חידושי חתם סופר על גיטין ע״ט

1 היתה עומדת על ראש הגג וכו' נמחק או נשרף כ' רמב"ן ה"ה ברישא אלא אורחא דמילתא ברישא באויר הגג שכיחא רוחו' ומוליכים הגט למרחוק ואינו צריך לומר נמחק או נשרף אבל בסיפא במחיצו' החצר דלא שכיחא שיובילו הרוח מרחוק ע"כ קתני נמחק או נשרף ע"ש והנה זה יצדק לאבימי דמיירי בגג בלי מעקה אלא בפחו' מג' טפחים אבל לשמואל דמיירי שנכנס למחיצ' המעקה דוחק הוא. ע"כ ס"ל להרמב"ם דברישא נמחק ונשרף אינה מגורש' ומטעם שאבאר לקמן אי"ה ואפי' נימא דפליגא בהא שמואל ואבימי מ"מ הלכה כשמואל דאוקמתא דאבימי דחיקא כמו שהקשה הרשב"א דהא אויר הגג תנן וניקום ונימא בפחו' מג' טפחים ע"כ ניחא לאוקמי' במעקה דסתם גג שמשתמשים עליו החיוב להיו' לו מעקה ונהי בגוף הדין לא פליגי שמואל ואבימי דשמואל מודה דפחו' מג' כלבוד דמי וכן פסקו רמב"ם מ"מ באוקימתא דמתני' הוה אוקימתא דמעקה רויחא ומדמיירי מתני' במעקה ממילא ליכא למימר כרמב"ן דברישא שכיחא רוחו' דמ"ש מחיצו' מעקה ממחיצ' גג אלא ע"כ ברישא בנמחק ונשרף אינה מגורש' לשמואל עכ"פ. אפשר גם אבימי מודה אלא לאוקמתא דאבימי אין החילוק מוכרח משא"כ לשמואל:

2 והנה בשמעתין אר"ח רשויות חלוקו' לגיטין ומוכח לי' ממתני' דע"כ רישא וסיפא בחצר דידיה וגג דידיה וחד דוכתא מושיל לה ולא תרי דוכתא ורמי בר חמי דחי הא כדאי'. וכ' רשב"א דרבא ס"ל לדוחק למתני תרי בבי בכדי והכל חד אלא ע"כ תרוויי' בחצר וגג דידיה ולאשמועינן תרי דוכתי לא מושלי כ"כ רשב"א ואני אסביר בעזה"י דלקמן אמרי' גבי שני גגים הסמוכים דלא קפדי אינשי פירש"י דגגים לא קביעי תשמשיהו כולי האי לא קפדי. וכ' רשב"א צ"ע למאי דמוקי מתני' בחצר וגג דילמא משום לא מושלי אינשי הא בגג לא קפדי מ"ש חצר וגגי או תרי גגי ע"ש מ"מ הרוחנו עכ"פ להך אוקימתא דבגג וחצר דידיה ומושיל לה דוכתא א"ש דתני תרי בבי במתני' ולא זו אף זו לא מיבעי' עומדת על הגג דלא מושיל לה חצר וכל זמן דלא מטי לאויר גג אינה מגורש' אלא אפי' בעומד' בחצר ה"א אגג לא קפיד כק' רשב"א קמ"ל אפי' בסיפא נמי עד שלא יצא מאויר מחיצו' מעקה אינה מגורש'. והשתא להרמב"ם הנ"ל נלע"ד דר"ח ורבא ס"ל כאבימי דמתני' בפחו' מג' וא"כ י"ל כרמב"ן רישא אורחא דמילתא דע"י הרוח נתקלקל הגט אבל לדינא אין חילוק בין רישא לסיפא וא"כ קשה תרתי בבי בחד דינא למה לי אע"כ כר"ח ואשמועינן דתרי דוכתי לא מושלי אינשי אבל רמי בר חמי ס"ל כשמואל דרישא במעקה וברישא נמחק ונשרף אינה מתגרש' א"כ רישא וסיפא תרי דינים משונים זה מזה ולעולם לענין חצר וגג הא כדאי' והא כדאי' וליתא לדינא דרב חסדא דרשויו' חלוקו' לגיטין ומשו"ה לא מייתי רמב"ם הך דינא דתרי דוכתי לא מושלי אינשי דהא דפיסלא דלעיל ע"ז ע"ב מפרש רמב"ם שנתגלגל לפיסלא ותרי דוכתי בודאי לא מושלי בפעם א' אבל חד דוכתי מהני תרי מושיל שפיר כי הוא מושיל לה מקום א' ברשותו להתגרש יהיה על הגג או בחצר אבל תרוויי' בבת א' לא מושיל כגון שיתגלגל מחצר לפיסלא ותצטרך שני המקומו' זה לא מושלי ולקמן בשני גגים מפרש רמב"ם פי' אחר דמיירי בגג שלה ושל חבירה ויבואר לקמן אי"ה ואפי' אי נימא דבש"מ הכוונה כפירש"י בשני גגים דבעל ותרי דוכתי לא מושיל היינו רבא הוא בעל מימרא דג' מדות בגיטין ואיהו כר"ח ס"ל אבל למאי דס"ל לרמב"ם כדחיתו של רמי בר חמי ליתא להך דינא ולמד רמב"ם ממנו לעומד' בגג שלה סמיך לגג שכינה ועיין לקמן אי"ה:

