חידושי חתם סופר על גיטין ל״ח

1 עמון ומואב טהרו בסיחון. כתב תוס' ילפינן גופו מקרקעו. וצ"ל אע"ג דהקרקע קונה לגמרי אפילו גופה היינו או לחפור בו שיחין ומערות או להפקיעה מקדושה כדלקמן מ"ז ע"א לכל מר כדאית לי' מ"מ עבד גופו אינו קונה אלא למעשי ידיו דכתיב לא הם קונים מכם ולא זא"ז לגופו ולהכי איצטריך הך דריש לקיש. אלא לכאורה הו"מ למילף גופו מפורש דכתיב בפ' כי תצא ושבית שביו היינו כנענים שנשבו מאומה אחרת וישראל שבו מהם הותרו ליפ"ת ונפטרו מגזירת לא תחיה כל נשמה ע"ש פירש"י מספרי א"כ מוכח דכנענים טהרו גופם באומה אחרת כמו עמון ומואב ארצם נטהר בסיחון. וצ"ע דלא מייתי ש"ס הך קרא אלא דנ"ל דנהי דהלכה כן מ"מ תלי' בפלוגתא דיבמות מ"ח ע"ב פליגי ר"א ס"ל ובכתה אביה ואמה ירח ימים אביה ואמה ממש ונפקא מיני' אי לית לה אב ואם אין בכיה ירח ימים מעכב כמ"ש תוס' שם ור"ע ס"ל אביה ואמה ע"ז שלה ואפי' לית לה אב ואם נמי. ואי ס"ד ר"א מפרש ושבית שביו ששב מהשבאי אתי שביו א"כ הנשבית כבר בכתה את אביה ואת אמה ביד השבאי הראשון ולא נתחדש לה עתה דבר ומשו"ה נלע"ד אמר ר"ע אביה ואמה ע"ז שלה וא"כ תיקשי לר"א אע"כ ר"א לית לי' הך דרשא ומשו"ה מיית בשמעתין מעמון ומואב אליבא דכ"ע. ודע דלכאורה צ"ע דבשמעתין מוכח דגוי בר כיבוש הוא אפי' אחר מתן תורה דהרי קני לי' משבאי ויליף לי' מעמון ומואב. וצ"ע בסנהדרין נ"ט ע"א לאו בני כיבוש נינהי ופירש"י לא ניתנה ארץ לכבוש אלא לישראל וכו' ע"ש והתם במלחמת חו"ל איירי כפירש"י בחומש מספרי דבמלחמת מצוה כתיב לא תחיה כל נשמה ע"ש. ואין להקשות מנ"ל דלמא לעולם במלחמת כנענים ואינהי נהרגין באמת ויפ"ת היא מושבית שביו מה ששבאו הכנענים ממקומות אחרים י"ל דז"א דהא כתיב ובכתה את אביה והשבוי' כבר בכתה אצל שבאי הראשון. אי אמרת בשלמא קרא במלחמת רשות דמותר להחיותן וליקח מהם יפ"ת ושייך אביה ואמה. ומיהו מדאיירי נמי מכנענים שנשבו אצלם כדכתיב ושבית שביו. ע"כ אמרינן דקרא כולל כל אביה ואמה שיש לה הן אבי' ממש או ע"ז שלה אבל אי איירי רק במלחמת כנעני ולא שייך יפ"ת אלא בהשביות שנמצא עמהם ולא קאי אביה ואמה אלא אע"ז ולא על אביה ממש קשה מ"ט שינה קרא ולא כתב ובכתה אלהה ועמה אע"כ במלחמת רשות מיירי. מ"מ מוכח דגם בחו"ל גוים לאו בני כיבוש נינהי. ומעמון ומואב לא קשה י"ל קודם מתן תורה שאני וניתנה תורה ונתחדשה הלכה אבל בשמעתין דיליף מעמון ומואב ש"מ הלכה היא גם אחר מתן תורה א"כ צ"ע לכאורה. וצ"ל נהי דקונה בכיבוש כמו גנב וגזלן שקונים ביאוש ושינוי רשות אבל מ"מ איסורא עביד ואין לו רשות לגזול ולשנות רשות וה"נ נהי כיבוש עדיף וקונה מיד אבל אין לו רשות לכבוש ואיסורא עביד משא"כ ישראל בב"נ עמד ויתר גוים. שוב ראיתי ברמב"ן פ' חקת אפסוק כי הוא נלחם במלך מואב הראשון פי' שלקח ארצם טרם שנאמר אל תצרם ולא הי' מדינה זו בכלל איסור. וצ"ל דס"ל דלא מהני טיהרו לענין איסור. ומ"ש טיהרו היינו משום גזל דאי ס"ד גוי אינו קונה בכיבוש נמצא גזל סיחון הקרקע ממואב וכיון שמואב אינו נלחם עם ישראל ה"ל גזל ביד ישראל כמו אונכרי ר"פ לולב הגזול אע"כ סיחון קנה בכיבוש כצ"ל. ורש"י לא פי' כן דס"ל דעכ"פ קנאה סיחן ביאוש ושיקוע שם בעלים הראשונים כמ"ש תוס' בשם ירושלמי שם בסוגי' דאונכרי ע"ש ובחי' תורה הארכתי בעה"י:

2 ולא עוד אלא שכופין את רבו ועושה אותו בן חורין. פי' אפי' למשנה ראשונה לקמן מ"א ע"א דמי שחציו עבד אין כופין מ"מ במעוכב גט שחרור לכ"ע כופין ואפי' שפחה דלא מיפקדא דהכא כיון דאין פסידא לרבו שהרי אינו עובד עוד וגם ליכא איסורא דלעולם בהם תעבודו. א"כ כופין על מדת סדום והיינו לרבנן דר"מ לעיל ספ"ק דס"ל זכות הוא לעבד שיצא לחירות וא"כ ה"ל מדת סדום ועיין לקמן מ' ע"א תוס' ד"ה אותו וכו':

3 אנן כרשב"ג ס"ל. כ' רשב"א בשם רמב"ן דהיינו טעמא דפשיטו להו הלכה כרשב"ג משום דס"ל כאוקימתא דאביי וא"כ רשב"ג דינא ודרבנן תקנתא משום מימנעי אבל אי הוה ס"ל כרבא א"כ רבנן דינא ורשב"ג תקנתא וגם יחיד ורבים פשיטא דהלכה כרבים ע"ש ובתוס' ד"ה ואינהו וק"ל:

4 ההוא תרמודאה וכו'. נראה שדקדק להשמיענו דהאי נכרי מתרמוד הוה משום דקשה ללישנא קמא דמצי פרקי לה מ"ט לא פרקוהו לשם בן חורין והדר כופין אותו לשחררה וכן הקשה מהר"ם שי"ף. וי"ל דהא דכופין אפי' בשפחה דלא מיפקדא ומשום מידת סדום וכמ"ש לעיל היינו משום דאסורה לעבד ולישראל וממזר לא שכיח לה ע"כ הוה מדיני סדום וכופין אבל בתרמוד עיר שכולה פסולים כדאיתא ספ"ק דיבמות שכיחא לה פסולים טובא לא הוה כופין על מדת סדום משו"ה שלחו לי' אי שפיר עבדת וכו':

5 המשחרר עבדו עובר בעשה וכו' והמשחרר בלא דבר מצוה שלא כדין לכאורה לפי מאי דקיי"ל כל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני היה לנו לומר דלא מהני השחרור דקרא דוהפדה מיתוקם במשחרר לדבר מצוה כר' אלעזר. אלא שכתב פני יהושע סוף מס' גיטין דלא אמרינן לא מהני אלא בלא תעשה דאמר רחמנא לא תעביד אבל בעובר על עשה לא אמרינן לא מהני ע"ש אלא שלא הבנתי הסברא דהרי בין כך עבר אמימרא דרחמנא יהיה עשה או לא תעשה. מיהו בשחרור נ"ל בלא"ה א"ש כיון דגלי רחמנא בגירושין אפי' אי אמר רחמנא לא תעביד כגון אונס שגירש אפ"ה מהני הגירושין כדאיתא פ"ק דתמורה ולקמן שלהי מכילתין ושחרור ילפינן להלה מאשה א"כ גם שחרור שלא כדין אי עביד מהני כנלע"ד:

6 עובר בעשה. בתוס' סוטה ג' ע"א הקשו א"כ לר' ישמעאל חסרי ג' מתרי"ג מצות. ואי תאמר משמי' דגברא רבא הגאון מוה' אברהם ברודא זצ"ל דר' ישמעאל לשיטתו ס"ל ס"פ הקומץ רבה ד' ציצית אין מעכבת זא"ז דארבע מצות הם ולפ"ז טפי לי' לר' ישמעאל ג' מצות בציצית אפיק תלת ועייל תלת. באמת לא נ"ל שיהיה מונה מצות ציצית לד' מצות עשה מ"מ לא הוה אלא מצוה אחת כאלו מצות אכילת פסח כל כזית וכזית מ"ע הוא והאוכל כזית ממנו מקיים מ"ע ומ"מ כל הזיתים אינם אלא מצוה א' לענין מנין המצות. ואמנם לפי דברי הגאון זצ"ל הקשה לי הגאון מוה' דוד דייטש זצ"ל בעה"מ ספר אהל דוד מדשמעתין דהרי שמואל ס"ל התם ס"פ הקומץ הל' כר' ישמעאל דארבעתן ד' מצות וס"ל הכא המשחרר עבדו וא"כ פש לי' חדא מ"ע והשבתי לו דשמואל סבר ק"ש דרבנן במס' ברכות א"כ אפיק חדא ועייל חדא. ומיהו למ"ש רמב"ן בשמעתין כמ"ש רשב"א וכן בשמו א"כ בפשיטות א"ש דלאו מ"ע היא אלא בכלל לא תחנם הוא אלא שמג"א סי' צ' הקשה א"כ מאי פריך ש"ס התם במס' ברכות מצוה הבאה בעבירה היא תיפוק לי' שאין כאן עבירה דה"ל כמוכרו לו ויבואר לקמן אי"ה. ואולי י"ל בהא פליגי אביי ורבינא דשמעתין דאביי ס"ל כיון דעכ"פ אי מייחד לה עבדא נגדרה הפירצה במקצת תו לא הוה מצוה רבה למידח' עשה דלעולם בהם תעבודו. ורבינא ס"ל לאו מ"ע היא אלא משום מתנת חנם וכיון דאיכא שום מצוה כל דהוא ה"ל כמוכרו לו ואע"ג דאי מיחד לה עבדא מינטר לה מ"מ כיון דלא הוה שמירה מעליא ה"ל מצוה קצת והוה כמוכרו לו וש"ס דברכות דפריך מצוה הבאה בעבירה היא אליבא דאביי פריך. והרשב"א הקשה אהרמב"ן הא אפי' גר תושב דאינו מקיים רק ז' מצות כתיב לגר אשר בשעריך תתננו ולא עבר על לא תחנם כדאי' להדי' בפלוגתא דר"מ ור' יהודה בזה מכ"ש עבד דמחוייב במצות טפי. ויש ליישב ס"ל לרמב"ן עבד גרוע מגר תושב דגר תושב מרצונו קיבל עליו ז' מצות משא"כ עבד למ"ד מלין אותו בע"כ אין אנו בטוחים בו שלבו שלם ורובם פרוצים ועיין ב"י יו"ד רסי' א'. ועד"ז י"ל ע"ד חדוד קצת הא דבשמעתין לא פריך מצוה הבאה בעבירה היא משום דבשמעתין אדשמואל קאי ולדידי' תיקשי קושי' הנ"ל הא טפי לי' מצוה אחת בתרי"ג מצות אע"כ משום לא תחנם אתאינן עלה וס"ל מלין עבד בעל כרחו א"כ ליכא לאקשוי' מצוה הבאה בעבירה היא דכל שום מצוה כל שהוא סגי לזה דהוה כמוכרו לו אבל התם קאי אדריב"ל דאמר ט' ועבד מצטרפין וריב"ל ס"ל בפ' החולץ אין מלין עבד בע"כ וא"כ ע"כ משום לא תחנם ליכא כקושי' רשב"א כיון שברצונו קיבל מצות הרי הוא עדיף מגר תושב וא"כ ע"כ הא דאר"א חובה ור"ע נמי דאמר חובה לאו משום לא תחנם אלא מ"ע ממש היא א"כ קשה מצוה הבאה בעבירה היא. אע"ג דלא מייתי התם ר"ע ור"א דאמרי חובה רק הא דאר"י אמר שמואל מ"מ הש"ס סמיך עצמו ולא רצה להאריך ומשני מצוה דרבים שאני. אמנם כבר מאז נתקשיתי אהרמב"ן הנ"ל מש"ס ע"ז ס"ד ע"א גבי למעוטי תפלה ע"ש מבואר דאפי' משום מצוה מ"מ איכא איסורא דלא תחנם ולא הוה כמוכרו לו וכבר נדפס קושי' זו משמי באגרות שלי בס' דברי הברית וכעת מצאתי שכבר הרגיש בזה בס' באר יעקב הל' עבדים. והי' נלע"ד דלא שייך כמוכרו לו משום מצוה דמאי אולמא דהאי מצוה מהאי אי לא תשחרור ולא תעבור על לא תחנם לעומת זה לא תקיים מ"ע של קדושה בצבור. והוה שב ואל תעשה ואי תשחרר ותעבור בקום ועשה תקיים בקום ועשה מ"ע ונקדשתי ואנן קיי"ל בכל כי האי גוני שב ואל תעשה עדיף והיא פלוגתת ר"א ור' יהושע בעירובין ק' ע"א ע"ש ומשו"ה בשמעתין דקאי לתרוצי דלא תיקשי לשמואל מדר"א שפיר סגי לי' בהך שינוי' מצוה שאני והוה כמוכרו לו ור"א לשיטתו דקום ועשה נמי שפיר דמי והתם בברכות אע"ג דאדר"א מקשה מ"מ רצה לברר אליבא דהלכתא דקיי"ל כר' יהושע שב וא"ת עדיף ע"כ משני מצוה דרבים שאני:

7 מעשה באשה א' חצי' שפחה וכו'. עיין לקמן מ"א ע"ב ד"ה כופין וכו'. שהקשו וכי אומרים חטא שיזכה חברך ורשב"א פ"ק דשבת תי' דבחצי עבד וחצי בן חורין ליכא משום לעולם בהם תעבודו משום צד חירות שבו ע"ש. ומקשה בשיח יצחק פ"ק דחגיגה ע"ש משמעתין בחצי' שפחה אי לאו דנהגו בה מנהג הפקר לא היה רשאי' לשחררה. מיהו בלאה"נ אין דברי רשב"א מובנים לי וכי מפני שחצי' ב"ח אין הרב מצווה שלא לשחרר חציו מפני שאינו יכול לעבד בו לעולם הלא גם מעיקרא טרם שנשתחרר חציו נמי לא היה משעבד בו כי אם יומו ויום האחר להשותף ועכשיו ששחרר זה חלקו מ"ט לא ישעבד בו זה יומו. ונ"ל ליישב זה על ג' דרכים כולם נכוחים בעה"י א' והוא אמת לפע"ד דצריך להבין במתני' מאי קאמר עובד את רבו יום א' וכו' וא"ל ב"ש תקנתם את רבו וכו' וקשה מאי לשון תקנה וגם מאי קמ"ל מתני' פשיטא שעובד את רבו יום כמו טרם שחרור ואותו היום שהיה רגיל לעבוד את הרב ששחררו אותו יעבוד את עצמו ומאי קמ"ל מתני' ומאי תקנתם את רבו שייך הכא איזה תקנה תיקנו. ע"כ נלע"ד כיון דבכל אבר ואבר שיש בו צד חירות אסור לשעבד בו כלל עבודת עבד כדכתיב ובאחיכם בני ישראל לא תרדה בו בפרך נמצא זה ששחרר חצי עבדו הפסיד את חברו את חלקו לגמרי שעירב חירות בחלק עבדות כמו המטמא והמדמע. ומפני פסידיו של זה עמדו ב"ה ותקנו שיעבוד את רבו יום א' שלא מן הדין ויש כח ביד חכמים לשעבד העבד הזה וא"ל ב"ש תקנתם את רבו שלא להפסיד חלקו וא"ע לא תקנתם שאלו לא תקנתם את רבו ולא הוה מצי לשעבד בו כלל אז לא הוה שייך מ"ע של לעולם בהם תעבודו שהרי א"א לשעבד בו כלל והיה מותר לשחררו אבל עכשיו שתקנתם שיעבוד רבו יום א' נמצא הדר שייך בי' מ"ע של לעולם בהם תעבודו ויבטל. אלא יתבטל תקנתם ויהיה איסור לשעבד בו כלל וממילא מותר לשחררו. והנה כל זה בעבד אבל בשפחה דלא מיפקד' אפרי' ורבי' נשארת תקנה ראשונה שעובדת לרבה יום א' וממילא אסור לשחררה לולי דעבדו בה אינשי איסורא. ועוד י"ל אפי' אחר התקנה לעבוד לרבו יום א' ונאמר שלא תיקנו אלא שיעבוד בו עבודת עבד עברי ולא עבודת פרך כעבד כנעני ונאמר גם על זה כ' רשב"א כיון דעכ"פ א"א לשעבד בו עבודת עבד כנעני ליכא משום לעולם בהם תעבודו וזה שייך אפי' בשפחה חציה ב"ח דאסור לעבוד בה עבודת עבד כנעני וממילא מותר לשחררה. מ"מ היינו בנוהג כשורה אבל אם אינו נוהג כשורה אז אפי' בישראל גמור מותר לעבוד עבודת פרך כמבואר פ' איזהו נשך ע"ג ע"ב והכא הך שפחה מנהג הפקר נהגו בה וכתב תוס' לקמן מ"א ע"ב סוף ד"ה כופין וכו' שהיא היתה מחזרת אחריהן ומשדלתן למיעבד איסורא. א"כ אפי' ישראל כי האי גוני מותר לעבוד עבודת פרך נמצא יום של רבה משעבד בה ממש ואיכא משום לעולם בהם תעבודו לולי שנהגו בה מנהג הפקר. ועוד נ"ל בכוונת הרשב"א דלעולם בהם תעבודו עיקרא ארישא דקרא והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם שיולידו בנים ובני בנים עד כל ימי עולם יהי' כולם עבדים ופשוט שאפי' אינו מוליד מ"מ צריך להיות משועבד להרב באותו האופן שראוי להתנחל לבניכם אחריכם לרשת אחוזה. וזה אם משחררו עובר על לעולם בהם תעבודו משא"כ מי שחציו עבד וחב"ח דמצד חירות שבו אינו יכול לישא שפחה וכשישא ישראלית אפי' ממזרת מ"מ יהיה הולד כמותה ולא יהיה עבד ולא יתנחל דאחוזת עולם לא שייך לעולם בהם תעבודו ומותר לשחררו משא"כ בשפחה חב"ח דאפשר שתנשא לממזר והולד שפחה כמותה ומשועבד לעולם שייך בי' שפיר לעולם בהם תעבודו ואסור לשחררה לולי מנהג הפקר נהגו בה:

8 מצוה שאני. בברכות מקשה מצוה הבאה בעבירה היא ומשני מצוה דרבים שאני והכא לא פריך כן וכבר כתבתי בזה לעיל. ועוד י"ל דעיקור הקושי' מצוה הבאה בעבירה משום בעידנא דעבר ללאו לא מקיים מ"ע דקידש שם שמים ברבים עדיין שהרי כבר שחררו מקודם ומשני מצוה דרבים שאני פי' דמצוה דרבים לא בעי בעידנא כמ"ש מג"א סי' תמ"ו ע"ש. והנה לכאורה י"ל דמשכחת לי' שנכנס לבהכ"נ לקרות פ' זכור בצבור כמ"ש הרא"ש בברכות שם וקראו ר"א להעבד והקרהו לפניו בס"ת דקיי"ל בטוש"ע יו"ד סי' רס"ו סעיף ע' דאם הקרהו רבו ג' פסוקים בס"ת בצבור יצא לחירות נמצא ה"ל שפיר בעידנא דקא עבר ללאו מקיים עשה ולק"מ מצוה הבאה בעבירה היא כיון דהוה בעידנא. אך היינו בשמעתין לשמואל דיצא לחירות ולא צריך גט שחרור כיון שאין לרבו רשות עליו ממילא ה"ל ישראל גמור ויצורף לעשרה אבל התם בברכות להילכתא קיימינן נהי יצא לחירות מ"מ עדיין איננו ישראל עד שיקבל שחררות ונמצא א"א לצרפו לעשרה אלא אם קיבל גט שחרורו מקודם ולא הוה בעידנא דמיעקר ללאו ע"כ הוצרך לומר מצוה דרבים שאני. ויש לפקפק ע"ז ממ"ש תוס' לקמן מ' ע"א ד"ה כשרבו וכו' ע"ש ואינו מוכרח. א"נ י"ל בשים לב לרמב"ן דהוה לא תחנם אפי' נימא דאפי' בעשיית מצוה שייך לא תחנם וכמו שהוכחתי ממס' ע"ז ס"ד ע"א מ"מ הא הוה פסיק רישא דלא ניחא לי' וכי כוונתו לחוננו חנם אלא למצוה הוא מתכוין ומאי דמ"מ נהנה בחנם והוה פסיק רישא מ"מ לא ניחא לי' וה"ל א"א ולא קמכוון דשרי ולק"מ קושי' ש"ס מצוה הבאה בעבירה היא מיהו היינו בשמעתין דקאי לשמואל דס"ל הלכה כר"ש בגרירה דדבר שאין מתכוון מותר אמנם התם בברכות רצה לשנויי אליבא דכ"ע ובמס' ע"ז ס"ד ע"א הנ"ל קאי להדיא לר' יהודה דס"ל דבר שאין מתכוון אסור ע"כ לא מהני דבר מצוה אא"כ מצוה רבה. עיין צל"ח ברכות שם מילא טבא:

9 ר"א אומר חובה. כ' פנ"י דמצינו למימר חובה אם יוציאנו לחירות בלי שטר שחרור שאינו קדוש בקדושת ישראל אז מצוה לעולם בהם תעבודו אבל אם ירצה לשחררו ולעשותו ישראל גמור אין איסור לכן פריך מדשמואל דאמר כל המשחרר עבדו. אלא חזר והקשה דלמא שמואל לטעמי' דעבד שאין לרבו רשות עליו לא בעי שחרור א"כ אסור לשחררו אבל מ"ד בעי שחרור והכי קיי"ל א"כ לא הקפידה תורה אלא למפקירו בלא שחרור אכן כשעושהו ישראל גמור מותר. ולפע"ד עיקור קפידא והתנחלתם לבניכם אחריכם וזה א"א כששחררנו ע"כ ליתא להנ"ל. אבל י"ל דה"א ר"א לטעמי' דלא יגרש אלא אם כן מצא דבר ערוה ה"ה לא ישחרר בלי מילתא דאיסורא או דבר מצוה אבל עשה ליכא אך שמואל הרי ס"ל כב"ה דמותר לגרש בלי דבר ערוה ואפ"ה המשחרר עובר משו"ה פריך ואפ"ה משנה מצוה שאני ור"ל מצוה דרבים:

10 בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסיהן. לפע"ד כלפי תלתא שאמרו חז"ל פרק כל כתבי עשירים שבא"י זוכין בזכות שמעשרין והוא מ"ע להחיות הלוי והעני ואלו מרחמים על אכזרים ועוברים על לא תחנם לשחרר עבדיהם. ועשירים שבבבל זוכין על שמכבדין התורה ואלו מבזים התורה לקבוע סעודה בעידן בי' מדרשא. ושבשאר ארצות זוכין בזכות שמכבדין השבת ואלו מסיירי נכסי בשבת או קובעין סעודה בע"ש ולא יאכלו סעודת שבת לתיאבון:

11 דלהוי עם קדוש קאמר. אין הכונה שהוא אמר ונתכוון לכך אלא ממילא נתפסת קדושתו בכך כמ"ש תוס' עירוכין ה' ע"א בזה. ועיין כעין זה תוס' שבועות רפ"ג ועיין מ"ש תוס' לעיל י"ב סוף ע"א. והנה מה שהקשו תוס' דשמעתין אפירש"י דאי הוה כמתפיס תמימים יצטרך ליתן גם ממונו לא זכיתי להבין התם גבי מתפיס בהמה תמימה הבהמה היא שלו ומוכרה לצרכי אותו המין ונותן הממון לבד"ה אבל הכא מכיון שהקדישו יצא לחירות ואין כאן כלום ומאין יבוא ממון ליתן לבד"ה ומי יתן. ומה שהקשו עוד מקרא דכל חרם עמ"ש תוס' עירוכין כ"ח ע"א מה שתירצו וכ"כ פנ"י כאן מסברא דנפשי'. אבל כד מעיינת שפיר ליתא דתוס' דעירוכין כ"כ ע"פ שיטתם דהכא דלרב עבד לא מיתסר בהנאה משום דרשא וע"ז פריך מחרם דאפי' יחרמו כהנים מיתסר בהנאה. משא"כ לרש"י דלרב נמי מיתסר אלא כיון דאפשר לפרש עם קדוש מפרשין הכי א"כ קשה מאי פריך מחרם. אך מ"ש פנ"י ליישב קושי' תוס' שהקשו מאי ארי' כנענים אפי' עבריים נמי ותי' אה"נ דכנענים לא כתיב בקרא אלא לשון הברייתא ורב תנא הוא ופליג במ"כ נעלם ממנו ש"ס עירוכין כ"ח דמקיש אדם לבהמה דקרא מה בהמה שנמכרת ממכר עולם אף כנעני שנמכר ממכר עולם לאפוקי עבריים וא"כ קרא הוא ולא ברייתא וקשה אפירש"י. ותו צל"ע הא דרשינן מאדם ולא כל אדם שלא יקדש כל עבדיו וישאיר לעצמו מי ישמש ואי ס"ד דמיו עלי קאמר מה לי כולם או מקצתם וכל הדרשות האלו בת"כ ע"ש. וי"ל קצת דמסתמא כשאומר על עבדיו דמי עלי רצונו למוכרם וליתן דמיהם להקדש ולא להזיל זהב מכיסו. אלא דלא הו"מ למימר שיהיו קדוש לימכר דא"כ יצאו לחירות ע"כ דמיהם עלי והוא ימכרם ויתן דמיהם להקדש והזהירו הכתוב שלא יעשה כן בכל עבדיו שלא ישאיר א' לעצמו ושוב אמר היינו באדם הדומה לבהמה שהוא כנענים אבל בעבריים יכול לומר על כל עבדיו דמיהם עלי שהרי לאו בני מכירה נינהו וע"כ להזיל זהב מכיסו קאמר וזה מותר אפי' בכל עבדיו כן צ"ל:

12 אחד זה ואחד זה יצא לחירות וצריך גט שחרור. מ"ש פנ"י כיון דעדיין מחוסר גט נמצא איננו עם קדוש. ולדבריו איננו דומה למתפיס תמימים לבד"ה דהכא לא שייך פשטה קדושה דהכא אין העבד קדוש אלא כמי שנדר על עצמו להקדיש בהמתו שאמירתו לגבוה מחייבו להקדישה אבל הבהמה איננו קודש וה"נ למהוי עם קדוש קיבל על עצמו להקדישו בשחרורו אבל עדיין אינו קדוש ולא שייך מתפיס תמימים. ובמ"כ רש"י לטעמי' דס"ל מיד אסור בשפחה אלא שאינו מותר בבת חורין נמצא פשטה בי' קדושה מיד עי' לקמן מ' ע"א תוס' ד"ה אותו העבד וכו' ע"ש: