ה כתב תוס' לשמואל דמפקיר עבדו אין צריך גט שחרור א"כ במשנה אחרונה דמופקר הוא מאליו צ"ל כופין את רבו לכתוב לו גט שחרור ג"כ שלא ימצאנו בשוק ויאמר עבדי אתה וא"כ עכ"פ אמתני' לק"מ אך לאמימר קשה מתני' לא מיבעי ללישנא דמפקיר עבדו אין לו תקנה אפי' בשחרור א"כ קשי' מתני' אלא ללישנא דתקנה בשחרור וא"כ מיירי משנתינו כופין וכותב לו שחרור וקשה מה יועיל שחרור נמצא קשה אמשנתינו מכח אמימר לק"מ קושי' הגאונים הנ"ל ופשוט מאד:

3 הא דאמר כלו וכו'. פירש"י וז"ל ובכל אחד כתב כל נכסיי לפלוני עבדי עכ"ל וברמב"ם וש"ע נדפס בטעות לפלוני ופלוני עבדי וט"ס הוא אי כתב שמות שניהם בשטר או אפי' כתב ב' שטרות ונתן לכל א' שטר א' מ"מ פסול כיון שנכתבו ב' השמות בכל שטר ושטר וכתיב לה ולא לה ולחברתה. והט"ז במ"כ שגג בזה:

4 חצי חצי. עיין ר"ן בשם רמב"ן במי שכתב חצי נכסיו לאחר אינו נוטל חצי כל כלי וכלי אלא שמין הנכסים ונוטל חצי הכחוש. נ"ל כוונתו בודאי אותן כלים שאין מהם אלא א' נוטל חצי כל כלי וכלי ומחלקו בגוד או איגוד אבל כל שיש ב' כלים שוים ע"פ שומא אין אומרים יטול חצי כל כלי אלא מחלקין כלי כנגד כלי ונוטל בעל מתנה הכחוש. והכא דאיכא ב' עבדים יטול כל אחד עבד אחד וכיון דיד הנותן על העליונה היינו האדון א"כ יקח לו העבד הזה בעצמו וממילא בטלה מתנה כולה כנלע"ד פי' כוונת רמב"ן דלא כהר"ן ועיין טו"ז:

5 נגחו שור יום של עצמו לעצמו. פי' של עצמו לגמרי ולמחר כשיכנס לעבודת הרב לא נאמר מה שקנה עבד קנה רבו ותהי' המעות של אתמול של נגיחתו לרבו זה לא נימא מכיון שנשתחרר חציו יש לו יד בפ"ע ואפי' ביומו של רבו נהי מעשי ידיו של אותו היום וכל הרוחת אותו היום של רבו אבל מה שיש לו מיום שלפניו אינו חוזר לרבו ביום של רבו. אמנם בירושלמי איתא מצא מציאה ביום של רבו לרבו ביום של עצמו לעצמו. ולית מחר בעי יעבדי' לי' למרי' עכ"ל. ופני משה פי' פירוש זר והנכון דירושלמי קאמר המציאה שמצא ביום של עצמו למחר ביום של רבו יעבדי' לי' למרי' שביום של רבו קונה רבו מה שהרויח אתמול ודלא כנ"ל ועיין בסמוך אי"ה:

6 אלא מעתה יום של רבו ישא שפחה יום של עצמו ישא ב"ח וזה פי' א"א דא"כ מה קאמרי ב"ש לישא שפחה אינו יכול וכו' הרי יכול ויכול אע"כ איסורא לא קאמינא. ובירושלמי איתא קידש אשה ביום של מרי' אין חוששין לקידושין ביום של עצמו חוששין לקידושין וכתב פני משה וכן משנה למלך בהל' ק"פ דפליג אש"ס דילן וס"ל איסורא נמי קאמרינן במשנה ראשונה וצע"ג א"כ ביומו ישא ב"ח וביום של רבו ישא שפחה ואמאי כופין את רבו לשחררו. אע"כ נלע"ד הכי פירושו ביום של רבו אין חוששין לקידושיו משום שהכסף והשטר אינו שלו דס"ל להירושלמי דאין לו יד בפ"ע כמ"ש לעיל ומה שקנה עבד קנה רבו ואין חוששין לקידושיו משא"כ ביום של עצמו שהכסף ושטר שלו חוששין לקידושיו ולא שיהי' מותר לבעול אלא שצריכה גט ממנו כנלע"ד. ובביאה נראה דבלאה"נ לא יכול לקדש בשום יום דביאתו ה"ל פלגא ביאה של חמור וזרמת סוסים ופלגא דאדם ואינו יכול לקדש בביאה כלל בשום יום כנלע"ד:

7 שאני הכא דקא כלי' קרנא. הרמב"ם אינו מחלק בין כלי' קרנא לבין צמתה ידו וסופו לחזור ומיירי בשור שנגח ותמה בכ"מ. והי' נלע"ד לפמ"ש לעיל דהרמב"ם מפרש ש"ס דפסחים פ"א ודריש חגיגה דלמשנה אחרונה פטור מראי' וחגיגה משום דיש לו אדון א"כ לפ"ז להלכתא מיתוקמא ברייתא דחצי קנס לרבו בחצי עבד למשנה אחרונה ואפ"ה לא תיפשט איבעי' דמעוכב גט שחרור דלקמן דחצי עבד שאני דלמשנה אחרונה יש לו אדון עד שכופין אותו א"כ שוב לא צריכין לחלק בין כלי קרנא ללא קרנא אלא י"ל נגחו שור אפילו בכלי' קרנא נמי יום של רבו לרבו ושל עצמו לעצמו והאי דקנס למשנה אחרונה וכמ"ש תוס' ד"ה מאי לאו וכו' וא"ש וכן מצאתי בס' מים חיים להגאון פר"ח ז"ל. ולקמן אי"ה יבואר עוד:

8 חבלי בי' אחרינא וכו'. כתב פני יהושע לחלק בין צער ריפוי שבת ובשת ובין נזק ושבזה מיושב סתירת הרמב"ם והנה אמת נכון הדבר. ועיין עוד מ"ש בישוב דברי תוס' חגיגה ודפח"ח. אמנם במגדל עוז כתב דבפ' חובל ומזיק מיירי שסימא עינו אחר שכבר הפיל שינו ומש"ה הוה רק ספק ובהל' עבדים שנעשה בבת א' מש"ה צריך לשלם לו דמי עינו. וב"ח כתב שזה התי' עיקור ופי' דבריו שכשעמד בדין בין שן ועין אז הוה ספיקא אך כשלא עמד בדין צריך לשלם לו דמי עינו. והקשה ט"ז א"כ מאי טעמא דחיק בשמעתין לאוקמי ברייתא דלא כהילכתא כמ"ד לא צריך לימא דמיירי שהפיל שנו וסימא עינו בבת א' ע"ש. ולפע"ד נראה ליישב בתחילה אומר סברת הב"ח הוא דכשהכה שניהם קודם העמדה בדין ה"ל קנסא אריכתא כי היכי דקנסי' רחמנא לרב שצריך לשחררו על הפלת שן משא"כ באחר שהפיל שינו של עבד משלם פרוטה להרב בהפסדו כאלו הפיל שן שורו ומ"מ הרב צריך להוציאו לחירות על זה ה"נ כשהוסיף עוד וסימא גם עינו עדיין הוא רבו עדיין בקנסי' עומד וצריך לשלם לו דמי עינו אבל אם כבר עמד בדין ופסקו עליו להוציאו בשינו והוא מעוכב גט שחרור שוב איננו רבו לענין זה שישלם לו קנס ואם אז אח"כ סימא עינו הרי הוא כאלו אדם אחר סימא עינו של מעוכב גט שחרור ולא ברור לנו אם יש לו דין ישראל גמור שצריך לשלם לו חבולתו או דינו כגוי מש"ה מספקא לי' זהו סברת הב"ח. מעתה נאמר בודאי בשמעתין לא עלה על דעת כנ"ל דא"כ ה"ל לשנויי דברייתא הפיל שינו ועינו בבת אחת בלי העמדה בדין ביניהם וכמו שהקשה ט"ז. אך מסוגי' דב"ק דא"ל ר"ז לאביי דילמא הפיל שינו ועינו נפיק בשינו ועינו ואמר אביי עליך אמר קרא תחת שינו ולא תחת עינו ושינו. ונ"ל מהכא יצא להרי"ף ורמב"ם דפסקו כר"ע דצריך גט שחרור. מדהקשה ר"ז בפשיטות דילמא נפיק בעינו ושינו ואביי הוצרך להביא ראי' מיתורא דקרא וצ"ע מה עלה על דעת כיון דבהפלת שן יוצא לחירות לגמרי מבלי שחרור כלל מהיכי תיתי יעלה על הדעת שלא ישלם דמי עין שסימא אח"כ. אע"כ כר"ע דעדיין מעוכב גט שחרור ואיננו ישראל גמור לחייב תשלומין על חבולתו. והשיב אביי דאיכא תרי קראי תחת שינו ולא תחת עינו ותחת עינו ולא שינו. ולפ"ז נ"ל איפשטא איבעי דשמעתין ג"כ דע"כ אין לו קנס דאי ס"ד יש לו קנס אי חבלי בי' אחרינא יהבי' לרב ואי חביל בי' רב יהיב לדידי' לעבד אע"כ אין להרב קנס וכן משמע ברמב"ם בחובל ומזיק שאין להרב קנס אפי' אי תפס ע"ש והשתא אי הפיל שינו וסימא עינו קודם העמדה בדין הרי מקרא דמחייב לשלם לעבד וכדפסק בהל' עבדים אך בהא יש לספק אי קרא קאי דוקא קודם העמדה בדין וקנסא אריכתא הוא אבל אחר העמדה בדין אינו בר חבולה לא הרב ולא אחרים שחבלו בו לא משלמין להעבד כלום או דילמא קרא אפי' אחר העמדה בדין שכבר נפסק קנס על השן מ"מ אם עוד יסמא עינו ישלם לו חבולתו כמו לכל בר ישראל וה"ה אחרים שחבלו בהעבד צריכין לשלם חבולתו וזהו ספק ואי תפס לא מפקינן כנלע"ד נכון בעה"י ע"פ דרכו של מגדול עוז והב"ח:

9 מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה וכו' הקשה פנ"י מדאיצטריך גבי פסח עבד איש למיעוטי עבד שאין לרבו רשות שאין ערלתו מעכב הרב בפסח ש"מ לולי מעוטי מקנת כסף קרינן בי' ובתרומה לא כתיב מיעוטא א"כ פשיטא דהוה קנין כספו. והנה לכאורה לר"א ר"פ הערל דיליף גז"ש תושב ושכיר מפסח דערל אסור בתרומה א"כ הה"נ מספקא לש"ס אי ילפינן נמי להכי דמעוכב לא יאכל בתרומה. וא"כ לר"ע התם דלא יליף גז"ש א"כ אמרינן מדאיצטריך ומעוכב אוכל בתרומה והיינו רבנן ורשב"ג דכריתות ומיושב קו' תוס'. דשמעתין אליבא דר"א אך זהו דוחק דקאי שמעתין שלא אליבא דהילכתא וגם רמב"ם דלא כר"ע. עכנלע"ד פשוטו הא ביבמות מ"ח מבואר דסתמא דתלמודא לית להו דמכילתא הנ"ל אלא קרא דעבד איש קאי אעבד איש אתה מל בע"כ ולא בן איש. וא"כ י"ל רבנן ורשב"ג דכריתות כמכילתא הנ"ל ומדאיצטריך קרא בפסח ש"מ אוכל בתרומה דקנין כספו מיקרי ואנן כסתמא דתלמודא דפ' החולץ קיי"ל וקרא לבן איש אי אתה מל בע"כ ומעוכב גט שחרור הוה ספיקא לענין תרומה ולפ"ז כדפשיט מכהנת שנתערב ולדה וכו' הומ"ל ההוא כמכילתא אלא עדיפא מני' דחי:

10 כיון דמחוסר גט שחרור קנין כספו קרינן בי'. כ' תוס' הכא איירי בחציו עבד וחציו בן חורין. נדחקו המפורשים ולכאורה בפשיטות קא מיבעי לי' אי עבר ואכל אי משלם קרן וחומש כלו או רק פלגא משום צד חירות אלא שצל"ע הא חצי עבד וחב"ח בודאי קנין כספו שהרי אינו צריך לשחררו עד שיכתוב לו שטר על חצי דמיו א"כ פשיטא שצד עבדות קנין כספו הוא. ועוד צל"ע דהתוס' תלו זה בהיתר שפחה וקשה הלא פשוט דצד עבדות שבו מותר בשפחה אלא שאי אפשר משום צד חירות וא"כ צד עבדות מותר נמי בתרומה אלא שא"א משום צד חירות ואם כן אי עבר ואכל פשיטא דמשלמא רק פלגא. ולכאורה הי' נראה דלא תלי' תרומה והיתר שפחה זה בזה אלא כיון דמותר בשפחה והולדות לרבו ה"ל קנין כספו שיש לו בו ריוח כסף ע"י הולדות ומש"ה אוכל בתרומה משא"כ חעוחב"ח דאסור בשפחה משום צד חירות א"כ אין ולדות לאדון ולא הוה קנין כספו מש"ה מספקא לשם והוה א"ש אלא לקמן מ"ג ע"ב תוס' ד"ה אבל כתב עלי' אונו וכו' משמע אפי' אי מותר בשפחה אין הולדות לרבו וצ"ע:

11 משחררין זה את זה. במשנה ושחררו זא"ז. ובש"ס פריך הא כופין דלישא שפחה אינו יכול וכו' ולא בעי למיפרך אפי' למשנה ראשונה משום כופין על מדת סדום. כמ"ש לעיל דהכא לאו מדת סדום הוא דמפסיד לי' תרומה לכן פריך מלשבת יצרה דאפי' אי מיירי בזמן שעבד עברי נוהג אין לומר שיאמר כל אחד לחבירו מכור עצמך בעבד עברי. בשלמא לעיל שפיר הקשו תוס' איך נכוף את הרב לשחרר חצי עבדו לימא לי' מה לי ולך מכור חציך בעבד עברי או אני אקנה אותך ואמסור לך שפחה כנענית ואיך נכוף להפסיד ממונו. אבל הכא לא שייך שיאמרו זה לזה מכור עצמך בע"ע כדי שיאכל הוא תרומה והרי הוא ג"כ צריך למכור עצמו בע"ע ולכהן דוקא. עיין קידושין כ"א ע"ב. דאל"ה מפסידין תרומה ע"כ אין זה טענה והנה מסיק התם תני משחררין זא"ז ואמנם בתמורה ח' ע"א מייתי רב משרשיא ברייתא דתני בה להדיא משחררין זא"ז. ובשמעתין נדפס ט"ס אי ממתני' דיבמות מייתי צריך להגיה אמר רב משרשיא ת"ש כהנת וכו' ואי ברייתא דתרומה מייתי צריך להגיה ת"ש דתני רב משרשיא כהנת וכו' עיין וק"ל: