חידושי חתם סופר על גיטין מ״ו

1 כי נשבעו להם נשיאי העדה וכו' הנה בקרא פ' שופטים כי תקרב אל עיר להלחם עלי' וקראת עלי' לשלום פליגי דעת רש"י והראב"ד דוקא ביושבים חוץ לא"י אפי' אמוריים קוראין לשלום ומקבלי מס ושעבוד ומשו"ה קרא משה לסיחון לשלום. אבל באמוריים היושבים בקרב ישראל לא תחיה כל נשמה ופירש"י בסוטה הטעם משום שאין קבלת גירותם לשמה אלא מחמת אימה ואיכא משום פן יחטיאו אתכם לי. אבל הרמב"ם בהל' מלכים ורמב"ן בחומש ס"ל מקבלין אותן אך אם לא ישלימו אז לא תחיה כל נשמה והא דבקשו להרוג הגבעונים לולי השבועה הוא משום שכרתו ברית עמהם באיסור דכתיב לא תכרות עמהם ברית וגם לא קבלו עליהם מס ושיעבוד ע"ש. ובלח"מ וכן בס' צידה לדרך על התורה הקשו סתירת הסמ"ג שבמ"ע כתב דאין מקבלים כנענים שבתוך א"י משום שאין גירותם בלב שלם ואיכא משום פן יחטיאו אותך לי משמע כפירש"י. ובסמ"ג לאוין כתב שמשו"ה היו הגבעונים חייבים מיתה לולי השבועה משום שהטעום עד שכרתו ברית עמהם והיינו כרמב"ם. ולפע"ד לומר עפ"י מ"ש רמב"ן פ' וישלח דהשבטים הרגו אנשי שכם מפני שלא נחשב גרותם בעיניהם לכלום שהיה שלא לשמה ומכל מקום כעס יעקב דכיון שכבר נתגיירו אולי יש בהם אשר לבו לשמים עיין שם. וא"כ י"ל ה"נ כל זמן שעדיין גוים הם אין קוראים לשלום כלל כי חוששין שלא יהיה גרותם אלא מחמת אימה ולבם לע"ז ופן יחטיאו. וכיון שעדיין גוים הם לא תחיה כל נשמה. אך מכיון שכבר נתגיירו בטעות כגבעונים מעתה יש לחוש שמא יש בהם אשר לבו לשמים והרי הוא ישראל גמור ואסור להורגו לולי מטעם שהעבירום על לאו דלא תכרות עמהם ברית ע"כ לולי שנשבעו להם או משום ח"ה לולי כן הרגום ומיושבים דברי סמ"ג על נכון בעה"י. וצ"ל הא דנתחייבו מיתה משום שהביאום לכרות ברית אינו מדין תורה אלא מטכסוסי מלכות ומלחמה כשמטעה את שכנגדו ואין לסמוך על דבריו חייב מיתה. ומה שהקשו תוס' מלעיל מ"ה ע"א עמך ישב בקרבך י"ל ס"ל לרש"י וראב"ד דלאו הילכתא היא דהרי אקשי עלה ר"א בר יאשי' ומוקי לי' במילי אוחרי אך הרמב"ם לטעמי' דפסק גם הברייתא שם דס"ל גם הפשוט גם הדרשא אמת כמ"ש כבר לעיל שם ע"ש ובפני יהושע כאן:

2 המוציא אשתו משום איילונית. כל השייך לסוגי' זו כבר נתבאר לעיל מ"ה ע"ב ע"ש:

3 המוכר את עצמו ואת בניו לנכרים וכו' והוא שמכר ושנה ושילש. דבר זה מוכרח דהרי קרא כתיב פ' בהר או לעקר משפחת גר ואמרינן בקדושין כ' ע"ב זה המוכר עצמו לע"ז שלא תאמר נדחה אבן אחר הנופל קמ"ל אחרי נמכר גאולה תהיה לו כי היכי דלא ליטמע בין הנכרים ע"ש וא"כ קשי' משנתינו השתא עצמו פודין בניו עמו לא כ"ש. אלא ע"כ מתני' במכר ושנה ושילש דא"א להצילו שלא יטמע בין הנכרים שהרי על כרחנו רוצה הוא להטמע בין הנכרים ע"כ אפי' בניו עמו אין פודין כל ימי חייו כצ"ל לכאורה. אלא שצל"ע מ"ש רש"י דכל זמן חיי האב הוא משמר הבנים שלא יטמעו בין הנכרים וצ"ע ערבך ערבא צריך דהרי משום כך ציותה תורה לפדותו כדי שלא יטמע הוא בין הנכרים וזה שמכר ושינה ושליש שרוצה בטימוע איך נניח הבנים אצלו מפני שמשמרם שלא יטמעו וצע"ג. תו קשיא לי מאי דאמר במי שמכר ושינה ושילש ללודאי כמ"ש רמב"ם דבהכי מיירי וכש"כ הכא דאיכא קטלא מאי ק"ו איכא דבנים שלא חטאו פודין משום קלקולא אבל הוא עצמו שמקלקל עצמו אין פודין שהרי על כרחנו רוצה לטמוע ויחזור וימכור עצמו ע"כ לא חיישינן לטמוע דידי' א"כ בקטלא מאבד עצמו לדעת ויחזור וימכור עצמו ועל חייו לא חס ומאי כש"כ איכא. ותו קשי' איך הוה קטלא כ"ש מקלקולא הא גדול המחטיא יותר מההרגו. וזה י"ל קצת ולומר דבבנים קטנים שיטמעו לא שייך מחטיא ואפ"ה פודין והוה קטלא ק"ו וסברא זו כתב מג"א ססי' ש"ז ע"ש ודוחק וקושי' הראשונה צ"ע: