חידושי חתם סופר על גיטין נ״ג

מהדורה: חידושי חתם סופר, תרכ"ד-תרס"ח

« חידושי חתם סופר על גיטין נ״ב ×¢×´×‘ חידושי חתם סופר על גיטין נ״ד ×¢×´× »

2 גיטין פתח ↗

צְרִיכָא; דְּאִי תְּנָא מְטַמֵּא; אִי תְּרוּמָה – הֲוָה אָמֵינָא מִשּׁוּם דְּקָא מַפְסֵיד לַהּ לִגְמָרֵי, וְאִי מְטַמֵּא חוּלִּין – מִשּׁוּם דְּאָסוּר לִגְרוֹם טוּמְאָה לְחוּלִּין שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל; אֲבָל מְדַמֵּעַ – אֵימָא לָא.

3 גיטין פתח ↗

וּלְהָא דְּתָנֵי אֲבוּהּ דְּרַבִּי אָבִין: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים הַמְטַמֵּא וְהַמְנַסֵּךְ, חָזְרוּ לוֹמַר אַף הַמְדַמֵּעַ, כֹּל הָנֵי לְמָה לִי?

4 גיטין פתח ↗

וּמַה טַּעַם אָמְרוּ בְּשׁוֹגֵג פָּטוּר – כְּדֵי שֶׁיּוֹדִיעוֹ.

5 גיטין פתח ↗

וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: דְּבַר תּוֹרָה – אֶחָד שׁוֹגֵג, וְאֶחָד מֵזִיד – פָּטוּר. מַאי טַעְמָא? הֶיזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר – לָא שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק. וּמַה טַּעַם אָמְרוּ בְּמֵזִיד חַיָּיב – שֶׁלֹּא יְהֵא כׇּל אֶחָד וְאֶחָד הוֹלֵךְ וּמְטַמֵּא טׇהֳרוֹתָיו שֶׁל חֲבֵירוֹ, וְאוֹמֵר ״פָּטוּר אֲנִי״.

5 בבא קמא פתח ↗

״אֱלֹהִים״ בָּעֵינַן, וְלֵיכָּא! אֶלָּא מַאי שְׁנָא שׁוֹר בְּשׁוֹר וְשׁוֹר בְּאָדָם? דִּשְׁלִיחוּתַיְיהוּ קָא עָבְדִינַן – מִידֵּי דְּהָוֵה אַהוֹדָאוֹת וְהַלְוָאוֹת. אָדָם בְּאָדָם וְאָדָם בְּשׁוֹר נָמֵי, שְׁלִיחוּתַיְיהוּ קָא עָבְדִינַן – מִידֵּי דְּהָוֵה אַהוֹדָאוֹת וְהַלְוָאוֹת! אָמְרִי: כִּי קָא עָבְדִינַן שְׁלִיחוּתַיְיהוּ – בְּמִידֵּי דְּקִים לַן בְּגַוֵּיהּ; בְּמִידֵּי דְּלָא קִים לַן בְּגַוֵּיהּ – לָא עָבְדִינַן שְׁלִיחוּתַיְיהוּ. אָמְרִי: שׁוֹר בְּשׁוֹר וְשׁוֹר בְּאָדָם נָמֵי לָא קִים לַן בְּגַוֵּיהּ – אֶלָּא פּוֹק חֲזִי הֵיכָא כַּמָּה מִזְדַּבְּנִי תּוֹרֵי בְּשׁוּקָא; אָדָם בְּאָדָם וְאָדָם בְּשׁוֹר נָמֵי, פּוֹק חֲזִי הֵיכָא כַּמָּה מִזְדַּבְּנִי עַבְדֵי בְּשׁוּקָא! וְעוֹד, תַּשְׁלוּם כֶּפֶל וְתַשְׁלוּם אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, דְּקִיצִי, נַעֲבֵד שְׁלִיחוּתַיְיהוּ! אָמְרִי: כִּי קָא עָבְדִינַן שְׁלִיחוּתַיְיהוּ – בְּמָמוֹנָא, בִּקְנָסָא – לָא עָבְדִינַן שְׁלִיחוּתַיְיהוּ. אָדָם בְּאָדָם, דְּמָמוֹנָא הוּא, נַעֲבֵד שְׁלִיחוּתַיְיהוּ! כִּי קָא עָבְדִינַן שְׁלִיחוּתַיְיהוּ בְּמִילְּתָא דִשְׁכִיחָא, אָדָם בְּאָדָם דְּלָא שְׁכִיחָא – לָא עָבְדִינַן שְׁלִיחוּתַיְיהוּ. הֲרֵי בּוֹשֶׁת וּפְגָם, דִּשְׁכִיחַ, נַעֲבֵיד שְׁלִיחוּתַיְיהוּ! אָמְרִי: הָכִי נָמֵי; דְּהָא רַב פָּפָּא אַגְבִּי אַרְבַּע מְאָה זוּזֵי לְבוֹשֶׁת. וְהָא לֵיתֵיהּ לִדְרַב פָּפָּא! דִּשְׁלַח לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַב נַחְמָן, וּשְׁלַח לֵיהּ: חִסְדָּא חִסְדָּא, קְנָסָא קָא מַגְבֵּית בְּבָבֶל?! אֶלָּא כִּי עָבְדִינַן שְׁלִיחוּתַיְיהוּ – בְּמִילְּתָא דִשְׁכִיחָא, וְאִית בֵּיהּ חֶסְרוֹן כִּיס; אֲבָל מִילְּתָא דִשְׁכִיחָא וְלֵית בֵּיהּ חֶסְרוֹן כִּיס, אִי נָמֵי מִילְּתָא דְלָא שְׁכִיחָא וְאִית בֵּיהּ חֶסְרוֹן כִּיס – לָא עָבְדִינַן שְׁלִיחוּתַיְיהוּ. הִלְכָּךְ, אָדָם בְּאָדָם – אַף עַל גַּב דְּאִית בֵּיהּ חֶסְרוֹן כִּיס, כֵּיוָן דְּלָא שְׁכִיחָא – לָא עָבְדִינַן שְׁלִיחוּתַיְיהוּ; בּוֹשֶׁת – אַף עַל גַּב דִשְׁכִיחָא, כֵּיוָן דְּלֵית בֵּיהּ חֶסְרוֹן כִּיס – לָא עָבְדִינַן שְׁלִיחוּתַיְיהוּ. וְשׁוֹר בְּשׁוֹר גּוֹבִין בְּבָבֶל? וְהָאָמַר רָבָא: שׁוֹר שֶׁהִזִּיק – אֵין גּוֹבִין אוֹתוֹ בְּבָבֶל. דְּאַזֵּיק מַאן? אִילֵימָא דְּאַזֵּיק אָדָם, מַאי אִירְיָא שׁוֹר דְּאַזֵּיק אָדָם? אֲפִילּוּ אָדָם דְּאַזֵּיק אָדָם נָמֵי אֵין גּוֹבִין אוֹתוֹ בְּבָבֶל! אֶלָּא פְּשִׁיטָא – דְּאַזֵּיק שׁוֹר, וְקָתָנֵי: אֵין גּוֹבִין אוֹתוֹ בְּבָבֶל! אָמְרִי: הָתָם בְּתָם, הָכָא בְּמוּעָד. וְהָאָמַר רָבָא: אֵין מוּעָד בְּבָבֶל! אָמְרִי: דְּאִיַּיעַד הָתָם וְאַיְּיתוּהּ לְהָכָא. וְהָא מִילְּתָא דְּלָא שְׁכִיחָא הִיא, וּמִילְּתָא דְלָא שְׁכִיחָא הָא אָמְרַתְּ דְּלָא עָבְדִינַן שְׁלִיחוּתַיְיהוּ! דַּאֲתוֹ רַבָּנַן דְּהָתָם, וְיַיעֲדוּהּ הָכָא. סוֹף סוֹף, מִילְּתָא דְלָא שְׁכִיחָא הִיא, וְאַתְּ אָמְרַתְּ מִילְּתָא דְלָא שְׁכִיחָא לָא קָא עָבְדִינַן שְׁלִיחוּתַיְיהוּ! אֶלָּא כִּי קָאָמַר רָבָא – בְּשֵׁן וָרֶגֶל, דְּמוּעָדִין מִתְּחִילָּתָן נִינְהוּ. צַעַר – כְּווֹאוֹ בְּשַׁפּוּד אוֹ בְּמַסְמֵר וְכוּ׳. צַעַר שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם נֶזֶק מִשְׁתַּלֵּם – מַאן תַּנָּא? אָמַר רָבָא: בֶּן עַזַּאי הִיא – דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: ״כְּוִיָּה״ נֶאֶמְרָה תְּחִילָּה. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: ״חַבּוּרָה״ נֶאֶמְרָה תְּחִילָּה. בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? רַבִּי סָבַר: ״כְּוִיָּה״ – דְּלֵית בַּהּ חַבּוּרָה מַשְׁמַע; כְּתַב רַחֲמָנָא ״חַבּוּרָה״ לְגַלּוֹיֵי עֲלַהּ דִּכְוִיָּה – דְּאִית בַּהּ חַבּוּרָה אִין, אִי לָא לָא. וּבֶן עַזַּאי סָבַר: ״כְּוִיָּה״ – דְּאִית בַּהּ חַבּוּרָה מַשְׁמַע; כְּתַב רַחֲמָנָא ״חַבּוּרָה״ לְגַלּוֹיֵי עֲלַהּ דִּכְוִיָּה – דְּלֵית בַּהּ חַבּוּרָה. מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא: אַדְּרַבָּה, אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא! רַבִּי אוֹמֵר ״כְּוִיָּה״ נֶאֶמְרָה תְּחִילָּה – סָבַר: ״כְּוִיָּה״ – דְּאִית בַּהּ חַבּוּרָה מַשְׁמַע; כְּתַב רַחֲמָנָא ״חַבּוּרָה״ לְגַלּוֹיֵי עֲלַהּ דִּכְוִיָּה – דְּלֵית בַּהּ חַבּוּרָה. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר ״חַבּוּרָה״ נֶאֶמְרָה תְּחִילָּה – סָבַר: ״כְּוִיָּה״ – דְּלֵית בַּהּ חַבּוּרָה מַשְׁמַע; כְּתַב רַחֲמָנָא ״חַבּוּרָה״ לְגַלּוֹיֵי עֲלַהּ דִּכְוִיָּה – דְּאִית בַּהּ חַבּוּרָה אִין, אִי לָא לָא. וְאַמַּסְּקָנָא קָיְימִי. אִי נָמֵי, דְּכוּלֵּי עָלְמָא: ״כְּוִיָּה״ – בֵּין דְּאִית בָּהּ חַבּוּרָה בֵּין דְּלֵית בַּהּ חַבּוּרָה מַשְׁמַע; וְהָכָא

6 גיטין פתח ↗

7 גיטין פתח ↗

תְּנַן: הַכֹּהֲנִים שֶׁפִּגְּלוּ בַּמִּקְדָּשׁ, מְזִידִים – חַיָּיבִין; וְתָנֵי עֲלַהּ: מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם.

8 השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק פתח ↗

הכהנים שפגלו וכו'. א"א במאי דאמר במזיד חייבים לשלם שיבוש הוא שאפילו עשה מעשה בגופן למאן דאמר היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק פטור מדיני אדם אפילו במזיד וקי"ל כוותיה וטעמא דמילתא משום דאין מתכוין להזיק אלא להנאתו הוא מתכוין משום הכי לא קנסו בו מזיד עכ"ל:

9 גיטין פתח ↗

מֵתִיב רַבִּי אֶלְעָזָר: הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּמֵי חַטָּאת וּבְפָרַת חַטָּאת, פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּיב בְּדִינֵי שָׁמַיִם. וְאִי אָמְרַתְּ הֶיזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק, בְּדִינֵי אָדָם נָמֵי לְחַיֵּיב!

10 תוספות על בבא מציעא פתח ↗

אף עובד דניחא ליה - וא"ת ובפרה אדומה מנלן דבעינן דניחא ליה דבשלמא למאן דיליף סוטה דף מו. עבודות בפרה מג"ש דעול עול ניחא אלא למאן דלית ליה ג"ש ומשכח עבודות בפרה גופיה מנלן דבעינן דניחא ליה וי"ל דכיון דשוין בפסול עול ועבודות גם לענין דניחא ליה יש להשוותן וא"ת ועלה עליה זכר אמאי פסולה הא ודאי לא ניחא ליה להפסיל פרה שדמיה יקרים בשביל דבר מועט וי"ל דאם היתה כשירה הוה ניחא ליה ולכך אין להכשיר וא"ת הכניסה לרבקה ודשה אמאי כשירה מאי שנא מעלה עליה זכר דפסולה וי"ל דהתם לא ניחא ליה בדישתה שאינו מרויח כ"כ דבלאו הכי נדושת התבואה וא"ת אי לא ידע בשעת עליית הזכר אמאי פסולה מאי שנא מהכשר דאמרינן לעיל בבא מציעא דף כב. נגבו אינן בכי יותן ואם נאמר דלא מיפסלא אלא כשידע בשעת עלייתו א"ש ואתי נמי שפיר הא דתנן פרה פ"ב מ"א פרה מעוברת ר"א מכשיר וקשה וכי לית ליה עלה עליה זכר פסולה ולמאי דפרישית אתי שפיר אי נמי סבר כר"י דאמר דוקא העלה עליה זכר אבל עלה מאיליו כשירה וה"ר יצחק מסימפון פירש דלא פליגי בפרה עצמה אלא בבתה וטעמא דרבנן דפסולה כדדרשינן בספרי ויקחו אליך פרה בעינן שתהא בשעת לקיחה פרה ור"א לית ליה ההיא דרשה וה"ה דמצו פליגי בלקחו פרה קטנה וא"ת העושה מלאכה בפרת חטאת דאמר בפ' הכונס ב"ק דף נו. ושם דחייב בדיני שמים אמאי מיפסלא הא ודאי לא ניחא להו לבעלים וי"ל כגון שהיה שותף אי נמי לא בעינן ניחותא דבעלים רק ניחותא דעושה מלאכה וא"ת בפרק אין מעמידין ע"ז דף כג: דפוסל ר"א פרה הניקחת מן הנכרים דחייש לרביעה ודייק ש"מ קדשי מזבח היא דאי קדשי בדק הבית היא אמאי פסולה משום רביעה לימא דפסולה משום עול וי"ל דמשמע ליה דלאו מטעם עול פוסל דקתני בסיפא וכן היה ר"א פוסל בשאר קרבנות לכך קאמר דקדשי מזבח היא דממעטינן נרבע מקרא דמן הבהמה: וע"ע תוס' ע"ז כג: ד"ה ש"מ:

11 גיטין פתח ↗

מֵתִיב רַב פָּפָּא: גָּזַל מַטְבֵּעַ, וְנִפְסַל; תְּרוּמָה, וְנִטְמֵאת; חָמֵץ, וְעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח; אוֹמֵר לוֹ: ״הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ״.

12 שיטה מקובצת על בבא קמא פתח ↗

אית דגרסי אי דאיתנהו לסהדי לכתבו ליה שטרא אחרינא וליתבו ליה. ולאו למימרא שיכתבו העדים שטר אחר דהא קיימא לן עדים שעשו שליחותן אין חוזרין ועושין שליחות אחרת אלא יכתבו לו בית דין שטרא אחרינא אפומא דהנהו סהדי דידעי בהלואה וידעו דשרף זה שטרו לפניהם קאמר. ואי נמי יכתבו ליה שטרא אחרינא סהדי גופיה בלא אחריות מפורש. אלא דאינו נראה דמיירי בהכי מדלא קאמר הכי בהדיא. והגירסא ההיא בעצמה אינה מחוורת דאם כן מאי קאמר אי דליתנהו לסהדי מנא ידעי אטו אפומא דסהדי דשטרא בלחוד ידעי דילמא בששרף באפי תרי סהדי דעלמא דידעי מאי הוה כתיב ביה. והגירסא הנכונה אי דאיכא סהדי לכתבו ליה שטרא אחרינא. וכן גירסת רוב הספרים והכי קאמר אי דאיכא סהדי שראו השטר ומה שכתוב בתוכו וראו את קיומיו וידעו שאינו מזויף וכגון שהכירו חתימת בית דין של קיום יכתבו לו בית דין על פיהם שטרא אחרינא ועל פומייהו דהני סהדי דאין אלו כעדים מפי עדים אלא כעדים המעידים על פסק דין דדיינים החתומים על הקיום כפסק דין הוא. ויש מפרשים אף על פי שאינו מקוים אלא כל שהן מכירין כתב ידן של עידי השטר יעידו בבית דין ובית דין יכתבו שטר על פיהם שהרי בית דין מקיימין את השטר על פי עדים המעידים בפניהם שהם מכירין החתימות ואף על פי שאין הבית דין מכירין וכיון שכן מה לי שראו בית דין את החתימה או לא ראו והלא על פי עדי קיום הם סומכין. הרשב"א ז"ל. והרמ"ה ז"ל פירש בפריטיו בפירוש אחר וז"ל השורף שטרותיו של חברו וכו'. מסקנא היכא דאיכא עדים דידעי מאי דכתיב בשטרא וידעי דמקוים הוה כתבי ליה שטרא אחרינא ואי ליכא עדים דידעי מאי הוה כתיב ביה ולא ידעי דמקוים הוה ולא מודי ליה מזיק לניזק דהכי והכי כתיב ביה אי נמי מודה ליה דהכי והכי כתיב ביה ולא מודה דשטר מקוים הוה דכולי עלמא פטור ואי מהימן ליה מזיק לניזק דהכי והכי הוה כתיב ביה ושטר מקוים הוה לרבה פטור ולית הלכתא כוותיה כדבעינן למימר קמן. ע"כ.וזה לשון הראב"ד ז"ל מתקיף לה רמי בר חמא היכי דמי אי דאיכא עדים פירוש אי איכא עדים דמכירין להנהו עדים דחתימי בשטרא וחזו דהאי שטרא נשרף לכתבו ליה שטרא אחרינא אפילו מזמן ראשון ואי דליתנהו מנא ידעינן ואי אמרת דחזו להו סהדי להנהו שטרא וידעי דכתוב בהו כך וכך דינרים וזמן פלוני ופלוני וקיום בית דין דהשתא ודאי ידעינן ואפילו הכי פטור משום דניירא בעלמא קלא מיניה אפילו הכי היה צריך להראותו בבית דין ויראו בית דין את קיומו אם אמת הוא או זיוף ואלו אף על פי שראו השטר באמיתו. ואי קשיא לך אף על גב דלא ידעינן יהא נאמן שהרי עשו תקנת נגזל ואפילו באש דממילא כל שכן בזה ששרפו בידים ואיכא למימר כיון דגרמא הוא ולאו ממון הוא לא עשו בו תקנתא שהרי במסור בעיא ולא איפשיטא משום דגרמא והאי נמי כן הוא הואיל ואינו גוף ממון. ע"כ.וזה לשון הרב המאירי ז"ל השורף שטרותיו של חברו חייב לשלם דמי כל החוב ומכל מקום אם עדי השטר קיימין וזוכרין עדותן הואיל ונתברר להם שבאונס נאבד השטר ראיתי בפסקי הלכות גדולות הפוסקים שהם חוזרין וכותבין לו שטר אחר כמו שיתבאר בגיטין שכל שברור להם שלא נפרע כותבין ונותנין אפילו מאה פעמים. ויש אוסרים מטעם עדים שעשו שליחותן אין חוזרין וכו' אלא יעידו בבית דין ויכתבו לו מזמן שני ואין הדברים נראין. ואף על פי שבגט אמרו כן טעם הדבר מפני שצריך שיהא נכתב במצות הבעל אבל הכא אינו כן והילכך מותר אחר שמזמן ראשון כותבין שיש לומר בההיא היא כמו שנכתוב בסמוך. ואם מתו או לא זכרו עדותן אם יש עדים אחרים שראו אונס השטר וראו סך השטר חוזרין בית דין ומכתיבין להם שטר אחר על פי עדותן. וכן אני מפרש אי דאיכא עדים לכתבו ליה שטרא אחרינא רוצה לומר שיכתבו לו בית דין שטר אחר על פי עדותן ואין זה עד מפי עד שכל עדים החתומים בשטר כנחקרה בבית דין הוא. ויראה לי בשני אלו שמזמן ראשון כותבין שאם לא כן כשהיה מקשה לכתבו שטרא אחרינא היה לו להשיב שהיה מוקדם ונתאחר והפסיד בלקוחות ועוד שהרי זו שליחות אחרת היא אחר שישנו הזמן. לא ראו עדים סך השטר אין כותבין לו שטר אחר ומשלם זה השורף כשיעור חובו אם הוא מודה לו ששטר מקוים היה וכך וכך היה מחזיק ואם לא האמינו אינו משלם לו אלא דמי הנייר ולא עשו בו תקנת נגזל להאמינו בשבועה. היה נודע בחוב שמחמת תוקף הלוה היה מעכבו או מחמת עוני אינו משלם לו כל החוב אלא שמין כמה הפסידו ומשלם לו לפי ראות עיניהם של בית דין. ע"כ לשונו.וכן כתב הרמ"ה ז"ל בפריטיו וז"ל מיהו כי מחייבינן ליה לשורף שטרותיו של חברו לא מחייבינן ליה אלא היכא דמתברר דאי הוה איתיה לשטרא בידיה הוה מצי גבי ליה כוליה ומחמת דקלייה האי מזיק הוא דלא מצי גבי ליה דאשתכח דאיהו גרם לאפסודי לממוניה אבל היכא דלא אתברר דהוי יכול האי ניזק למגבא ממוניה בההוא שטרא כגון דהוה מחסר שטרא מידי אי נמי לא משפי נכסי דלוה אי נמי מחמת דהוי ליה גברא אלימא אי נמי מחמת דהדר מארי שטרא ומחיל ליה לממונא ללוה לית ליה לניזק על המזיק כלום דהא לא אפסדיה ולא מידי ואי נמי אתברר דאפסדיה מקצת כגון דהוה לוה גברא אלימא והוה יכול מלוה לזבוני לשטרא בפחות משלם ליה כשיעור מאי דאפסדיה וכן הלכה. ע"כ.וכתב הרמ"ה מסרקסטה ז"ל השורף שטרותיו של חברו היכא דקא מודה המזיק דהכי והכי הוה והוא דידיע שמחמת פסידא דההוא שטרא קא פסיד איהו ההוא ממונא ואי לא מפסיד מחמת פסידא דשטרא אלא דלוה איעני פטור השורף. מיהו אי הדר לוה ואיעתר מחייב לשלומי ליה מאי דפסיד משום פסידא דשטרא. זה אומר שטרותי שרפת והפסדת ממוני וזה אומר לא הפסדתי ולא שרפתי נשבע היסת ופטור ואי איכא חד סהדא משתבע נמי שבועתא דאורייתא. שרפו לו או השליכו לים בפני עדי השטר שקראו אותו מיד ביד המלוה וחטפה הלוה ושרפו או אבדו בים איכא מאן דאמר אזלי הני סהדי וכתבי ליה שטרא אחרינא בבי דינא ומקיימי ליה בדינא וגבי ביה אפילו ממשעבדי ואיכא מאן דאמר מבני חורי בלחוד אי קא טעין ליה דפרעיה ואי הוה כתיב ביה נאמנות בלא שבועה צריך עיון אף אי מצינן למסמך אההוא הימנותא כיון דאירכס שטרא לבטולי טענתיה דלוה דאמר פריעא הוה ולא איצטריך האי מלוה לאשתבועי דלא פרעיה. ונראה לומר דמהני כיון דבאפי סהדי דההוא שטרא חטפה מיניה. והיכא דגזליה מיניה איניש אחרינא צריך עיון נמי היכא דחזו הנהו סהדי דהוו חתימי בההוא שטרא דהאי מיניה חטפיה ושדייה בי נורא אי כתבי ליה אינהו שטרא אחרינא למיהדר עליה דלוה כדכתבינן לעיל או דילמא עליה דהאיך דחטפיה מיניה הוא דהדר בסהדותא דהני. ונראה לומר דמצי האיך טעין הא לא אפסדתיך מידי אלא זוזי דספרא דהא סהדך קמן דחזו ליה לשטרא מעיקרא ולכתבו לך שטרא אחרינא בבי דינא על סהדותא דילהו ואנא יהיבנא פשיטי דספרא. ע"כ. אמר רב דימי בר חיננא הא דרבה מחלוקת. שאלו להרשב"א ז"ל האיך העמידה רב דימי בפלוגתא בדבר הגורם לממון ובכל התלמוד דאינו שדין גרמי ודין גורם לממון דינין חלוקין זה פירש לחיוב וזה פירש לפטור. והשיב וזה לשונו אין בין גורם לממון בין דינא דגרמי שניהם לחייב דטפי איכא לחיובי גורם לממון מדינא דגרמי דאמרינן בפרק מרובה רבי מאיר סבר לה כרבי שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי ולמה לן למימר דסבר לה כרבי שמעון לימא רבי מאיר לטעמיה דאית ליה דינא דגרמי אלא משמע דטפי גמיר דבר הגורם לממון מדינא דגרמי דאלו משום דינא דגרמי אפשר דלאו ממון גמור הוי לגבי ארבעה וחמשה אלא למאן דאית ליה דבר הגורם לממון דממון גמור הוי אפילו לשלם ארבעה וחמשה. ומיהו איברא רבה דאמר שורף שטרותיו של חברו פטור לית ליה דינא דגרמי ולא דבר הגורם לממון והילכך בין גורם לממון בין דינא דגרמי הכל לפיטור ומאן דמחייב בזה מחייב בזה ומאן דפוטר בזה פוטר בזה. וכי אוקי רב דימי דרבה בתנאי דדבר הגורם לממון אשכח תנאי בהדיא תני ליה רב דימי כהני תנאי ואתקיף לה רב הונא דלאו בפלוגתא אמרה אלא ככולי עלמא אמרה דאפילו רבי שמעון מודה בכי הא דלאו עיקרו ממון ורבה גופיה אמרה בכי הא ולעולם אף רב הונא בריה דרב יהושע סבר דרבה משום דבר הגורם לממון הוא דאמרה והואיל ואינו דבר שעיקרו ממון סבר דלכולי עלמא פטור. ואי נמי יש לומר דרב דימי סבר דהשורף שטרות ליכא משום דינא דגרמי כיון שאינו עושה דבר בגופו של ממון כמסכך גפנו על תבואתו של חברו ולא אפילו כמחיצת הכרם שנפרצה דודאי יאסור גפנו את התבואה דהגפנים מתערבים על התבואה ממש מה שאין כן בשורף את השטר שאין זה ממש מזיק בממון דדילמא בלא שטר פרע ליה ועוד דלא עשה בגופו של ממון כלום אבל גורם לממון בעלמא הוא והיינו דאמר אמימר עלה מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה ככשורא לצלמי ולומר דלאו בדבר הגורם לממון שייכא אלא בדינא דגרמי ורבה דפטר משום דסבירא ליה דלא דיינינן דינא דגרמי. וזה נראה לי עיקר. עד כאן בתשובותיו ז"ל מהבלתי נמצאים בדפוס. אימר דשמעת ליה לרבי שמעון דבר הגורם לממון וכו'. כדרבה דאמר רבה וכו'. וקצת קשה לי למאי אייתי ליה להך דרבה ליתי מעיקר המחלוקת עצמה דהיינו קדשים שחייב באחריותן וכו' כדלעיל דההוא דבר שעיקרו ממון הוא ולימא אימר דשמעת ליה לרבי יוחנן בדבר שעיקרו ממון דהיינו קדשים שחייב באחריותן וכו' בדבר שאין עיקרו ממון מי שמעת ליה וכו'. שיטה. וזה לשון הראב"ד ז"ל אימר דשמעת ליה לרבי שמעון דבר הגורם לממון וכו'. דהא דאמר רבי שמעון קדשים שחייב באחריותן הם דבר שעיקרו ממון וכן גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו וכו' והא דרבה בענין חמץ רבותא אשמועינן דאפילו חמץ שעבר עליו הפסח דאיסורי הנאה הוא ולא שווי מידי כיון דגורם לממון הוא חייב לרבי שמעון מיהו עיקרו היה ממון מה שאין כן בשורף שטר של חברו. והשתא כיון דסבירי לן אפילו בשורף שטרות חייב כל שכן בדבר שעיקרו ממון דחייב אלמא הלכה כרבי שמעון דדבר הגורם לממון חייב. וה"ר יצחק ז"ל לא פסק כרבי שמעון ולא ידענא מאי טעמיה. גם יש לדקדק כיון דדיינינן דינא דגרמי מאי טעמא אמר גרמא בניזקין פטור. וי"ל דגרמא בניזקין שהוא פטור בנזקי ממונו הוא כגון אשו ונעורת פשתן שלו אבל נזקי נופו בין שהוא נזק בידים בין שהוא מזיק בדיבורו כגון מסור וכגון מראה דינר לשלחני ונמצא רע ואפילו במחשבתו כגון מחיצת הכרם שנפרצה ונתיאש הימנה ולא גדרה אחר שהתרו בו שתי פעמים מזיק הוא במחשבתו ובכוונתו וחייב ורבה דלא דאין דינא דגרמי לא סבירא ליה כרבי מאיר דדאין כדאיתא לקמן. מיהו קשה לי כיון דרבי מאיר בשיטתיה דרבי שמעון קאי בדינא דגרמי הא דאמרינן בפרק מרובה דרבי מאיר סבר לה כרבי יעקב דאמר אף משנגמר דינו וכו' וסבר לה כרבי שמעון הא שמעינן לדידיה דאמר הכי וצריך לפנים. ואיכא למימר דרבי שמעון עדיפא ליה מדרבי מאיר דהא דמחייב רבי שמעון אפילו בגרמא דשמא קמחייב כגון משביע עד אחד דאיכא למימר דילמא משתבע ומפטר ורבי מאיר לא מחייב בהא והנך גרמי דרבי מאיר לית ליה למיקם בדינא אלא בהדי מזיק דאזקיה בדיבוריה או בכוונתו והא דרבי שמעון צריך עליה למיקם בדינא בהדי גנב משום דגזבר קאי בהדיה בדינא משום אחריות דקדשים. ואפשר דרבי מאיר לית ליה כולי האי דמצי למימר ליה גנב לבעלים אכתי לא מחייבת לשלומי עד שתבע ליה גזבר מינך ודילמא לא תיבעי מינך ובכהאי גוונא לית ליה לרבי מאיר גרמא חייב דמו. אי נמי דבגרמא דמו ורבי שמעון אית ליה אפילו בהני ומשום הכי צריך למימר דרבי מאיר סבר לה כרבי שמעון. ולפום האי אורחא איכא למימר דהלכה כרבי מאיר בדינא דגרמי ואין הלכה כרבי שמעון בדבר הגורם לממון וכן לענין דינא דשורף שטרותיו של חברו וישאר שמעתתיה דרבה דדיינינן דינא דגרמי ואפילו בשורף שטר חברו שאין עיקרו ממון משום דחד גורם הוא אבל חסר כמו חמשה דפין.וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל ונמצאת למד שחמשה דינין הן שדומין זה לזה מהם בלשון ובענין ומהם בענין ולא בלשון ומהם בלשון ולא בענין אלא שזה פירש לחיוב וזה פירש לפטור והם דבר הגורם לממון שפטור ודינא דגרמי שהוא חייב. וההפרש הוא שדבר הגורם לממון הוא דבר שמאבדו בידים אלא שהדבר שמפסידו אין עיקרו ממון אלא שהיה נפטר מממון על ידו ודינא דגרמי הוא דבר שמפסידו עיקר ממון אלא שמפסידו דרך גרמא והדין השלישי הוא גרמא בניזקין שהוא פטור. וחילוק שיש בין דינא דגרמי לגרמא בניזקין כבר ביארנוהו בפרק הכונס הוא היזק שאינו ניכר שפטור מן הדין וחייב מתורת קנס. ומזיק שעבודו של חברו שלשיטתנו חייב ולקצת מפרשים פטור וכבר ביארנו ההבדל שבין זה לזה אם בלשון אם בענין דרך קצרה בפרק ד' של גיטין במשנה הששית. ע"כ. הוה עובדא וכו'. כלומר בא מעשה כהאי גוונא לפני רב אשי ורצה לפטור האדם השורף שטרותיו של חברו דלא לישלם אלא דמי ניירא בעלמא דהוה סבירא ליה דלא דיינינן דינא דגרמי ואכפייה רפרם שהיה זקן ממנו לרב אשי שהיה בחור שיחייב השורף לשלם לניזק ככשורא לצלמי. ה"ר יהונתן ז"ל. חו"מ ת"ח הכא בגומרים דינו של שור שלא בפניו קא מיפלגי ושמעינן מינה דכל היכא דהויא השבה גבי גזלן הויא השבה גבי שומר וכל היכא דלא הויא השבה גבי גזלן לא הויא השבה גבי שומר מדאיצטריך רבא לאוקמי בגומרים דינו וכו'. ולא קאמר טעמא משום דשני לן בין שומר לגזלן ואגב ארחיך שמעית מינה דאין גומרים דינו של שור אלא בפניו. והני מילי בשור הנסקל דלחיובי תורא קא בעינן ועוד דכתיב השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור אבל שור שהזיק דלא שייכי ביה הני טעמי גומרין דינו שלא בפניו אבל בפני הבעלים ודאי בעי לא שנא המית ולא שנא הזיק. והני מילי לקבולי סהדי דכתיב והועד בבעליו התורה אמרה יבא בעל השור ויעמוד על שורו כדאיתא בפרק כהן גדול גבי מעשה דינאי מלכא אבל גמר דין בפני הבעלים לא בעינן כדאמרינן בפרק החובל לא צריכא דקביל סהדי וברח. והני מילי למגבא מגופיה אבל למגבא משאר נכסי דמריה לא גבינן עד דגמרי ליה לדיניה באפיה כדאיתא התם בפרק החובל. הרמ"ה ז"ל בפריטיו. חו"מ ש"ו אמר ליה אי משכחת ליה לרבא לא תימא ליה מידי. גאון ז"ל. חו"מ ש"ו אמר ליה אי משכחת ליה לרבא לא תימא ליה מידי. גאון ז"ל. מתניתין הבנאי שקבל עליו לסתור הכותל וכו'. אם שבר האבנים חייב לשלם שהיה לו ליזהר שלא ישברו. אי נמי הזיק אחרים בסתירתו הכותל חייב דאיבעי ליה לעיוני דאדם מועד לעולם אבל בעל הבית פטור שהרי כל המלאכה על האומן ובעל הבית מסולק הוא משם ומשום הכי נקט דוקא קבל אבל אם היה שכיר יום שלא נסתלק בעל הבית משם השמירה מוטלת על שניהם ושניהם משלמין. ה"ר יהונתן ז"ל.וכן כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו הבנאי שקבל עליו לסתור את הכותל ושבר את האבנים חייב לשלמן שכך קבל עליו מן הסתם שלא לשברן וכן אם הזיק בסתירתו שמועד הוא לעולם ובעל הבית כבר נסתלק משמירה זו הואיל וזה קבל מלאכה זו בדרך קבולת הא אם עשה בה שכיר יום לא נסתלק בעל הבית משמירתה ושניהם משלמין. ע"כ. היה סותר מצד זה ונפל מצד אחר. כלומר ולא מחמת פשיעה אלא מחמת אונס שהיה סבור שהיה יכול לעמוד צד שני בלא זה פטור דאנוס הוא. ואם מחמת המכה כלומר שהיה מכה בפטיש בכל כחו ונתנדנד הכותל מחמת המכה חייב דכמזיק גמור חשיב ולא גרמא בעלמא הוא דכל דבר הבא מכחו כגופו דמי דכי אמרינן גרמא הוי הני מילי כגון לבה ולבתו הרוח ואין בלבתו כדי ללבות אבל הכא דבכחו יש כדי להפיל הכותל מזיק גמור הוי. ה"ר יהונתן ז"ל.וכתב הר"מ מסרקסטה ז"ל וזה לשונו הבנאי שהיה סותר מצד זה הרעוע בכותל ונפל מצד אחר והזיק פטור וכן אם נשתברו האבנים פטור כיון שלא נפלו מחמת מכתו אבל אם נפל מחמת המכה חייב דפושע הוא. ואיכא מאן דאמר דוקא בנאי שהוא קבלן אבל פועל פטור אפילו נפלו האבנים מצד אחר מחמת המכה שלא נסתלקו בעלים מנטירותא. צריך עיון אמאי לא נדייניה כשומר יום ויום וכיון דפשע משלם. ע"כ. גמרא לא שנו דחייבין לשלם דמי שידה אלא שנתן שידה וכו'. כלומר שלא עשה בו האומן שום שבח שנוכל לומר שקנאו בשנוי מעשה שהרי עשויין ומתוקנים היו בתחילה וכשם שקלקל תיבה חשובה ומעולה שנתן בעל הבית בידו חייב לשלם דמי תיבה מעליא אבל אם נתן לו עצים שלא היו חקוקין והאומן חקקן אשתכח דקנאן בשנוי מעשה אם שברן אחר שתקנן לא משלם אלא דמי עצים שבאו לידו מידו של בעל הבית ולא שאר שבח שנשבחו בידו שהרי אותו שבח האומן עשאו וקנאו בו. ה"ר יהונתן ז"ל. מאי טעמא אומן קונה בשבח כלי. כלומר אומן קונה בשבח כלי ואפילו כל שבחו וכשקלקלו לאחר שהשביחו נמי לפי שאין דעתו של אומן להשביח לצורך בעל הכלי לחייב את עצמו בתשלומי נזקו וכן דעתו גם כן להשביחו לעצמו ולקנות בו כנגד שכרו אף על פי שלא קלקלו אבל לכולי עלמא כשלא קלקלו אינו קונה כל שבחו שלדעת שיהא של בעל הכלי הוא מתקנו ומשביחו. הרשב"א ז"ל.הכי גרסינן נימא מסייע ליה נתן צמר לצבע והקדיחו יורה שנשרף ביורה ואינו שוה כלום נותן לו דמי צמרו דמי צמרו אין ושבחו לא דהיינו אותם דמים היתרים על השכירות דהויא שוה אלו היה צמר צבוע כראוי מאי לאו לאחר נפילה לאחר שנקלט הצבע שנצבע ואחר כך הקדיח ושמע מינה אומן קונה בשבח כלי מדלא קיהיב ליה שבחו. גאון ז"ל. וקיימא לן אומן אינו קונה בשבח כלי. ואף על גב דאסיקנא דשמואל דחויי בעלמא הוא דקא מדחי ליה לרב אסי אנן לאו אדשמואל קסמכינן אלא אדרבא קא סמכינן דקא מסיק בה לקמן דכולי עלמא אין אומן קונה בשבח כלי. ומסקנא דהיכא דצמר וסמנין דבעל הבית דלית ליה לצבע אלא אגריה דכולי עלמא אין אומן קונה בשבח כלי כי פליגי היכא דסממנין דצבע רב אסי סבר אומן קונה הצמר בשבח סממנין וכי אקדח דנפשיה אקדח ורבא סבר אין אומן קונה בשבח כלי ומחייב לשלומי ליה דמי עמריה ושבחא דאשבח ביה ומנכי ליה דמי צבע וקיימא לן כרבא. הרמ"ה ז"ל בפריטיו.

13 גיטין פתח ↗

וְאִי אָמְרַתְּ הֶיזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק, הַאי גַּזְלָן הוּא, מָמוֹנָא מְעַלְּיָא בָּעֵי שַׁלּוֹמֵי! תְּיוּבְתָּא.

14 גיטין פתח ↗

לֵימָא כְּתַנָּאֵי: הַמְטַמֵּא וְהַמְדַמֵּעַ וְהַמְנַסֵּךְ, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד – חַיָּיב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּשׁוֹגֵג – פָּטוּר, בְּמֵזִיד – חַיָּיב.

15 תוספות על בבא קמא פתח ↗

פשיטא כיון דאפקוה קיימא לה ברשותייהו לכל מילי - בהוציאוה לגוזלה איירי מתני' כדמוקי לה בירושלמי וא"ת ומנליה דקיימא ברשותייהו אפי' להתחייב על מה שהיא מזקת דאהכי קאי דקתני ויצאתה והזיקה דליכא למימר דכי היכי דמסרה לשומר חנם והשואל נכנסו תחת בעלים ה"ה גזלן דדלמא שומר הוא דמחייב אבל גזלן לא דמצינו דברים שהשומר חייב והגזלן פטור שהרי בכחשה בהמה הכחשה דהדרא ובפירות שהרקיבו מקצת מוכח בהגוזל קמא לקמן בבא קמא ד' צח: דגזלן אומר לו הרי שלך לפניך משום דלא חשיב שינוי ולא קנינהו ופטור אפילו בפשיעה דלא קבל עליו שמירה אבל שומר כיון שמתחייב בכחשה דלא הדר' ובהרקיבו כולם אם נעשו בפשיעה כמו כן יתחייב בכחשה דהדרא ובהרקיבו מקצתם כיון דקבל עליו שמירה דלמה לא יתחייב בזה כמו בזה שאין השומר קונה בשינוי ואפילו שואל דקי"ל דאף לשואל שמין כדרב כהנא ורב אסי לעיל בבא קמא ד' יא. ואין לומר דמתחייבי לפי שאינן יכולין לקיים בה מצות השבה דמשתלם מגופו דבשן ורגל איירי מתני' ויש כאן השבה מעליא כשמחזירים אותה לבעלים וי"ל דסברא הוא דגזלן נכנס תחת הבעלים דכיון שהוציא מרשות בעלים שהיו חייבין בשמירתה ואין הבעלים יכולים לשומרה לפי שנגזלה מהם יש על הגזלן לשומרה דלענין נזקין אקרו בעלים כל מי שבידו לשומרה ולא דמי לתפסו ניזק לר"ע לעיל בבא קמא ד' לו: דאפי' שומר חנם אינו על חלק חבירו דשותף אין מתכוין להחזיק רק בשלו ואינו בא להוציא חלק חבירו מרשותו כמו גזלן ועוד כיון דגזלן קמה ליה ברשותיה גם לענין אונסין יש לחשב בעלים יותר משותף והכי משמע לישנא דקמה ברשותייהו לכל מילי מה שהוא ברשותו לכל מילי יש לו להועיל כאן:

16 גיטין פתח ↗

מַאי, לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – דְּמָר סָבַר: הֶיזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק; וּמָר סָבַר: לָא שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק?

17 גיטין פתח ↗

אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: דְּכוּלֵּי עָלְמָא הֶיזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר לָא שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק; וְהָכָא בְּקָנְסוּ שׁוֹגֵג אַטּוּ מֵזִיד קָא מִיפַּלְגִי – דְּמָר סָבַר: קָנְסוּ שׁוֹגֵג אַטּוּ מֵזִיד; וּמָר סָבַר: לֹא קָנְסוּ שׁוֹגֵג אַטּוּ מֵזִיד.

18 גיטין פתח ↗

דְּרַבִּי מֵאִיר אַדְּרַבִּי מֵאִיר לָא קַשְׁיָא – כִּי קָנֵיס, בִּדְרַבָּנַן; בִּדְאוֹרָיְיתָא לָא קָנֵיס.

19 תוספות על יבמות פתח ↗

חיזוק לדבריהם יותר משל תורה - וההיא דהזהב ב"מ נה: גבי חמשה חומשין דלא עשו אלא כשל תורה משום דלא איצטריך לחיזוק והכא גבי איסורא הוא דקניס ר"מ אבל גבי ממונא כגון כתובה לא עשו חיזוק אפי' כשל תורה דקאמר ר"מ בפ' אע"פ כתובות נו: ושם כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל הא בדרבנן תנאו קיים וקצת תימה אי רבנן דהכא היינו ר' יהודה הא סבירא ליה גבי כתובה דעשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וי"ל דבמילתא דשכיחא עבדו חיזוק אבל הכא מילתא דלא שכיחא היא שישא אדם מעוברת חברו ומינקת חברו:

20 גיטין פתח ↗

דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה לָא קַשְׁיָא – כִּי לָא קָנֵיס, בִּדְרַבָּנַן; בִּדְאוֹרָיְיתָא – קָנֵיס. וְהָא מְנַסֵּךְ דְּאוֹרָיְיתָא, וְלָא קָנֵיס! מִשּׁוּם חוּמְרָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה. מִיבְדָּל בְּדִילִי מִינֵּיהּ.

21 גיטין פתח ↗

וְרָמֵי דְּרַבִּי מֵאִיר אַדְּרַבִּי מֵאִיר בִּדְאוֹרָיְיתָא – דְּתַנְיָא: הַנּוֹטֵעַ בַּשַּׁבָּת, בְּשׁוֹגֵג – יְקַיֵּים; בְּמֵזִיד – יַעֲקֹר; וּבַשְּׁבִיעִית – בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד יַעֲקֹר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

1 קנסא מקנסא לא יליף. לעיל מ"א ע"א לעולא ס"ל לרבנן לא שמי' היזק וקשה עכ"פ לגזור שלא יהא כל אחד הולך ודוחק לומר משום דגם הוא מפסיד דמשחרר שיעבודו וכמ"ש כבר לעיל ז"א דמי לא עסקינן שנותנים לו ממון הרבה והעבד כותב לו שטר גדול על דמיו לכתוב לו שטר שחרור כדי שיהי' רבו הראשון מוכרח לשחררו ממש. וצ"ל עולא ס"ל קנסא מקנסא לא ילפינן וליכא למילף משחרר ממטמא מדמע ומנסך ולפ"ז היינו טעמא דרב דלא ס"ל כעולא דרב לטעמי' דיליף קנסא מקנסא והוה קשי' לי' מ"ט דרבנן דלא קנסוהו משום שלא יהא כל א' הולך אע"כ מאן שחררו רבו שני אמנם בירושלמי לעיל איתא להדיא ס"ל בתרווייהו פליגי בשחררו רבו ראשון ובשחררו רבו שני א"כ מוכח דאליבא דהירושלמי ס"ל לרב קנסא מקנסא לא ילפינן ועיין פנ"י מ"ש כבר בזה לעיל דס"ל מנסך משכשך ממש וכנ"ל באריכות:

2 משום דקא מפסיד לה לגמרי. פי' אפי' שוה פרוטה מ"מ כל שמפסידין לגמרי הוה כהפסד מרובה משא"כ מדמע אפי' שוה אלף זוז מ"מ שנשתייר לו משלו לא מיחשב לי' הפסד כלל וכן אמרינן בשבועות י"א ע"ב אמרי אינשי מגמלא אונה ע"ש. אך תינח בצריכותא לחיובא אבל לחזקי' דצריכותא לפטורא קשה דאתשלומי מזיק קאי ומאי פסקא דמטמא הוה היזק טפי ממדמע. וצ"ל הכא מצרכינן אי אשמעינן ה"א בהא חיישינן שמא לא יודיעו ויאכל תרומה טמאה בעשה אבל במדמע מן התורה ברובא בטל ומדרבנן בעי ק"א ה"א לא חיישי רבנן וקנסוהו בשוגג ואי אשמעי' מדמע ה"א בהא חיישינן שלא יודיענו כי אם יכשל באיסור דרבנן על ידו לא איכפת לי' ולא יודיעו אבל מטמא דהמכשול דאורייתא אימא לא קמ"ל:

3 בראשונה היו אומרים. כתב תוס' שהוא מסוגי' ההפוכות. י"ל בראשונה אמרו המנסך היינו מומר ולא אתרו בי' וקמ"ל אע"ג דקים לי' בדרבה מיני' מ"מ חייבי מיתת שוגגין חייבין ועדיין לא ידענו הגבה' צורך ניסוך שוב הוסיפו מדמע ושוב הוסיפו עוד מנסך דאתרו בי' ואפ"ה חייב משום הגבה' צורך ניסוך. אך לעיל כתבתי שאין סברא דאתא הכא לאשמועינן דין דחייבי מיתות שוגגין חייבין דאין ענינו לכאן:

4 כדי שיודיעו. עיין רשב"א פ"ג דקדושין שהקשה ראב"ד אי ע"א אינו נאמן באיסורין מה יועיל ידיעתו הא אינו נאמן ותי' רשב"א עכ"פ טוב להודיעו אולי יאמינהו. ולפע"ד אין צריך לדחוק דאפי' יש כאן כמה אנשים רואים שזה מניח שרץ על הטהרות מה להם להודיע לבעליו או אפשר אינם יודעים שטהורים ושל אחרים הם. הם לא ראו אלא שזה הניח שרץ על טהרות הללו וכיוצא בזה. ועל המזיק מוטל החיוב להודיע לבעליו לאמר כך וכך אירע ואלו עדיו. ועוד אמרתי כיון שאין ע"א נאמן באיסורין א"כ מה לו להודיעו וגם אם לא ידע או אינו מאמין ואוכל אין שום איסור בכך ואם צדיק הוא ולא יאונה לו כל און ה' רגלי חסידיו ישמור אבל אין עלינו חיוב לתקן תיקונים שיודיע אך אי היה שוגג חייב ואז אם היה מודיעו היה נאמן מתוך שנאמן להפסיד תשלומי נזקו ואם ימנע ולא יודיע נענש ע"כ תיקנו שוגג פטור ואינו נאמן ע"כ אם לא יודיע אין בכך כלום ואם יודיעו ולא יאמין לו נמי אין בכך כלום ואולי יאמין לו וטוב לו:

5 לא שמי' היזק. בודאי אין שום סברא בעולם דמן התורה הפקר והיתר הוא להפסיד אלפים רבבות של חברו בהיזק שאינו ניכר חלילה וחלילה. אלא שאינו נזכר פרשת נזיקין דקרא לשלם ממיטב אלא הוא בכלל ב"ד מכין ועונשין שלא מן הדין וקונסין לפי המקום והזמן והאיש המזיק ולפי הניזק עד שתיקנו חכמים שיהי' ככל ניזקין שבתורה. אבל הדבר צל"ע מנ"ל מן התורה למעט היזק שאינו ניכר שלא יהיה בכלל מכה בהמה ישלמנו. והנה ר"פ הנחנקין הוה בעי למימר מכה בהמה בעי חבורה דכתיב נפש בהמה. משמע נפש שהדם יוצא. ופריך אלא מעתה הכחישה באבנים ה"נ דפטור פירוש והוא נגד הסברא אלא נפש אם אינו ענין לבהמה דאפי' הכחישה באבנים חייב מוקמינן למכה אביו ואמו ע"ש. והשתא ק"ו השתא התם כתיב מיעוטא בהדיא נפש חבורה דוקא והואיל והוא נגד הסברא למיפטר הכחישה באבנים מוקמי' קרא לאם אינו ענין מכ"ש היזק שאינו ניכר אם אין קרא בהדיא לפוטרו מהיכי תיתי לפוטרו בשהזיק חברו בידים. ועיין ב"ק פ"ד ע"ב לבן עזאי דאיכא מיעוטא לפטור הכהו בשפוד על הציפורן דהוה צער שאינו ניכר א"כ י"ל אדם באדם פטור באינו ניכר כ"ש אדם בבהמה ולרבי דהלכתא כוותי' צ"ל מדאיצטרך לחייב באדם ש"מ בבהמה פטור וצ"ע:

6 שלא יהא כל אחד הולך וכו'. עיין תוס' ובירושלמי מייתי מדן את הדין טימא וטיהר דהיזק שאינו ניכר חייב ומסיים ר' פלוני אמר והוא שיגע בידיו ונראה דס"ל לירושלמי בפשיטות דלחזקי' א"ש דחייב גם בשוגג דבדיין לא שייך כדי שיודיעו אבל אי פטור א"כ קשה דיין דשוגג הוא אמאי חייב והדר דחי לי' דהגיע בידיו ה"ל מזיד דמה לו לישא וליתן ביד וכמ"ש תוס' ועיין פני משה לא פי' כן:

7 הכהנים שפגלו. לקמן אי"ה במקומו יתבאר בעה"י באורך:

8 מתיב ר"א העושה מלאכה במי חטאת וכו'. כתב מהרש"א דלר' יוחנן לא תיקשי לחייב משום שלא יהא כל אחד הולך די"ל אפי' אי קנסא מקנסא יליף מ"מ יש שום סברא דלא שייך הכא שלא יהא כל א' הולך ע"ש. והנה סברא זו גילה הראב"ד פ"ז מחובל ומזיק דלא קנסו אלא המשחיתים המכוונים להזיק אבל זה שעשה מלאכה לטובתו ולהנאתו עשה לא קנסוהו. פירוש אעפ"י שמ"מ אסור לעשות היזק לחברו להנאתו ואי היה היזק ניכר חייב לשלם מ"מ באינו ניכר לא גזרו על זה אבל על חזקי' קשיא. ומה שטען ה"ה א"כ במטמא נמי אי עשה לצרכו ולשום הנאה יפטר ולא לשתמיט שום פוסק שיאמר כן לק"מ רוב מטמא הוא דרך השחתה וגזרו עליו רבנן לחייבו בתשלומין אפי' להנאתו. משא"כ במלאכה בפרת חטאת ומי חטאת א"א אלא להנאתו דבעי' עובד דומי' דעובד דניחא לי' ופשוט דאי לא צריך למלאכה רק ניחא לי' המלאכה להשחית חברו בעל הפרה והמים זה לא נקרא ניחא ואותה המלאכה אינה אוסרת נמצא א"א אלא בהנאתו ושפיר כתב הראב"ד. אמנם בירושלמי מייתי סיעתא לר' יוחנן מברייתא אשר ז"ל הנותן עול ע"ג פרתו של חברו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ורמב"ם פ"א מפרה הל' ז' פסק בנותן עול חמיר ולא בעי שום מלאכה ושום ניחא לי' אלא עול פוסל ודוקא בעושה מלאכה בלי עול באינן עובד דומיא דעובד ומשו"ה לא מצי למדחי בירושלמי שתיניק ותידוש דבנתינת עול לא בטיל מחשבה וניחא כלל. וש"ס דילן דלא מייתי תיובתא מהך ברייתא צ"ל דלא מיתני בי' ר"ח ור"א. ואפשר דבאמת חייב בדין אדם. ומ"מ הירושל' דמייתי מיני' סיעתא לר' יוחנן קשה לר"י מי ניחא נגזר משום שלא יהא כל א' הולך ולא שייך תי' של הראב"ד מפני שהוא להנאתו דהא עול אינו להנאתו ועכצ"ל להירושלמי דמייתי הך ברייתא סיעתא לר' יוחנן ס"ל קנסא מקנסא לא ילפינן. ואמנם לפ"ז נהי בש"ס דילן לא הקשה מעול דס"ל בעול אה"נ דחייב בדיני אדם א"כ תו ליתא לדברי הראב"ד דכתב להכי לא קשי' לר' יוחנן מפרה משום דלהנאתו עביד והסברנו דבמטמא ואינך כיון דאיכא דלהשחתה תו לא פלוג משא"כ בפרה דלעולם להנאתו וזה ליתא דהא בפרה איכא נמי עול דליכא הנאה רק השחתה וה"ל למיקנס בין בעול בין במלאכה משום שלא יהא כל אחד הולך אע"כ מזה הוכיח רמב"ם דגם בש"ס דילן לא הקשה לר' יוחנן משום די"ל קנסא מקנסא לא ילפינן. ולפ"ז למאי דקיי"ל מש"ס ס"פ כיסוי הדם דילפינן קנסא מקנסא היינו חוטף ברכת המזון מקדם חברו וכיסה וכמ"ש ש"ך סי' שפ"ו א"כ ממילא אתאינן גם לר' יוחנן לאוקימתא דהכניסה לרבקה שתינק ותידוש ומי חטאת שהסיח דעת. ובס' גי"ת הקשה כיון דעושה מלאכה בפרה ומי חטאת להנאתו קעביד כמ"ש ראב"ד א"כ לא מקשה מידי לחזקי' דלמא פטור כדי שיודיעו וליכא למימר לצעורי קמכוין אודועי' לא מודע לי'. הא הכא להנאתו מכוון ולא לצעורי. והנה בפני משה הקשה דלמא בשוגג מיירי דפטור גם לחזקי' והנה קושייתו אינה ראוי לו אי בשוגג אמאי חייב בדיני שמים אע"כ במזיד מ"מ תירוצו עולה יפה לקושי' גי"ת הנ"ל דלא נחשד ישראל שלא יודיעו ויכשלו רבים המטהרי באפר פרה ומי חטאת הללו ויכנסו למקדש ויעשו פסח ויאכלו קדשים ונכון הוא:

9 בדיני אדם נמי לחייב. הקשו תוס' אפי' צורם להטור משום גרמי אלא לרבותא דדיני שמי' נקיט לי' ושם בב"ק תי' תוס' אי ס"ד היזק שאינו ניכר שמי' היזק אין רבותא בין ניכר לאינו ניכר ולינקוט צורם ע"ש בתורת חיים נתקש' בתי' זה. אכתי מאי רבותא בצורם ולפע"ד לעולם איכא רבותא בהיכר טפי. אלא הכי קאמרי תוס' אי היזק שאינו ניכר לא שמי' א"כ רבותא כאן דחייב בדיני שמי' וא"כ אשמועי' אפי' בעושה מלאכה חייב בדיני שמי' מכ"ש בצורם. אבל אי ס"ד שמי' היזק א"כ עיקור פטורא דבידי אדם משום דהוה רק גרמי א"כ לנקוט צורם דפטור מכ"ש עושה מלאכה:

10 ע"מ שתיניק ותידוש. פי' נהי דחייב חזקי' אפילו אין ההיזק ניכר בדבר הנזוק מ"מ צריך שיהיה מעשה המזיק ניכר בשעושה ההיזק לאפוקי הכא שאין ניכר גם במזיק שהרי להניק הכניסה רק במחשבתו שתידוש ואין מחייבים על המחשבה חיוב בידי אדם. והא דלא אמרי' הכא כיון דתליא במחשבה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו עמ"ש רבינו שמשון פ"ז דכלאים משנה ד' ותוס' ב"מ ל' ע"א סוף ד"ה אף עובד ע"ש:

11 מתיב ר"פ גזל מטבע וכו'. הקשו תוס' דלמא שאני לן בין ממילא לבידי אדם בהכחשה דהדר' דממילא אומר הרי שלך לפניך ובידי אדם חייב. היינו לשיטת ר"ח לעיל מ"ב ע"ב ד"ה ושור וכו' ע"ש. וכן הרקיבו מקצתן והנה תירץ תוס' אינו מובן ומדברי מהרי"ן לב ומהרמ"ל מדברי שניהם הבנתי כך. דהא דמחלקי' בין ממילא לבידים משום דליכא שינוי ולא קנאו גזלן בשינוי ע"כ אינו משלם כשעת הגזילה. משא"כ כחשה דלא הדר' ונרקבו כל הפירות הוה שינוי קנאו גזלן בשינוי זו וצריך לשלם מעות מעלי' והכא בתרומה ונטמאת דלא הדר' וגם הוה ההפסד בכלו כמו נרקבו כולן וה"ל להיות שינוי גמור רק משום שאינו ניכר ואי ס"ד שאינו ניכר כניכר דמי אם כן מה שנטמאו כלו ולא הדר' ה"ל שינוי גמור ואין לחלק בין בידים לממילא:

12 והנה בב"ק נ"ו ע"ב כ' תוס' בפשיטות דוקא גזלן דתלי' בשינוי ואי לא נשתנו לא מחייב באונסי' אפילו על ידי פשיעותו בא לו כי לא נמסר לידו לשמור רק בעי להשיב כעין שגזל אבל שומר חמיר אם ע"י פשיעתו נפסד אפי' אינו ניכר לא מצי למימר הרי שלך לפניך דעכ"פ פשע בשמירתו. והקשו על זה מב"ק צ"ח ע"ב דבעי למימר גזל חמץ ועבר עליו הפסח תלי' בפלוגתא דרבנן ור' יעקב ורבנן דס"ל החזירו משנגמר דינו אינו מוחזר לית להו בחמץ בפסח הרי שלך לפניך ולהתוס' הנ"ל קשה מאי מייתי מרבנן דמיירי בשומר השור למתני' דמיירי בגזלן. וכ"כ בשיטה מקובצת דב"ק צ"ח ע"ב דהרמ"ה מוכיח מהכא דאין לחלק בין שומר לגזלן. ויפה תי' בשעה"מ בהשמטת ספ"ז מחובל ומזיק. דלפי דהוה ס"ד דרבנן ס"ל אין אומרי' באיסור הנאה הרי שלך לפניך הוה ס"ד דהיינו טעמא משום דאי' הנאה הוה כהיזק ניכר וא"כ לפי אותה סברא ה"ל שינוי וקונה גם בגזלן כמ"ש תוס' בשמעתין. ולמסקנא דאיסור הנאה לא הוה כהיזק ניכר יפה כ' תוס' לחלק בין גזלן לשומר ועיין היטב ש"ך סי' שס"ג סק"ז ע"ש. והנה תוס' הקשו לפירש"י דוקא אתפסי' בידים ממ"נ אי אינו ניכר אפי' אתפסי' בידים נמי לפטור ובמ"ל פ"ג מגזילה הקשה הא עכ"פ משום שלא יהיה כל אחד הולך חייב ותי' שעה"מ הכא מצוה דאתפסי' לב"ד משום ובערת הרע לא שייך כל א' הולך ואם כן יפה הקשו תוס' לפירש"י ומשו"ה כ' תוס' אפילו לא אתפסי' נמי דנתעצל במה שלא החזירו לבעלים. והקשו מ"ל הנ"ל א"כ בחמץ נמי ה"ל להחזיר לבעלים קודם זמן איסורו שיאכלו אותו. ולק"מ כי תוס' לטעמי' דב"ק נ"ו ע"ב הנ"ל דיש חילוק בין שומר לגזלן ומתני' בגזלן אומר בחמץ הרי שלך לפניך וה"ה בשור כי האי גוני. ושומר בשור ה"ל להחזירו לבעליו כיון שהוא שומר חייב בפשיעה ה"ה בחמץ אי עבר עליו ולא מכרו לגוי בזמנו לא מצי למימר הרי שלך לפניך ודלא כמג"א סימן תמ"ג ססק"ה ע"ש:

13 תיובתא. ובירושלמי משני לחלק בין מזיק בידים לגזלן וכקו' תוס'. ונ"ל ירושלמי לטעמי' דאינו מחלק בין נרקבו כל הפירות או מקצתן אלא בין כנימה שבחוץ שהיזק ניכר לעין ובין תולע בפנים אעפ"י ששינוי יותר תולע בגוף הפרי בפנים מכנימה שע"ג הפירות מבחוץ אלמא לאו בשינוי תלי' וכתי' תוס' א"כ שפיר יש לחלק בין ידים לממילא:

14 לימא כתנאי וכו'. שמעתי מקשים ומטו בה משמי' דהגאון בעל בגדי כהונה זצ"ל. דבב"ק ע"א ע"ב מוקי לדר"מ כר' יעקב דאמר אם החזירו שומר מוחזר דא"ל הרי שלך לפניך וא"כ איך אפשר לומר דס"ל לר"מ היזק שאינו ניכר שמי' היזק דהני משום כן אסיק לחזקי' בתיובתא משום דאי היזק שאינו ניכר שמי' היזק אין לומר הרי שלך לפניך אפי' בגזלן מכ"ש בשומר ור"מ ס"ל כר' יעקב אפי' בשומר אומרי' הרי שלך לפניך א"כ איך ס"ד דס"ל היזק שאינו ניכר שמי' היזק. והנה הק' עצומה מאוד לפע"ד אלא דיש לדחות דאה"נ הומ"ל ולטעמיך ודבמסקנא הא גם ר"מ ס"ל לא שמי' היזק ולק"מ. ומ"מ נחזי אנן בהא דב"ק ע"א ע"ב הנ"ל יש לעיין קצת הא קיי"ל ס"פ החובל בשור העומד להריגה ובא א' והורגו צריך לשלם לבעלים עשרה זהובים דמצוה של הבעלים היא. ובמג"א סי' תרמ"ט סק"כ כ' ערלה מקרי לכם נ"ל מהאי טעמא דמצותה בשריפה ואם בא אחר ושרפה צריך לשלם לבעלים משו"ה הוה לכם. ולא דמי לחמץ דאיכא בל יראה וכל רגע אסור להשהותו וא"כ לפ"ז בשור העומד להריגה שוה לבעלים עשרה זהובים וכשם שאם בא אחר והורגו חייב לשלם עשרה זהו'. ה"נ אם גנבו מבית בעלים חייב לשלם כפל עשרים זהו' וכשטובחו ישלם דו"ה ואפי' נימא דהוה רק כמו גרמי מ"מ הא ר"מ מחייב דיני דגרמי וא"כ מאי דוחקי' לאוקמי' שגנבו מבית שומר וכר' יעקב נימא שגנבו מבית בעליו וכנ"ל וככולי עלמא. שוב ראיתי בשיטה מקובצת בשם רשב"א בב"ק שהקשה מאי צריך לאוקמי כר"ש משום דבר הגורם לממון כממון דמי תיפוק לי' ר"מ מחייב דיני דגרמי ותי' אפשר מש"ה לא מחייב דו"ה פי' אי לאו דכממון ממש דמי משום גרמי שאין הפסד בשור עצמו רק שגורם לו ממקום אחר ע"י זה לא ישלם אלא קרן לא דו"ה ע"ש וממילא מיושב נמי קושי' הנ"ל דאהפסד מצוה שגורם לו טביחתו של זה לא ישלם דו"ה וא"ש. ומ"מ י"ל דלא הומ"ל ולטעמיך דאי הי' הכרח דר"מ ס"ל היזק שאינו ניכר שמי' היזק הוה מוקמי' בגנבו מבית בעלים ומשום הפסד שכר מצוה וכנ"ל:

15 שוב ראיתי כי י"ל קושי' זו דכשם שכ' תוס' ב"ק נ"ו ע"ב ד"ה פשיטא וכו' דחמיר שומר מגזלן משום דלא מהני לי' שינוי לקנות הכא נמי קיל שומר היכי דלא חייב על פשיעה כגון הכא דלא נימא שפשע במה שלא שמרו ונפל ליד ב"ד דהרי מצוה לדונו. בזה קיל שומר מגזלן ואע"ג דגזלן לא מצי למימר הרי שלך לפניך אי שמי' היזק ומכ"ש שומר מ"מ שומר דר' יעקב ורבנן דלא פשע בשמירתו פטור אפי' אי שמי' היזק. מיהו לרמ"ה דאין חילוק בין שומר לגזלן צ"ל כנ"ל:

16 מאי לאו בהא קמיפלגי מ"ס היזק שאינו ניכר שמי' היזק ומחייב אפי' בשוגג היכי דלא שייך כדי שיודיעו כגון שהבעלים עצמם שם אע"ג דנ"ל לדינא אפי' בכהאי גוני פטור שוגג אפי' לחזקי' דלא פלוג ופטרו שוגג לגמרי מ"מ בהס"ד הוה ס"ל כנ"ל. ולפ"ז הומ"ל דכ"ע שמי' היזק ופליגי אי המזיק בפני הבעלים חייב בשוגג הכי ס"ל לר"מ ור' יהודה ס"ל לגמרי פטרו השוגג אפי' בפני הבעלים אלא דא"כ מתני' דהגוזל גזל מטבע ונפסל אמאן תרמי' אע"כ עכ"פ פליגי ואתי' מתני' כר' יהודה. וחזקי' יאמר אנא דאמרי כר"מ והיכי דהיזק בפני הבעלים חייב בשוגג והיכי דליכא בעלים באותו מעמד פטרוהו כדי שיודיעוהו. ומסיק דלא אלא כ"ע לא שמי' היזק ובקנסו שוגג אטו מזיד פליגי:

17 בקנסו שוגג אטו מזיד פליגי. כתב פרי תואר סי' צ"ט דלכ"ע איכא קנס שוגג אטו מזיד אלא למר בדאורייתא ולמר בדרבנן ולכאורה ב' ענינים הם לרבי יהודה קנסא הוא משום חומר מעשה רע שעשה המזיד לבשל בשבת גמרו ואוסר גם מי שיארע כן בשגגה ולא משום גזירה שוגג אטו מזיד ומשו"ה בדרבנן דליכא כל כך לא קנסו. ור"מ ס"ל משום גזירה הוא אי נקיל בשוגג וסוף יהיה מקילים גם במזיד וזה שייך בדרבנן אבל בדאורייתא דחמיר לא יבואו להקל בדאורייתא. ולפ"ז הי' לנו למיפסק הלכה כר"מ בגזירותיו ולא בקנסותיו אלא כר' יהודה והיה לנו למקנס כל שוגג אטו מזיד בין בדאורייתא בין בדרבנן:

18 דר"מ אדר"מ לא קשי' כי קניס בדרבנן מטמא ומדמע דרבנן הוא. פירש"י דכיון דלא שמי' היזק אין כאן איסורא דאורייתא. צע"ג להבין כפשוטו שמן התורה מותר להזיק לחברו היזק שאינו ניכר. אלא כוונתו דלר"מ גזרי' שוגג אטו שלסוף יקילו גם במזיד וה"נ אם יקילו ולא יענשו את השוגג לסוף יבואו להקל שלא לענוש גם את המזיד ויעברו על מצוה דרבנן לענוש את המזיד שלא יהא כל אחד הולך וכו' אבל איסור דאורייתא לא יעברו אם לא יענשו דמן התורה אין לב"ד לענוש המזיק היזק שאינו ניכר. מיהו מאי דפריך ממנסך לא א"ש כולי האי:

19 דר"י אדר"י לא קשי'. עיין תוס' יבמות ל"ו ע"ב ד"ה חיזוק וכו' ע"ש היטב וצריך לומר הכא מטמא ומדמע לא שכיח כלל משחיתים שישחיתו את ממון חבירו ומש"ה לא עשו חיזוק בדרבנן. ומבשל בשבת דעביד להנאתו שכיח טפי:

20 משום חומרא דע"ז מיבדל בדילי מיני' וצ"ל שבת לא בדילא מיני' וצ"ע בפסחים י"א ע"א דמשני לר' יהודה משום חומרא דשבת מיבדל בדיל מיני' ע"ש. וצ"ל התם דלאו בעוברי עבירה עסקינן א"כ משום חומרא דשבת מיבדל בדיל ולא יבוא להסתפק מהשמן אבל הכא בעוברי עבירה דמבשל בשבת עסקי' לא מהני בדילי דשבת כ"א חומר דע"ז כצ"ל:

21 ורמי דר"מ אדר"מ אדאורייתא וכו'. כ' רש"י ה"ה ר"י אדר"י וראשונים כתבו אדר"י ידע דחמירא להו שביעי'. וקשה ג"כ מ"ט לא קשי' לי' בל"ז מתני' גופי' מ"ש נטיעה דשבת מדשביעי' עכנ"ל דשפיר ידע לחלק דמונין לשביעית ולא לשבת וא"כ לבסוף יהי' ניכר שנטע בשביעית משא"כ נטיעת שבת שפיר אינו ניכר ולא הוה ידע סברא זימנין דמיקרי יום שלשים בשבת. והוה א"ש מתני' גופי' מיני' ובי' וגם דר"י אדר"י לא קשיא דהוה מסיק אדעתא דחמירא להו שביעית אך השתא דלר"מ המבשל בשבת יאכל ביומו אע"פ שניכר שנתבשל היום מ"מ לא קניס א"כ מ"ט קניס בשביעית הואיל וניכר הא גם מבשל בשבת ניכר וכדמשני לי' נחשדו על השביעית נמצא שביעית קיל להו א"כ קשה אדר' יהודה הוצרך לחדש באתרי' דר' יהודה הא דחמיר להו שביעית:

2 שבועות פתח ↗

אָמַר מָר: מֵתָה תִּפָּדֶה. וְכִי פּוֹדִין אֶת הַקֳּדָשִׁים לְהַאֲכִילָן לִכְלָבִים?! אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: מִשּׁוּם עוֹרָהּ. וְקָיְימִי בֵּית דִּין וּמַתְנוּ אַדַּעְתָּא דְּעוֹרָהּ?! אָמַר רַב כָּהֲנָא, אָמְרִי אִינָשֵׁי: מִגַּמְלָא אוּנַּהּ.

5 סנהדרין פתח ↗

מַתְקֵיף לַהּ רַב יִרְמְיָה: אֶלָּא מֵעַתָּה, הִכְחִישָׁהּ בַּאֲבָנִים – הָכִי נָמֵי דְּלָא מִיחַיַּיב? אֶלָּא, אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְנֶפֶשׁ בְּהֵמָה – דְּהָא אִי נָמֵי הִכְחִישָׁהּ בַּאֲבָנִים חַיָּיב – תְּנֵיהוּ עִנְיָן לְנֶפֶשׁ אָדָם.

14 בבא קמא פתח ↗

סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יַעֲקֹב – דְּאָמַר: אַף מִשֶּׁנִּגְמַר דִּינוֹ, הֶחְזִירוֹ שׁוֹמֵר לַבְּעָלִים – מוּחְזָר.

20 פסחים פתח ↗

וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר! הָתָם, מִשּׁוּם חוּמְרָא דְּשַׁבָּת מִבְדָּל בְּדִילִי.

« חידושי חתם סופר על גיטין נ״ב ×¢×´×‘ חידושי חתם סופר על גיטין נ״ד ×¢×´× »