3 והנה בסנהדרין ע"ז ע"ב אר"פ זרק צרור למעלה וכו' מבואר הזורק בכחו ע"ד משל ועולה עשר אמו' ויורד בשוה למטה נגד רגליו הרי פסק כח הזורק באמה מעשירי'. ושוב ירד האבן בכח עצמו וכבידתו לנצח האויר ולירד למטה נוכחו אך אם ירד בשיפוע לצדדי' א"כ חזינן דעדיין אחר עשר אמות לא פסק כחו לגמרי שהרי לא נצח האבן כח האויר לירד למטה נכחו. אך גם כחו ועוזו וגבורתו לא נצח את האבן להעלותו עוד למעלה אך עדיין כח חלוש מכחו נשאר וירד האבן בשיפועו לצדדים בתערובו' כח הזורק עם כח כבידו' האבן. ולפ"ז העומד בחצרה וזורק גט למעלה שוה עם מחצת החצר ומשם יורד למטה נוכחו אם כן בסיום מחיצו' החצר שם פסק כח זריקתו ומשם ירד ה"ל כמוסר מיד ליד כי כח זריקתו הוא ידו ומחיצ' הם ידיה וה"ל נותן מיד ליד אך אם העלה הגט בכחו למעלה ממחיצ' חצירה ושם ירד בהשויה נוכחו צל"ע כיון שפסק כחו אמה למעלה ממחיצה ושם ירד אמה א' עד שמגיע בין מחיצותי' ואותה אמה ירד האבן בכח כבידת עצמו ולא מכח הבעל וכשמגיע אח"כ לבין מחיצ' חצירה שלא מכח הבעל אפשר דהוה כטלי גיטך מע"ג קרקע וצל"ע ואמנם בשמעתין דעומד בחצירו וזורק למעלה בשיפוע כדי שלא ירד נוכחו כ"א ירד לצדדין לתוך מעקת הגג א"כ עלה למעלה ממחיצ' המעקה וירד לתוך המחיצה והכל בשיפוע א"כ לכל הפחו' כח חלישו' הבעל אית ביה ואפשר כח גמור כיון שנתכוון לזרוק בשיפוע וא"כ אפי' הגיע למחיצת המעקה דהוה ידה מ"מ גם הבעל עדיין אגיד ביה שמכחו נופל לצדדים וא"ש דאם נמחק ונשרף אינה מגורש' ואפי' אם אח"כ נופל ארץ ולא נשרף. מה שהיא מגורש' למפרע צריך טעם אבל עכ"פ נמחק ס"ל לרמב"ם אינה מגורש' דעדיין ידי אגוד ביה. מה שאין כן בסיפא אינו מכחו אלא כפותח ידו וממילא נופל למטה למחיצ' חצירה ואפי' הוצרך להעלות איזה טפחים להעלותו למעלה ממחיצ' המעקה אין זה צריך כח וזה פסק מיד כמובן ומשו"ה בנמחק מגורש' ואולי זה המכוון במתק לשון הה"מ ע"ש וק"ל:

4 והא לא מינטר. פירש"י וה"ל אויר שאין סופו לנוח. ולקמן אמר רבא ג' מדות וכו' נעץ קנה וכו' אבל הכא משום אינטורי והוה חצר שאינה משתמרת ע"ש ודלא כפירושו כאן דמשמע משום אויר שאין סופו לנוח והנה הרשב"א הקשה דהא אפי' בפחו' מג' סמוך לגג דהוה רק כאלו מונח לא קשיא ליה ובמונח בראש קנה קאמר לא מינטר ותי' רשב"א בפחו' מג' סמוך לגג הוה מקום רחב ומינטר אבל בקנה שהוא מקום קצר לא מינטר והקשה בית שמואל א"כ אין הטעם דפחו' מג' משום לבוד אלא משום דבמקום רחוב מינטר ומ"ט קאמר פחו' מג' כגג דמי אלא נראה תי' של מהרש"ל שכ' כמ"ש תוס' לעיל ד"ה ותתגרש מאוירא דארבע אמו' דכיון דתקנו רבנן ד' אמו' ה"ה תקינו דתיקנו אוירא וה"נ כיון דפחו' מג' כמונח דמי ה"ה לאוירא אפילו לא מינטר כ"כ מהרש"ל וישרו בעיני בית שמואל. ואני עני לא זכיתי להבין מה ענין זה לד"א דמן הדין אינם קונים אלא חז"ל תקנו דלא ליתי' לאינצוי' ומאותו הטעם עצמו דלא ליתי' לאינצוי' הוצרכו לתקן דתיקני אוירא דארבע אמו'. אבל בפחו' מג' דהוה כמונח הוא מן התורה ולא עדיף ממונח ממש דבעי' חצר המשתמרת ואי באויר דפחו' מג' אינו משתמר מ"ט דליקני ומה שתי' מהרש"א על קושי' רשב"א היינו ממש תירוצו של רשב"א וק' עליו קושי' בית שמואל הנ"ל מה צורך לומר דכל פחו' מג' כגג דמי תיפוק ליה דמינטר. אבל הנלע"ד דברי רשב"א נכונים וגם רש"י אינו סותר עצמו רק אקדים דהא דבעי' חצר המשתמרת היינו מדכתיב יד ובעי' דומי' דיד המשתמר וסגי במשתמר ברוח מצוי' ומדברים ההוים תמיד דבעי' שמירה ואי משתמר ברוח מצוי' אפי' אינו משתמר ברוח שאינו מצוי' המפרק הרים ומשבר סלעים אין זה מזיק דהא גם בידו של אדם אינו משומר מארי ולסטים מזוין וכדומה ע"כ כל שמשומר מדברי' ההוים סגי לקנו' חצרו. אך אויר חצרו שיהי' כחצירו כל שאיננו בטוח שסופו לנוח אפי' ע"י רוח שאינו מצויה איננו אויר של חצר שהרי אינו בטוח שסופו לנוח כי בטבע של עולם הוא רוח שאינו מצויה ואינו דומה לדליקה ומחיקה שהוא סבה מקרית ואיננו בטבע אבל רוח שאינו מצויה וכדומה שהוא בטבע אעפ"י שהוא לעתים רחוקים ואינו מצוי' מ"מ כיון שהוא באפשרו' ממילא תו לא הוה האויר הזה כמונח בחצר כיון שאינו בטוח שסופו לנוח בחצר וע"כ אפי' לא בא רוח ונח בחצר מ"מ אינה מגורש' למפרע ומכ"ש שאם נמחק ונשרף שאינו גט ומש"ה כדפריך תרוויי' קא קשי' ליה אפילו ברוח מצוי' ואפי' בגג עצמו כה"ג לא קני ועוד הא לא מינטר ואין סופו לנוח ואין האויר כחצר ומשו"ה כדמשני בפחו' מג' סמוך לגג לא הוה סגי ליה בהכי דנהי בקרוב כל כך ובמקום רחב כגג הוה משתמר ברוח מצויה ותו לא צריך מ"מ ברוח שאינו מצויה לא מינטר ולא הוה האויר כחצר דאין סופו לנוח ע"כ מסיים וכל שלשה סמוך לגג כגג וה"ל כמונח ממש ותו לא איכפת לו אם אינו משתמר ברוח שאינו מצוי ולא יהי' סופו לנוח דהרי כבר מונח. וברוח מצויה הוא משתמר במקום רחב כמו גג. משא"כ בנעץ קנה דמונח ממש תו לא איכפת לן אי לא מינטר ברוח שאינו מצויה דהרי הוא מונח ממש אך משום דלא מינטר כלל והוה חצר שאינה משתמרת כלל כיון דמונח ע"ג מקום קצר וגבוה הרבה וא"ש. והא דאויר שאין סופו לנוח דמיבעי' ליה רבא בב"מ י"ב ע"א היינו כשדעת אחרת מקנה לתוס' שם דוקא במתנה ולרש"י גם מפקיר הוה דעת אחרת מקנה ולאפוקי מציאה דהופקר ממילא ואין כאן דעת מקנה לא מבעי' ליה לרבא דודאי אינו כמונח ומה שקשה מזה מסוגיא דב"מ ק"ב ע"א האריכו בזה כל הראשונים בשיטה מקובצת שם. ולפנינו ברצות ה' נדבר בזה וגם שהוא בע"כ לא מהני דעת מקנה לענין זה והרשב"א בשמעתין כ' בלשון וכי תימא לחלק בין גט למציאה ודחי לי' כי באמת גט דומה לאין דעת אחר' מקנה וגרע מהפקר מדעת ומשו"ה פשיטא בשמעתין כל שאין סופו לנוח לא הוה כמונח לענין גט ודברי פני יהושע בשמעתין בזה אינם מוכרחים. אך מה שצלע"ג מ"ש תוס' בשמעתין סוף ד"ה דרך עלי' דלא מיבעי' לי' לרבא אלא במקורה אבל באינו מקורה בודאי אינו כמונח א"כ צע"ג סוגי' דב"מ ק"ב ע"א:

5 כמאן כרבי וכו' כ' רשב"א בשמעתין דרבנן פליגי אדרבי אפי' בזורק מרה"ר לרה"י ואחר שהגיע החפץ לאויר מחיצו' רה"י אח"כ נפתח פתח כנגדו ויצא לרה"ר דהוה מתחלה אויר שסופו לנוח כמו קדם חפץ לדליקה ואפ"ה פליגי רבנן וס"ל לענין שבת לאו כמי שהונחה דמי' ומשו"ה פריך כמאן כרבי ע"ש:

6 נעץ קנה וכו' מהרש"ל לא גרס טרסקל וכ"כ רשב"א וכן ר"ן פ"ק דשבת וכן פסק רמב"ן ודלא כמהרש"א דכ' דבעי' מקום ד' ברה"י דליתא:

7 פנימי גופה במחיצו' החיצונים מינטרא. כ' תוס' דצריך שיהי' משומר מבני החיצונ' ומדרשא כ' דאין ראי' מר"ג ור' יהושע דהכא למעל' בגובה שאין בני החצר שולטים שם הוה שפיר משומר ולעיל כ' מהרש"א לפמ"ש תוס' כאן א"כ לא צריכי תוס' למ"ש במתני' ד"ה היתה עומד' דכיון דמיירי במחיצ' עודפ' א"כ בעי' עומד' לשמור מבני החצר ע"ש ואני אומר דודאי תוס' דמתני' דקאי אדר' אושעי' דסגי לי' בחצר משתמרת א"כ שפיר י"ל כמ"ש מהרש"א כאן דבגובה הוה משומר מבני החצר ולא דמי לדר"ג ור"י. אך הכא קאי תוס' אליבא דהלכתא כעולא דבעי' באשה דומי' דיד אפי' דבוק הי' בעי אי הי' אפשר ועכ"פ סמוך בעי או משומר כל כך כעין סמוך ולהא בודאי קפדינן אפי' בגובה אויר המחיצו':

8 אפי' הגיע לאויר הפנימי' וכו' מה שהקשו תוס' אפירש"י מש"ס ע"ז י"ל אוירא דמנא לאו דוקא אלא כשהגיע לאויר פחו' מג' לשולי הכלי כבר קנה דהוה לבוד וכנר דמי' ויי"נ לא הוה עד שיתערב עם היין שבשולי הכלי ממש. אך מש"ס זבחים כ"ה ע"ב דמייתי לי' רשב"א והנה מלשון רש"י משמע דרק החיצונה אין לה שוליים והפנימי' עומד' אקרקע עולם. אך הרמב"ם מפרש להדיא דגם הפנימי' אין לה שוליים והגט נח בדופני הקופה הפנימי' ע"ש. והנה הרמב"ם פסק זרק גט לרשותה ויצא חוץ לרשותה אינה מגורש' וצ"ל דס"ל הא דג' מדות בגיטין הכא משום אינחורי והא מינטר היינו בשאין לחצר שני פתחים וכמו שפירש רשב"א שהבאתי לעיל דרבנן פליגי אדרבי אפי' בהא אבל בשיש לו ב' פתחים ונכנס בזו ויצא בזו אינה מגורש' דאויר שאין סופו לנוח לאו כמונח וכ' בתשו' שער אפרים סוף סי' נ"א שאמר להגאונים ברכת הזבח ולהש"ך דרמב"ם דאיפשטא איבעי' דרבא דב"מ י"ב מאם תמצא לומר בזבחים כ"ה ע"ב הנ"ל. וקבעה ברכת הזבח להלכה בספרו בזבחים שם ומייתי לי' גם בית שמואל סי' קל"ט והאחרונים תמהו אם כן דאיפשטא איבעיתו של רבא ה"ל לרמב"ם לאיתוי' הך דזרק ארנקי דלא קנה דלאו כמונח דמי ומדלא הביאו רמב"ם ש"מ ס"ל לא איפשטא וזכה התופס ואי משום הא לק"מ לפע"ד דס"ל לרמב"ם איבעיתו של רבא בדעת אחרת מקנה לו איפשטא מדזבחים. אך גט מיחשב לענין זה כאין דעת אחרת מקנה כיון שהוא בעל כרחה ואין רצונה לקנו' וכמ"ש כבר לעיל. אך סוגיא דזבחים בלאה"נ אין לה שחר לפום דשמעתין דהרי התם מבואר דאויר מחיצו' מהני אפי' אין סופו לנוח ואויר שלמעל' ממחיצו' הא דקא מיבעי' לי' באין סופו לנוח ודוקא כשנפחתו שולי מזרק אבל בלא"ה אפי' למעלה ממחיצו' פשיטא לי' דמהני וכשעמד בס' פנים מאירו' בחי' זבחים וכן באבני מילואים. ולפע"ד א"ש הכל בעזה"י רק אקדים הוצעה א' דהפרש רב בין מחיצו' רשויות למחיצ' כלי ופירש"י והחילוק אבאר בעזה"י דהרשות קונה היינו הקרקע וכל שלמעלה ממנו הוא קונה מטעם אוירו כמוהו ואין המחיצו' ענין לקנין הרשות כלל דכך קונה בלא מחיצו' כמו עם המחיצו' אלא שצריכים המחיצו' לשמירה שלא יהי' אויר שאין סופו לנוח ע"י רוח שמנשב בו ומפריחו למרחוק ומש"ה למעלה מהמחיצו' אעפ"י שהאויר עולה עד לרקיע מ"מ אינו קונה משום שאין סופו לנוח וכללא הוא שהמחיצו' אינם ענין לקנין רק לשמירה ועיקור הקנין הוא קרקע עולם ותופס אוירו עד לרקיע אם יהי' משומר שיהי' סופו לנוח אך כלי קיבול כגון מזרק כשם שאיננו כלי בלי שולים כך איננו כלי קבול בלי מחיצו' והשולים והמחיצו' הם עושים הכלי ומשו"ה כל שיורד הדם כחוט השערה לבין אויר מחיצו' הרי כבר נתקבל בכלי עצמו לא באויר הכלי אלא בכלי עצמו ואם אח"כ נפחתו השולים אין בכך כלום שכבר הי' בכלי עצמו. אך ש"ס מוכיח מקרא דאפי' הגיע רק לאויר שעל המחיצו' למעלה מהם נמי כנתקבל מפר עצמו חשוב דהא א"א בלא זינוק ש"מ אוירו עולה עד לרקיע מה תאמר אין סופו לנוח מטעם רוח שינשב בו ז"א דהא המזרק עומד בין מחיצת העזרה ואין רוח שאינו מצוי שולט שם והוה אויר שסופו לנוח ומוכח מקרא דאויר שסופו לנוח כמונח. אך אם נפחתו השולים טרם הגיע לאויר שבין מחיצו' הכלי זה אינו מבואר בקרא ומסיק באם תמצא לומר כיון דלא שייך כאן דעת אחרת מקנה ע"כ אינו כמונח. והנה בשמעתין דנפחתו שולי הקופות בין החיצונה בין הפנימי' שוב אין כאן כלי דמחיצת הכלי עם צירוף השולים הוה כלי אבל בלי שולים אפי' נטירתא לא הוה ולק"מ נמי מההיא דמס' ע"ז דהתם יש שולים לכלי:

9 פוטר אדם את אשתו בגט ישן דיני גט ישן עיין לעיל כ"ו ע"ב תוס' ד"ה לכשאכנסנה וכו' ולעיל ע"ג ע"א מתני' לא תתיחד עמו וכו' ולקמן פ"א ע"א המגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי ע"ש וקיי"ל התם הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה וצריכא גט שני וכ' רמב"ם קל וחומר מזה למי שאמר לעדים כתבו ותנו גט לאשתו אחר שלשים ונתיחד עמה בתוך שלשים ואם שוב כ' ונתנו לה ה"ז אינו גט כלל עי' פ"ט מהל' גירושין והקשו עליו דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה להלן פסול ולא בטל ה"נ ליפסל ולא לבטל. וה"ה כ' דכיון שתיחד עמה ה"ל גילוי דעת שע"י מעשה וגילוי דעת כזה מהני אפי' בגט ע"ש ואני אסביר בעזה"י דהא גילוי דעת בכל הענינים מהני מה"ת ומכ"ש גילוי דעת גדול שע"י מעשה כזה ורק בגט משום תקנת עגונות תיקנו חכמים שאין גילוי דעת מועיל לבטל גט כמ"ש תוס' ריש פ' השולח סוף ד"ה מהו דתימא וכו' ע"ש והכא דמק"ו הגט פסול עכ"פ שלא תינשא לכתחלה ואין כאן תקנת עגונות א"כ אין כאן תיקון דרבנן ואזלי' בתר גילוי דעת ובטל הגט מן התורה כנלע"ד נכון בעזה"י:

10 ב"ש סברי לא אמרי' גזירה וכו' עיין תוס' בשם ירושלמי וכ' בית שמואל לפ"ז גם לב"ה אי אירע שמצא בה ערות דבר וגרשה אין כאן משום גט ישן ע"ש ואומר אני דלפ"ז גם לב"ש אם שניהם רוצים בגירושין בלא ערות דבר יש כאן משום גט ישן גם לב"ש וא"כ לא פליגי כלל וזה דוחק ותו לשון ש"ס משמע לב"ש לא אמרי' גזירה וכו' דבגזרה פליגי ולא בחשד דבא עליה עכנלע"ד דלכאורה לב"ש מיירי שהאשה נחשדת בעיניו וכ' לה גט ואנחי' בכיסי' עד שיתבאר לו עפ"י עדים שזינתה ויכול לגרשה ונשתהה הגט אצלו זמן רב ונתיחד עמה. ואמרו ב"ש לא יאמרו גיטה קודם לבנה שיודעים שמאחר שנתברר לו שזינתה מאוסה בעיניו ולא בא עליה אלא מקודם הגט. ועתה אפי' אירע ששניהם רצו בגירושין מ"מ כיון שזה לא שכיח ורוב הגירושין הם ע"י ערות דבר לא יעלו על הדעת שנתגרשה מרצונה וממילא לעולה לא יאמרו גיטה קודם לבנה משא"כ לבית הלל רוב המתגרשת ע"י קטטה בעלמא דערות דבר לא שכיח אפילו אם יארע שגירש ע"י ערות דבר מכל מקום העולם לא ידעו ויאמרו גיטה קודם לבנה כן נראה לפע"ד:

11 כתב לשם מלכות שאינה הוגנת. הנה תיקנו זמן בגיטין ואם לא נכתב בו זמן כלל הולד נשר וכ' תוס' לעיל ג' ע"ב ד"ה שלשה וכו' דכך היתה המטבע מעיקרא דלא יהיה הולד ממזר בכך אם לא יכתב זמן כלל ואם שינה והקדימו פשוט דהוה לי' שטר מוקדם. ואם שינה ואיחר הזמן פליגי פוסקים. ואמנם הזמן הוא זמנים של שנות המלכים וחמיר טפי מגוף הזמן ואם שינה בשלום מלכות בטל מן התורה לרש"י אליבא דר"מ דלא כתוס' ד"ה וצריכא וכו' וכ' פנ"י הטעם כיון דאומר כדת משה וישראל כיון שאינו כתיקון חז"ל הרי לא נתקיים תנאו שיהיה כדת משה וישראל וזה נכון. עוד כ' דבר שכלי הא לר"מ עדי חתימה כדת ובעי' עדות שאתה יכול להזימה וקיי"ל דעדים מצי למימר איחרנוהו וכתבנוהו נמצא אינו יכול ומן התורה אינו גט אלא חז"ל בטלו דרישה וחקירה ולא בעי יכול להזימן וא"כ כל שאינו כתיקון חכמים ממילא בטל מן התורה ודפח"ח ולפ"ז י"ל רבנן דס"ל אין הולד ממזר ר"א הוא דעדי מסירה כרתי ולא איכפת לן בעדי אם אינו יכול להזימם. והנה כבר קדמו בנימוק"י פרק א' דיני ממונות שהקשו גט שאין בו זמן איך הולד כשר לר"מ הא כיון שאין בו זמן אין יכול להזימן ותי' עקרוהו רבנן לקידושין אלא הוא לא כ' כן בכל הגיטין וצ"ל דס"ל גט מאוחר פסול ולא מצי למימר אחרנוהו. אבל פנ"י יישב שיטת רש"י עפ"י הפוסקים גט מאוחר כשר א"כ כל הגיטין אין יכולים להזימם דיאמרו אחרנוהו וחתמנוהו:

12 הי' במזרח וכ' במערב נ"ל בעיר א' קאי ובעיר גדולה רגילים לציין צידי העיר בשטרות וגיטין כדאי' ביבמו' קט"ו ע"ב בצד קלוניא מתא ע"ש פירש"י וקמ"ל אפי' שינוי מקום כל שהוא סמוכים זה לזה כמו במזרח עיר ומערבה מ"מ פסול וכמ"ש תוס' בשמעתין ד"ה כי יתביתא וכו' ופני יהושע פירש מערב א"י ומזרח חו"ל ולא נהירא:

13 ולא פירות. פירש"י דין פירות היינו פורקנה ובירושלמי מייתי רשב"א שלא תוכל להוציא מהם הפירות שכבר אכלו. וי"ל היינו הך דכשנישבית ורוצית שיפדום מדמי פירות שכבר אכלו לא תוכל להוציא מהם ואינה נפדית מהם וכן משמע ברשב"א ע"ש:

14 ולא זה וזה מטמאים לה. פירש"י אם שניהם כהנים. פשוט דאשגירת לישנא דמתני' דר"פ האשה רבה נקט אבל הכא לא שייך שניהם כהנים א"כ משום סיפא דמתני' כל העריות שאמרו צרות הן מותרת וכו' וכ"כ מהרש"א לקמן ומיהו מהרש"ל כ' דמטמאים לאו דוקא אלא אין חייבים בקבורה וכן מצינו לשון זה במתני' אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מיטמאה לו ופי' נימוק"י דה"ל אינה מחויבת להתעסק בקבורתו. עוד כ' מהרש"ל דנפקא מיני' אם בעל השני נזיר דמותר בגרושה ואינו מטמא למתים. ולכאורה נראה דטעה במקרא מלא דהנזיר אינו מטמא לקרוביו ולאשתו כשרה ואני אומר כוונתו להא דאמר' ביבמו' פ"ט ע"ב כהן מטמא לאשתו קטנה שנישואי' מדרבנן משום דהוא ירית לה ולא יורשי' ה"ל מת מצוה דקרי לי' ולא עני וע"ש שהקשה תוס' מאלמנה לכה"ג וגרושה לכהן הדיוט דירית לה ואפ"ה אינו מטמא לאשה פסולה ע"ש ובריטב"א מה שתי' ועכ"פ הכא דהבעל יורש אותה כמ"ש ריטב"א בשמעתין והתם ביבמו' וא"כ היורשים שלה לא ירצו לקברה וקרי להו ולא עני להו וה"ל כמת מצוה והא בעלה נזיר מטמא כמו למת מצוה וכמו שמטמא לאשתו קטנה בנישואי דרבנן קמ"ל הכא קנסינהו. ובימי חורפי אמרתי ליישב לשון שניהם כהנים ממש ומשכחת לה בגירש וביטל שלא בפני שליח דעקרו רבנן לקידושין מיני' ולעיל ר"פ השולח נסתפקו תוס' ד"ה מהו דתימא בסופו נסתפקו תוס' אי אפי' לקולא אמרינן שאינה גרושה כלל וברפ"ק דכתובו' צניעו' ופריצות איתא פלוגתא בשיטה מקובצת דיש מהגאונים סברי אפי' ריח הגט לא הוה ומותרת לכהן א"כ אי רש"י ס"ל הכי משכחת לי' כהן ונשאה שני בחזקת דעקרוהו רבנן לקידושין ואינה גרושה כלל ושוב אח"כ נודע שהי' כתוב לשם מלכות שאינה הוגנת וכדומה ובגט פסול לא עקרוהו לקידושי' ונעשית אשת איש למפרע והרי היא זונה ושני הכהנים אינם מטמאים לה וק"ל:

15 בת ישראל נפסלת מן הכהונה. עיין מהרש"ל ומהרש"א ולפע"ד לא עלה דידה קאי דהיא פסולה לעולם אך נפקא לזרעה שהם חללים דקודם שנעשית זונה והי' נישאית לכהן אחר מיתת בעלה הראשון הי' בניה חללים להחמיר דלא יטמאו למתים ולא ישאו נשים פסולות בין לרש"י בין לתוס' דעכ"פ מדרבנן עשו כאלו הגט אינו גט ומחמרי' בהבנים אבל השתא נעשית זונה א"כ הבנים חללים ממ"נ או מטעם גירושי ראשון או מטעם ביאת שני. והרי זה קנסא לקולא וחוטאת ונשכרת: