חידושי חתם סופר על גיטין ל״ד

1 ב"ד מעמידין להם אפוטרופס וכו' יש כאן ג' שיטות. יש גורסים אפוטרופס לשון יחיד ובורר להן ג"כ לשון יחיד שמעמידין רק אפוטרופס א' לכמה יתומים ויש לו כח לברור ליתום זה שדה זו ולזה זו. והנה הוא רק ממונה מב"ד וככח כחם של ב"ד ואפ"ה כחו יפה ואפילו לשנות בין הבנים לזה כך ולזה חלק זה. וגירסת ר"ח אפוטרופס לשון יחיד ובוררים לשון רבים שהב"ד הם הבוררים ומחלקין ביניהם ואפוטרופס א' שומר מה שבררו ב"ד וא"כ אין כאן כח כחם אלא כח ב"ד עצמם. וי"ג אפוטרופסי' לשון רבים ובוררים לשון רבים שממנים אפוטרופי' כמספר היתומים והיו הבוררים בכח כח של ב"ד אבל עכ"פ כל א' עומד על ימין יתום שממונה הוא עליו ומפקח על עסקיו:

2 התם ממונא הכא איסורא עיין תוס'. ונ"ל מ"מ כיון שהוצרך ר"נ לומר הכא הלכה כרבי בטלו מבוטל ולא אמרינן כח ב"ד יפה וגם התם הלכה כחכמים בשום היתומים בממון שטעו. דעכ"פ הפרש יש ביניהם דסד"א בשטעו אין כחם יפה משא"כ בבטלו שלא טעו ואדרבא שם הבעל מסכים עם הפקרם שהרי אומר כדת משה וישראל וכאומר ע"מ שירצה אבא. ואי אשמעי' הכא ה"א באיסורא לא שייך כ"כ כח ב"ד ומכש"כ להפקיר ביאתו וזרועו משא"כ בממון אפי' טעו קמ"ל דשקולים הם:

3 אמר ברוך הטוב ומטיב. מזה הלשון מבואר הטוב לו ומטיב לאחריני ש"מ דלא לצעורי נתכוון אלא טוב הי' לה שלא תתגרש ואפ"ה אמר אביי גילוי דעתא לאו מילתא היא ומדאיית רבא מרב ששת דאשקלי' לההוא גברא ש"מ אפי' היכי דשייך לצעורי מ"מ סבר רבא מילתא היא. וצ"ל דפליגי אי גילוי דעת דומה למחשבה בעלמא ולא אתי מחשבה ומבטל דיבור או דילמא גילוי דעת שע"י מעשה או דיבור כדיבור דמי ומבטל דיבור. מיהו לפי מ"ש לעיל דלפי משמעות תוס' רפ"ג דקדושין משמע מבטל בפני השליח לאו מתורת ביטול אתי עלה אלא מתורת חזרה שחזר בו ולא עדיף שליח מבע"ד בעצמו א"כ לא א"ש ויבואר לקמן אי"ה. ולא תיקשי לרבא דס"ל גילוי דעת מהני בגט א"כ במשנתינו שלח אחריו שליח דקמ"ל דסד"א לא עדיף שליח בתרא משליח קמא תיפוק לי' מיד שאמר הבעל לשליח בתרא שהוא שולחו לבטל הגט הרי גילה דעתו לבטל הגט וכבר נתבטל מהבעל עצמו והאריך בזה בפלפול של חידוד בס' דורש לציון דרוש י"ג. ומ"ש שם דלרבינו פרץ שבתשו' הר"ן סי' מ"ג א"ש דס"ל יכול לבטל מודעת דלהבא לומר כל מה שארצה לבטל יהיה בטל ולפ"ז משכחת ליה דקיבל עליו שלא לבטל עד אחר שלשים ושלח שליח אחר המגיע לשליח הראשון אחר שלשים וגילוי דעת שלו הי' בתוך שלשים אלא שחזר והקשה הא רבא ס"ל בנזיר י"ב לא מצי אינש משוי שליח אלא במאי דעביד השתא א"כ אי איירי כנ"ל א"כ לא מצי משוי שליח כיון דהוא לא מצי עביד השתא והדרא קושי' לדוכתא ע"ש. ואיידי דחריפתא וכו' מי לא משכחת לי' שקיבל על עצמו וביטל כל מה שיבטל שלא בפניו אבל בפניו יבטל וא"כ עושה שליח לבטל בפניו וגילוי דעת שלו לא מהני כיון שאינו בפניו. אך איך ישען על דבר ר' פרץ שכ' לו הר"ן פה קדוש לא אמר דבר זה להלכה איך אפשר לבטל מודעת דלהבא הא כל עיקור ביטול מודעת דלשעבר הוא משום דאתי דיבור אחרון ומבטל דיבור ראשון וא"כ אי מבטל כל מה שעתיד לבטל הרי אתי דיבור אחר מה שחוזר ומבטל ונתבטל דיבור ראשון שקיבל שלא לבטל. ומוכיח זה מדהוצרך להושיב קירא באודני' ולא אשקלי' לבטל אלהבא אע"כ א"א וכן הלכה רווחת. ולא ידעתי מאי קא קשי' לי' לרבא ממתני' הא מכיון ששולח שליח לבטל הרי אדרבא איכא גילוי דעת בהיפוך שאינו רוצה שיתבטל עכשיו ושלא בפניו דא"כ לא הוה שולח שליח לבטל אלא להודיעו שכבר ביטלו ולא צריך למנות שליח בפני שנים שיבטלו בפני השליח אלא קוף בעלמא להודיעו שכבר ביטלו שלא בפניו אע"כ גילה דעתו שאינו רוצה שיתבטל שלא בפניו לעבור על תקנת ר"ג אלא לא יתבטל עד שיגיע בפני השליח הראשון ועדיף מהא דאמרינן בפ"ק דב"מ כיון דנפיל עליו גילה דעתו דבנפילה ניחא ליה דלקני ולא בד"א והכי עדיף טפי. ומצאתי שגם בס' תורת גיטין סי' קמ"א פשיטא לי' כמו שכתבתי ודברי דורש ציון דברי חדודא הם:

4 דרב ששת אשקלי' וכו' כתב בס' התרומה הל' גיטין ומייתי לי' גם במרדכי בפרקין מ"ט לא אשקלי' רב ששת קודם נתינה שיבטל כל הביטולים שביטל בין כתיבה לנתינה ועכצ"ל רב ששת לטעמי' דס"ל אינו חוזר ומגרש בו ונתבטל הגט וס"ל גט שנתבטל א"א לחזור ולתקנו ולגרש בו. א"כ איך מצאנו ידינו דהרי אנו חוששין להך גירסא דגס לר"נ אי מבטל הגט בפירוש אינו חוזר ומגרש בו א"כ מה אנו מועילים במה שמבטלין מודעא קודם נתינת הגט עכ"פ ניחוש שמא ביטל גם הגט עצמו. ותי' נהי דמוכח אם בטל הגט בעצמו לפני הכותב והחותמים לעצמם שוב אין לו תיקון מ"מ אם מבטלו שלא בפניהם נהי שהוא בטל מ"מ יכול לחזור ולתקנו אם מבטל אותו הביטול. ויען שהדברים שם מגומגמים קצת ע"כ כתבתים אלא דמייתי לזה ראיה מרבי דאמר לא נתבטלו כולם אותה ראי' אין לו מובן כמ"ש מהר"ם מטוקטין בגליון מרדכי ע"ש ונדחקתי קצת ואין נראה בעיני:

5 אותיבו קירא באזניכו. הקשה רשב"א אכתי יבטל שלא בפניו אע"כ כרשב"ג ס"ל. ולולי דבריו ה"א בהיפוך ע"כ כרבי ס"ל דמדאמר רבא אשור הב ליה כי היכי דמשלם צערא דהאי גברא וקשה מה צער היה לו מכיון שאמר כתבו ותנו שוב למה יצערוהו ומה ירויח אי אשור הב או יתנו זמן מה אח"כ אע"כ כרבי ס"ל והי' ירא שיבטל בחוץ והי' אסור עמם ולא הניחוהו לצאת לחוץ ואמר אשור הב להו כי היכי דמשלם צערא וכו':

6 אין אונס בגיטין זה א' מראיותיו של הרי"ף דקי"ל הכי אין אונס משום צניעות ופריצות כדמפרש שם בכתובות ואפקועינהי רבנן לקידושין מיניה אע"ג דהכא לא קיי"ל אפקועינהי רבנן לקידושין מיניה צ"ל התם משום צניעות ופריצות איכא חששא טפי. וראיתי ר' שמחה במרדכי דפרקין מפרש ע"ד הירושלמי משום ממזרות שמא יבטל טרם בא לידה והיא תאמר שביטלו אחר שבא לידה ואיכא ממזרות והיינו כעין פריצות דהתם ומשום עיגונא שמא יבטל לאחר שבא לידה והיא תחשוב שביטול קודם ותתעגן ותיתיב והיינו צניעות דהתם ואם כן ב' הגזירות שוות וכיון דבשמעתין שהוא פעל עולה שעבר על תיקון ר"ג אפ"ה לא הפקיעו קידושיו מכ"ש התם וצ"ע קצת:

7 והלכתא כנחמן וכו' סימן הוא לתלמידים ג' נחמן דאיתמרא אהדדי ומה שפירש"י בנחמני עיין בס' יוחסין בשם אביי שכתב בהיפוך שמו הי' נחמני כשם אביו של רבה ולא רצה לקרותו בשמו שהוא כשם אביו ע"כ הסיב שמו אביי לשון אב ששמו כשם אביו. ואביי ר"ת אשר בך ירוחם יתום ע"ש:

8 כנחמן כנחמן וכנחמני. ר"ח פי' דלאו ר"נ דמבטלו בפני ב' דכיון דקיי"ל כר' בטלו מבוטל מאי נ"מ בפני כמה מבטלו ולא ס"ל כתוס' דרבי מודה במבטלו פחות משנים. אלא הלכתא כר"נ דהגדילו אין יכולין למחות משום מה כח ב"ד יפה בממונא. ולדבריו יש להמשיך הא דנחמן נחמן ונחמני. דהא דס"ל לאביי גילוי דעת בגיטין לאו מילתא היא צריך טעם ומה שרציתי לומר לעיל דלא אתי מחשבה ומבטל דיבור. הא א"ש לפי מה שכ' תוס' בשמעתין דגם במבטל בפניו בעי בפני ב' ש"מ מטעם ביטול אתי עלה י"ל לא אתי מחשבה ומבטל דיבור אבל לפי מ"ש תוס' בקדושין נ"ט ע"ב ד"ה לא קידשה וכו' משמע בפניו לא בעי ביטול אלא כיון שהבע"ד בעצמו מגלה דעתו להשליח עצמו שחוזר מדעתו לא עדיף שליח מבע"ד עצמו ואלו הי' הוא עצמו מוליך גטו לאשתו ונשתנה דעתו באמצע הדרך והרי השליח הזה כמותו וכבר הארכתי בזה לעיל. וא"כ בעי טעמא אם מגלה דעתו לשלוחו אפילו בהרכנת ראשו שחוזר בו ואינו רוצה תו לגרש אמאי לא יועיל והרי כתבתי דמטעם זה פשוט להר"ן בתשובה ססי' מ"ג דיכול לבטל ע"י כתב אע"ג לכמה פוסקים כתיבה לא כדיבור מ"מ הכא מהני כיון דמגלה דעתו שחוזר בו לא עדיף שליח מבע"ד עצמו וא"כ צריך טעם. אמנם מסברא ראוי הי' דלא למיזל בתר גילוי דעת דמי לנו גילוי דעת יותר מההיא דרהיט ואזיל והרי קמן אלו הי' אביי ס"ל גילוי מילתא היא הי' דן את זאת לגילוי דעת והרי קמן דרבא אמר דלאו מילתא דדילמא הי' כוונתו אשור הב לה כי היכי דמשלם צערא דהאי גברא וא"כ איזה הוא גילוי דעת שנוכל לומר עליו שנסמוך בברור שזו הוא כוונתו. ואע"ג דלא מצינו דנמנו ב"ד של חכמים ותיקנו גילוי דעת לאו מילתא מ"מ מסברא ומדעת ישרה היא דלא לבטל גיטא אלא בדבור מפורש הנכנס לאוזן השומעים ואפי' לא יהי' דעת המבטל הזה מ"מ הוה בכלל כדת משה וישראל שלא יתבטל הגט ולא השליחות אלא בדיבור מפורש ולא בשום גילוי דעת. ואע"ג דמבטלו שלא בפניו קיי"ל בטלו מבוטל ולא מהני מה דאמר כדת משה וישראל התם בשעת קדושין אמר כדמו"י לא נימא עקרוהו רבנן לקידושין מיני' ע"י ביטול שלאחר זמן. ובמ"ש בשעת גרושין כדמו"י נמי אין בכלל זה שלא יבטל שלא בפניו דאין זה מסברא ושכל הישר אלא מתיקון חכמים וכיון דלא אמרינן באיסורא כח ב"ד יפה א"א להכריחו על זה שיהי' כוונתו ע"ד כך אבל הכא עדיף טפי מסברא וכנ"ל. והשתא לפ"ז אמר הלכתא כנחמן דבטלו מבוטל אע"ג דאיכא תרתי כח ב"ד וגם כדמו"י מ"מ לא מהני אלא ביטולו ביטול. והלכה כנחמן דאפי' בכח ב"ד יפה לחוד בלי כדמו"י נמי אין יכולין למחות משום דבממונא סגי בכח ב"ד לחוד והלכה כנחמני דסגי בכדמו"י לחוד אפי' בלא כח ב"ד דהרי לא נמנו ב"ד על כך לא מהני גילוי דעת כנלע"ד:

9 ולתשלום הענין השייך לשליחות הגט אעתיק פה מ"ש אצלי בגליון ש"ס נזיר י"ב ע"א תוס' ד"ה מ"ט וכו' וא"ת והא מעשים בכל יום וכו' כיון דמחוסר מעשה לבוא עלי' וכו'. וכתבתי שם על הגליון וז"ל פי' כיון דהיבמה אינה בת גירושין אע"ג דיכול לבוא עלי' להביאה לידי כך מ"מ זה לא מיקרי בידו לעשות עכשיו כיון שמחדש ענין חדש וכן נמי מה שבידו להביא הקמח שאינו טבול לחלה ויכול ללוש ולהביאו לידי טבל טבול לחלה דהוה פנים חדשות לגמרי זהו לא מקרי עכשיו בידו לולי שיכול להביא עיסה מגולגלת שכבר חייב בחלה ולהפריש על הקמח לכשיעשה עיסה דלענין דבר שלא בא לעולם הוה כבא לעולם. אבל לענין שיכול לעשות שליח למה שעכשיו בידו לא נקרא הקמח בידו כיון שחיוב טבל פנים חדשות הוא ואין זה ענין ודמיון לשליח הולכה לגט אשה שממנין אותו קודם כתיבת הגט כיון שבידו לכתוב הגט ולא יתחדש ענין שום דבר מקרי שפיר עכשיו מצי עביד ומשוי שליח וכבר שגו בזה בס' דורש לציון דרוש י"ג ובהג"ה שם. ודע עוד דלא נתלבטו התוס' אעשיית שליח להקדיש החלה שיפריש מהקמח לכשיעשה עיסה דהא פשיטא להתוס' שהרי עיסות טובא איכא בעלמא שיכול להפריש מהם חלה והוה עכשיו יכול לעשותו כמ"ש תוס' שיכול להביא עיסה מגולגלת וזה פשוט ולא צריכא למימר אך התלבטות התוס' הוא איך יכול לעשות שליח לפטור השיריים מהאי עיסה שיעשה מהקמח הלז הלא אין עכשיו בידו לפטור שיריים אלו ועל זה תי' תוס' דשפיר יכול לפוטרם עכשיו ע"י עיסה מגולגלת שיפרוש ממנו על זו לכשתתגלגל. אבל מעולם לא קשי' להו איך יכול לעשות שליח להקדיש החלה שיופרש מהקמח הלז. דודאי על זה לא תירצו מידי דאפי' עיסה מגולגלת ויפריש על זה הקמח ויהי' פטור מחלה אבל החלה מעיסה לא יכול להקדיש. אלא דמשליח להקדיש חלה לא הוה קשי' מעיקרא אלא מפיטור השיריים. וגם בזה שגה שם במ"כ ע"ש:

10 בראשונה הי' משנה שמו ושמה. הנה דעת רבינו יואל במרדכי והג"א לעיל ר"פ כל הגט שאין צריך לכתוב שם אשה ואשה בגט כלל ועיקור ראיתו מהא דכ' חניכה ומפורשים שם ראש המשפחה וצ"ל ע"י עדי מסירה שיודעים שזה הוא א"כ ה"ה לא כתב שם כלל. ובס' אבני מילואים בסי' קכ"ט כתב דמתוס' כתובות ק"ב ע"א משמע דלא כותיה שכתב משו"ה לא משתעבד בכותב אני ערב משום שלא הזכיר שמו אע"ג דאיכא עדי מסירה ע"ש ולפע"ד יש לחלק התם לא הי' להם זע"ז כלום אלא ע"י כתב זה יתקשרו וישתעבדו אם לא הזכיר שמו אע"פ שמוסרו לידו בפני עדים איננו מוכיח שהוא יהי' ערב לו אבל איש המגרש אשתו שהמה אדוקים זה בזה ומוסר לה ס' כריתות אע"פ שלא כתב שמו ושמה מוכח שלגירושין דידה מכוין וכן הוא בנדרים ו' ע"א וע"ש בר"ן דלרבנן לא בעי' ליכי מינאי כיון דאין אדם מגרש אשת חברו ה"ל כמאן דכתיב דמי. וה"נ י"ל אי לא כתב שמו ושמה משא"כ בשיעבוד הערב ולק"מ. מ"מ רוב הפוסקים וכמעט כולם חולקים וס"ל בעי' שמו ושמה וכתב רמב"ן לעיל כ' ע"א הטעם משום דבעי' ספירת דברים של כריתות ואי אין כאן שמו אע"ג דאנן סהדי דכוונתו על אשתו זאת וע"מ כרתי מ"מ אין כאן ספירת דברים של כריתות ועי' גם זה בנדרים ו' ע"א. ולפ"ז צ"ל דלק"מ מכתב חניכה דנהי ע"י הזכירה של שם המשפחה לא ניכר מי המגרש בלא ע"מ מ"מ סיפור דברים של כריתות מיהת הוה ולא דמי למ"ש רשב"א בתשו' שאם לא הזכיר שמו אלא שם אביו בן פלוני אינה מגורשת והב"י הרגיש בזה ולק"מ התם כמה יוסף איכא בשוקי ולא הוה אפי' ספירת דברים של כריתות משא"כ שם משפחה. וא"ש נמי מה שנתקשה ב"י אדאמרינן חניכת משפחה עד ג' דורות ותו לא. והקשה אדרבא כל מה דמשתרש טפי עדיף ולק"מ דכיון דנתרבה המשפחה הדר ה"ל כמו בן פלוני דכמה וכמה איכא בשוקי בחניכה של משפחה זו. וא"ש נמי מ"ש ב"י אדאמרי' בכותב חניכה לחוד עדיף מכותב שמו ממש דאז צריך לכתוב וכל שום משא"כ בחניכה וקשה וכי עדיפא. וי"ל דהא ע"כ לרבינו יואל צריכין לומר אי לא כתב שם כלל עדיף ולא תיקן ר"ג כלל אלא בכותב השם אבל באינו כותב כלל היא מגורשת לפנינו והיא תחוש לעצמה ליקח כתב ראי' מב"ד שנתגרשה. והנה לרמב"ן וסיעתו נמי הוי חניכא כמי שלא כתב שם כלל אלא שמועיל לענין דהוה ספירת דברים של כריתות אבל לענין שם הוה כגט שאין בו שם ולא תיקן ר"ג מאומה בדבר זה כנלע"ד:

11 היה משנה שמו ושמה. פי' ידוע היה למסדר המשנה מסברת חוץ איזה שם ראוי לכתוב ובראשונה היה משנה שמו. ויען בשמעתין משמע שם הנתינה עיקור ע"כ פירש"י שהיה משנה וכתב שם הכתיבה. ולהתוספתא דמייתי תוס' דכתיבה עיקור א"כ הי' השינוי' שהי' כותב שם הנתינה. וטעם פלוגתא זו נלע"ד דלר"מ ע"ח כרתי וצריכין ע"ח שיחתמו על האמור לעיל בסיפור דברים של כריתות ולתוס' בעי' נמי מוכח מתוכו א"כ שם שבמקום הכתיבה עיקור כתוספתא. ושמעתין אתי' כר"א דע"מ כרתי וא"כ העיקור במקום הנתינה מידו לידה שיהי' סיפור דברים של כריתות. והוסיפו התלמידים דלפ"ז י"ל רשב"ג דתוספתא דס"ל תרווייהו שווין הם כמ"ש תוס' היינו לטעמי' דס"ל כר"א כמ"ש תוס' לעיל י"א ע"א ד"ה רשב"ג ור"י. וי"ל ס"ל כרי"ף ור"ן דלר"א עדי חתימה נמי כרתי. ומשו"ה תרווייהו שווין מקום נתינה ומקום כתיבה לענין עיקור וטפל ונכון הוא. ואע"ג דלא הי' אלא לעז בעלמא דהב"ד בשעת נתינה ידעו שפיר שזהו שמו של כתיבה ולאחר ששכחו יוציא לעז בעלמא כמ"ש הר"ן מ"מ השתא שתיקן ר"ג לכתוב וכל שום אי עבר ולא כתבו הולד ממזר אפי' לרבנן דלית להו כל המשנה ממטבע שטבעו וכו' מ"מ הכא מודו והטעם כיון דניתקן מי שיש לו ב' שמות יכתוב וכל שום נמצא אם לא יכתוב הוה כמשנה שם אחר וכותב במקום יוסף יעקב שהרי זה שיש לו ב' שמות כותב וכל שום וזה שלא כתב וכל שום איננו אותו שיש לו ב' שמות ואחר הוא והוה ממזר וקרוב הוא שיהי' ממזר דאורייתא ופנ"י האריך בזה בחנם ופשוט הוא. והנה לר"ת שצריך להזכיר כל השמות מפורש מתוקן שפיר ולרוב הפוסקי' שכותב וכל שום כ' הר"ן ג"כ שמתוקן דהא באמת הב"ד ידעו שיש לו ב' שמות ושזה הוא אך לאחר שישכח יערער הבעל ויאמר איננו זה וכיון דכתיב וכל שום הרי קמן דידעו הב"ד שיש לזה המגרש ב' שמות ומסתמא כהלכה עשה ולא יכול לערער ע"ש. ולפ"ז לה"ג ולרמב"ם דבכל נוסחאות גיטין תיקן לכתוב וכל שום משום דאיכא דאית להו שם שאינו ידוע ויהי' הכל כלול. א"כ מי שיש לו באמת ב' שמות ואחר הזמן יבוא הבעל ויערער ויוציא לעז במה יודע איפוא שהי' לב"ד היכר שהוא זה שיש לו ב' שמות שהרי בכל הגיטין כותבין וכל שום אע"כ מוכח מזה דבה"ג ורמב"ם ס"ל כר"ת וב' תקנות היו א' ששלחו בני בבל לבני א"י שבגמ' ועל זה התקין לפרש שמותיהן ממש כר"ת ואם לא עשה כן הולד ממזר ועל זה אמר רב אשי והוא שהוחזק. ותקנה שני' תקנה דמשנתינו שכל המגרש אפי' אין לו ב' שמות יכתוב וכל שום לכתחילה ובדיעבד לית לן בה:

12 וכתב תוס' דלר"ת אין לכתוב שם גיות של מומר בגט וכתב ב"י די"א אפי' דיעבד פסול אם כתב שם גיות ותמה ב"י מ"ט לפסול בדיעבד. והי' נ"ל להסביר קצת סברת ר"ת דחלילה להזכיר שם גיות בכדת מו"י משום סתם מומר אינו מגרש מרצונו אלא ע"י עישוי ואומר רוצה אני. וכבר הסביר הרמב"ם ספ"ג משום דאמרי' ע"י העישוי ויסורין כף יצרו וחזר לתמותו רגע א' ומגרש ברצונו. וא"כ כשיכתוב שמו של גיות שעל ההמרה בא לו הרי בזו הרגע מורד שעומד בהמראתו ודלא כסברת רמב"ם ע"כ ראוי אפי' בדיעבד לפסול. אלא לפ"ז בשם מומרת נקבה שפיר יכול לכתוב בשם גיות שלה וצ"ע לדינא:

13 והוא דאיתחזק בתרי שמא. נ"ל לפרש כיון דמעיקרא לא היה אלא לעז בעלמא וע"י תקנת ר"ג נעשה חשש ממזירות כמ"ש לעיל ואי הוה עביד תקנתי' דידי' גם כשאין נודע לב"ד שיש לו ב' שמות ושוב אח"כ נודע ויהי' הולד ממזר נמצא קלקולו יותר על תקונו כי אלו לא תיקן לא היה אלא לעז ע"כ לא תיקן מעיקרא אלא היכי דאפשר היינו דאתחזק בב"ד בתרי שמא והי' אפשר לתקן ואם לא תקנו יהי' הולד ממזר אבל דלא אתחזק ולא ידעו ולא הי' אפשר לתקן אם יבוא הבעל ויערער יהי' הלעז לעז אבל אם לא יבוא לא נעשה בניהם ממזרים:

14 ההוא דהוו קרו להו מרים ופורתא שרה. עיין מ"ש לקמן אי"ה גבי אחא בר הדי' וכו':

15 אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה וכו' עיין רא"ש ס"פ כל הנשבעין מוכיח מדרב דלא אגבי כתובה לאלמנה ש"מ חשוד אינו גובה מיתומים ע"ש והא דלא הוכיח כן ממשנתנו דבמשנתנו נמנעו מלהשביעה לא לטובת היתומים אלא לטובת עצמה שהרי חזינן ההיא איתתא דנשבעת יהנה סם המות בא' מבניה בודאי האי גברא לא הקפיד אההיא פורתא קמחא שהרויחה ע"י דינר זהב שלו והוא גם היא לא נתכונה לגנוב זה ואפ"ה נכשלה. וכן נמי היתומים מוותרים אההוא פורתא דמורי' היתרא ומ"מ מסתפינן שלא תיכשל בעונש חמור שבועה. ואפי' היא רוצית לישבע והיתומים רוצים ליתן לה אין אנו מניחים כמו לא תעמוד על דם רעך וא"כ בדין הוא שלא תגבה כתובתה בלא שבועה. אבל חשוד אע"פ שהוא חשוד ע"י דבר אחר מ"מ בהא מילתא הוא טוען ואומר ידעתי שאוכל לישבע באמת ואתם אין אתם מאמינים לי בשבועה או תשלמו או תשבעו ותפטרו וכיון שמת אביכם תשלמו לי ואין ראיה מכאן משו"ה מייתי רא"ש משני דרב דקילי נדרי והיא רוצית לידור והיתומים אין מאמינים לה ומפסדת ע"ז שפיר מוכח דהחשוד מפסיד גבי יתומים. ופנ"י האריך בזה במתני' ולא עמד בהנ"ל ושוב בדבור שאח"ז מצא דברי הרא"ש והקשה ממנו אהש"ך דס"ל בח"מ סי' פ"ב דאשה חשודה לענין כתובה קילא ולא תגבה משא"כ שארי חובות ששיעבודא דאורייתא ע"ש ומהרא"ש מוכח דאין חילוק. ולק"מ דודאי כתובה נהי דקילא דרבנן היא מ"מ אית בי' חומרא משום חינא ועי"ז שקולים הם בע"ח עם כתובה דשמעתין ושפיר הוכיח הרא"ש מיהו היינו בשמעתין שהפסידו כל אלמנות שבעולם ואיכא משום חינא אבל ש"ך מיירי מאלמנה חשודה דמשום האי לחודא ליכא משום חינא וקילא מבע"ח ולק"מ:

16 נמנעו מלהשביעה. בשמעתין משמע לטובת האלמנה ומשום חומר שבועה. אמנם בירושלמי ומייתי רמב"ן ס"ל משום דהוה קילא להו שבועה ונחשדת לעבור במזיד משא"כ נדרים חמירא להו. ונ"ל דזה טעמא דרב דכד הוה קילא להו נידרא לא הוה מגבי כתובות ע"י שבועה חוץ לב"ד משום דפשיטא דקילא להו טפי. אבל שמואל הוה ס"ל כשמעתין דחמירא להו שבועה ומשום חומר עונשה לטובת האלמנה לא הי' משביעין ושוב משהתקין ר"ג לגבות ע"י נדר אע"ג דשוב קילי נדרים הוה מגבי ע"י שבועה חוץ לב"ד דלא קילא להו. וגם אין עונשה חמור כל כך ולקמן אי"ה יבואר עוד:

17 שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו. כ' רמב"ם בפי' המשנה אמרה כל פירות שבעולם אסורים עלי וכו' מעשי ממונך כלו קרבן אם קבלת שום דבר וכו' ע"ש הנה במ"ש כל פירות שבעולם צ"ל דס"ל אפי' לאיסור שעה נמי חששו כדעת רש"י לקמן כמ"ש תוס' ד"ה ונודרת ואוסרת וכו' והיינו נמי דכ' מעשי ממונך כלו קרבן היינו הכתובה שתקבל מהם יהי' עלי' קרבן ולאיסור שעה נמי חיישינן. אלא דצ"ע מה היה לו לר"ג לתקן שתהי' נודרת ליתומים מה שירצו הך תקנה דמה שירצו למה תעשי הכתובה קרבן. ומריש ה"א משום כתובה אינה ניגבית ברוב המדינות אלא מן הקרקע חוץ מערבי' מגמלא דערבי' מפני שכל סמיכותם עליהם עיין כתובות ס"ז ע"א ובש"ע א"ע סי' ק' וא"כ למאי דקיי"ל יש מעילה ויש פדיון בקונמות וקיי"ל גם בזה"ז יש פדיון לקרקע ולא למטלטלין עיין תוס' ע"ז י"ג ע"א ד"ה ואם הקדיש וכו' א"כ לא הו"מ לתקן לאסור הכתובה שתגבה בקונם משום שכתובה אין היתומים מחויבים לשלם אלא מן הקרקע וקרקע תפדה בד' זוזי ותשדא לנהרא ומ"מ כתב הרמב"ם תקנה זו גם אכתובה דנפקא מיני' גם לגמלא דערבי' וא"ש. אלא לפמ"ש תוס' יבמות פ"ח ע"א דבקונם יחידי לכ"ע אין לו פדיון דוקא בקונם כללי יש פדיון א"כ הדרא קושי' לדוכתא וצ"ע: