חידושי חתם סופר על גיטין פ״ה

1 אלא לאלמנה לכה"ג. הראשוני' נדחקו דהל"ל בפשיטו' אלא לכהן דהרי גרושה היא עתה מדאוריי' וחלוצה רק מדרבנן ומזה ראיה לשיטת רמב"ם רפ"י מגירושין דדרשא דגרושה מאשה לריח כהונה אסמכתא בעלמא הוא ואיננו אלא מדרבנן. ולפ"ז הכא דשייר אותו ולדידי' לא הויה גרושה רק מכח אחריני אין לנו ראיה לאסרה עליו משום גירושין והא דאר"ע לעיל נמצא אלמנה אצלו וגרושה אצל כל אדם ויליף ק"ו ע"ש היינו למאי דס"ל לר"א גרושה מאישה דרשא גמורה היא אבל רבנן ס"ל אסמכתא היא ולא הוי' גרושה אצלו לולי שהיא בלא"ה אלמנה לכה"ג וכו':

2 חוץ מקידושי קטן מהו מי אמרי' השתא לאו בר הוי' הוא. בשו"ת שבסוף ס' ראב"ן ובמהרי"ק ומביאו מ"ל דעת הר"י ברזילי דאב יכול לקדש אשה לבנו קטן מטעם זכיה לאדם שלא בפניו ויש זכיה לקטן וכ' נוב"י קמא חע"א סי' ס"ד דהיינו למסקנא דכיון דאתי לכלל הוי' מקרי בר הוי' גם אביו יכול לזכותו בקידושי אשה אבל להס"ד דלאו בר הוי' א"כ כיון דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי לאביו לזכות עבורו ע"ש והנה אמת נכון הדבר. ונ"ל דלהצד השתא לאו בר הוי' הוא נמצא היום לא הוה שיור שוב אמרי' כיון דפסקא פסקא:

3 ה"נ אתי לכלל הוי' נסתפקתי לאותו צד דחוץ לזנותיך הוה שיור אי אמר חוץ לזנות קטן פחות מבן ט' אי אמרי' ג"כ אתי לכלל ביאה או דוקא לענין בר הוי' שהוא מגז"ה משיעורי' הלכה למשה מסיני בהא אמרי הוה בר הוי' אבל מה שתלוי בטבע וכח גברא לא אמרי' זה ופשיטנא לי מחרש דהא חרשת מגורש' בקידושי אביה אף על גב דהשתא לאו בר הוי' היא וע"כ משום דאתי' לכלל הוי' לכתשתפה כמ"ש תוס' לעיל כ"ב ע"ב ד"ה והא לאו בני דעה נינהי והתם נמי תלוי בטבע ורפואו' ואפ"ה מחשיב אתי' לכלל הוי' וק"ו הדבר דהא חרש גרוע מקטן לענין זה כדאי' ר"פ מי שתחשיך ע"ש וכש"כ קטן פחות מבן ט':

4 חוץ מנולדים מהו כ' הראשונים דנולדים גרוע מקטן דאיכא תרתי דעדיין לא נולד ועדיין לא בר הוי' הוא ומדקדוק לשון הש"ס דאמר חוץ מקידושי קטן לשון יחיד וחוץ מנולדים לשון רבי' ה"א דחוץ מקטנים דעלמא לא מיבעי' לי' דבודאי יבואו לכלל הוי' אבל חוץ מקטן פלוני מי יימר דיבוא לכלל הוי' ע"כ פשיט לי' מקטנה יחידה ידועה. וא"כ חוץ מקטנים דעלמא בודאי הוה שיור אפי' לרבינו חננאל דס"ל איבעי' לא איפשטא היינו בקטן יחיד אבל בקטנים דעלמא לא קמיבעי' לי' והוה שיור וכן בנולד יחידי כגון חוץ מה שתלדי פלוני' ודאי לא הוה שיור דמי יימר שלא תפיל ומי יימר דתוליד זכר ומי יימר שיבוא לכלל הוי' ובודאי לא הוה שיור כי קא מיבעי' בנולדים דעלמא דודאי יולדו זכרים ויבואו לכלל הוי' ולא איפשטא ולפ"ז קטנים דעלמא הוה שיור נולד יחידי לא הוה שיור. קטן יחיד תליא בפלוגתא לר"ח לא איפשטא ולהפוסקים איפשטא ונולדים דעלמא איבעי' ולא איפשטא כנלע"ד להלכה ולא למעשה כי לא מצאתי לי לא רב ולא חבר בענין זה לסמוך עליו:

5 חוץ מתרומותיך מהו. עיין תוס' ונראה רש"י מיאן בפי' התוס' דהרי אשת כהן לא כתיבא בהדי' דאוכלת בתרומה אלא מקנין כספו וכיון דגרשה לגמרי בלי שום שיור בעולם מה נשאר לו קנין כספו שתאכל בתרומה בגינו ע"כ פירש"י דתרומת בעל השני קאמר והקשה תלמיד א' מ"ט לא פירש אבת כהן שנישאי' לישראל דכשהיא גרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה וזה שייר בגט שלא תאכל בתרומה דבי נשא וצ"ל כיון דהשיור איננו מגרע כח אישות של השני איננו שיור דלא הוה אלא כמו שלא תשתי יין או שלא תאכל תרומה דוקא בדבר הנוגע לבעלה של הוי' שניה אבל לא מה שנוגע לבית אבי' אע"ג דמכח אישות הראשון תיאסר בתרומה מ"מ כיון שאיננו נוגע לבעל השני אינו מעכב בכריתו' דושלחה מביתו ויצאה והיתה כתי' כצ"ל:

6 גופו של גט וכו' עיין בסדר הגט של מהר"י מינץ שבתשו' מהרמ"פ סי' ק"ח טעם הון לשלשה לשונות שבקית פטרית ותרוכית ע"ש:

7 ר' יהודה אומר ודן דיהוי ליכי וכו' גופו של גט שחרור וכו' הקשה תוי"ט מ"ט לא פליג נמי בסיפא דבעי למכתב ודין ואי הוה מחלוקת ואח"כ סתם כרבנן א"כ הלכה דידי' שאינם מוכיחות הוו ידים ע"ש ולפע"ד למ"ד המפקיר עבדו לא בעי גט שחרור ולעיל ל"ח ע"א הקשו תוס' א"כ שטרא למה לי ועיקור תי' אה"נ אלא כיון דכ' שטרא גלי דעת דבשטרא ניחא לי' דלשתחרר ולא בהפקירא א"כ צריך כל דיני גט דילפי' לה לה וא"כ לא שייך בשחרור ודן דמאי תאמר דילמא בדיבורא משחרר ושטרא ראי' בעלמא ממ"נ אם דעתו לשחרר בדיבור' הרי סגי בדיבורא דמפקיר עבדו יצא לחירות. והנה הך דמפקיר עבדו יצא לחירות מפיק ליה מקרא עבד איש מקנת כסף ופליגי בי' תנאי ביבמות מ"ח ע"ש וא"כ אין ראי' ממתני' דסתמא כת"ק דר' יהודה דלא בעי ודן אלא דבפלוגתא דתנאי דמשחרר עבדו לא מיירי ומדלא מצי למתני ודן לא נקיט נמי מנאי:

8 לכשתברח ממני אין לי עסק בך. כ' הר"ן דהוה כמו את לעצמך דבקטן קנאו שמים ובגדול זוכה בעצמו והזכרתיו לעיל ר"פ הזורק תוס' ד"ה דין ודברים וכו' לישב שיטת ר"ת ידים שאין מוכיחו' עיין חי' פ"ק דנדרים שם בארה בעזה"י:

9 ולא לכתוב למחך בפרק הקומץ הני ספרי דיוקנא חטרי' גגי' דחית ותלי' כרעי' דה"י ע"ש לפ"ז א"א שיתחלפו אמנם עיין בשו"ת ריב"ש סוף סי' ק"כ ומדבריו למדתי לאמר אע"פ שהוא לא כיון לכך אמינא אנא דלפי סגנון הכתב אשורית בעצמו יש כותבים ה' כתמונת ח' ולא תליא לרגלה כלל והרגילים כך צריכים בשטרותיהם ואגרותיהם לחטור החית כדי שיהיה היכר בין ה' לח'. ויש הי' תולין רגל הה' ואותן לא חטרי' לח' והיה ניכר בין ח' לה' בזה שהח' הוא גוף אחד והה' תליא רגליה. אך ספרא דוקנא דבס"ת תפילין ומזוזות עבדי תרוויי' תליא לה' וגם חטרי' לח' אע"ג דמשום הכירא לא הוה צריך אבל מטעם המפורש שם צריך ופסול אפי' בדיעבד אבל בשטר הדיוטו' יכול לעשות כמו שירצה כנ"ל ואמר כאן דבגט לא יכתוב למחך אלא ה' תלויה:

10 דאתקין רב בגיטא איך פלוני בר פלוני. כ' ראשונים דהך לישנא לא דייקי דצריך למכתב אנא פלוני בלשון בעל המדבר בעד עצמו אנא אנדרלינאי נהרדעא. ונ"ל רב לא רצה לכתוב על עצמו אנא תרכית ותלה קללתו באחרים ע"ד ס"פ שבועת העדות דאמר לרב כהנא כנה ע"ש. ולפ"ז אתי שפיר דלא אמר נמי ודן משום דהוה צ"ל מנא"י ולא רצה לומר כן: