חידושי חתם סופר על גיטין מ״ג

1 הא קאי שור והא קאי עבד. פי' דלא תימא בשלמא דקל לפירותיו עבידי דאתי פירות ומהני לרבנן דקל לפירות דעבידי דאתי כמו לר"מ פירות דקל אבל עבד לקנס דלא עבידא דאתי לא דמי אפי' לדקל לפירותיו. מש"ה אמר הא קאי שור ועדיף בצד א' מדקל לפירותיו כנלע"ד ועיין רשב"א:

2 והא חזי למיקם קמי'. עיין תוס' ב"ק י' ע"א ד"ה פסולי מוקדשין בסוף דבריהם כתבו מת עבד והנכרי הקנוי לישראל מותר בהנאה ומייתי משנה למלך סוף הל' אבל דמשמע נכרי הקנוי היינו עבד שלא מל ולא טבל ועבד שכתבו היינו אפי' מל וטבל אפ"ה מותר בהנאה ועמ"ש בתשו' שבות יעקב ח"א בחי"ד בזה א"כ קשה הרי חזי להאכילו לכלביו. וצ"ל דכיון דלא חזי לכלום אלא להאכילו לכלבים לכשימות אסור להאכילו תרומה טהורה הראוי למאכל אדם דוקא כרשיני תרומה מותר להאכיל לבהמת כהן אבל לא מאכל אדם. ובזה ניחא לי מ"ט לא כתיב בפ' בא גבי חקת הפסח יליד בית רק מקנת כסף ולאתוי' עבדים שאינו שוה כלום כגון טריפה ומוכה שחין מעכב רבו מלאכול בפסח כשהוא ערל ולהנ"ל א"ש דעכ"פ שוה להאכילו לכלבים לכשימות. ויש פוסקים אפי' אי טרפה אינו חי ולא יולדת מ"מ הזכר אי מזדקקין לי' לנקבה מוליד ומ"מ לא קשי' הא עבד טרפה ומנוול חזי למסור לולדות דעבד לולדות גרע מדקל לפירותיו דוקא לקנס דקאי עבד ושור וכמ"ש לעיל:

3 שקידש בת חורין. באבני מילואים סי' מ"א הקשה הא לרבא קיימא סוגין וס"ל קדושין שאין מסורין לביאה פי' כל מה שהקדושין גורמין איסור מוסיף על מה שקדם לא הוה קידושין וה"נ אע"ג דמעיקרא נמי הוה איסורא משום חצי עבדות שלו. מ"מ ע"י הקידושין ניתוסף עלי' אתי צד עבדות ומשמש בא"א כדאיתא ביבמות וא"כ לא הוה קידושין ע"ש. ולפע"ד לק"מ דצד החירות שהוא בעל הקידושין עליו לא נתוסף דבר כ"א על צד העבדות ומצידו ליכא ענין קידושין כלל. וכל ספיקא של ש"ס אי חלין קידושין לשיצטרך גט אבל פשיטא שאסור לו לבא עליה בהיתר כל זמן שלא נשתחרר:

4 אם תמצא לומר וכו'. כתבו תוס' המ"ל איפכא עיין מהרש"ל ומהרש"א. ולפע"ד המ"ל את"ל המקדש חצי אשה פשטה קדושין בכולה ולא נימא דעת אחרת שאני התם חזי' שתתפשט בכולה משא"כ הכא וזה פשוט לע"ד:

5 אמר רבא ב' תשובות בדבר וכו'. עיין תוס' סנהדרין ע"ח ע"א ד"ה ההורג וכו' והנה אי ס"ל לרבא טרפה חיה מכ"ש שמוליד וא"כ משכחת ליה יורש שאחר שהטריפו שחררו ונשא אשה והוליד ומת ואותן בנים ירשוהו. וכעין קושי' זה כבר עמדו עליה פר"ח במים חיים ושעה"מ ועיין מ"ש בתשו' אבני מילואים סי' ח' דלא כפרש"י וס"ל גם קנס הוא כופר ואינו משתלם אלא אחר מיתה ומחדש פי' אחר בש"ס ע"ש. ולפע"ד דכופר הוא דמים למשפחה שמשלם להם כאילו נגח בהמה שלהם וצריך לשלם להם בהמתם כן צריך לשלם להם הפסדם שחיסר מהם איש זה ממשפחתם אלא אגב זה מכפר גם על המזיק אבל עיקור הוא תשלומו למשפחה מה שחיסר מהם. וכן פירש"י בהדיא בב"ק מ"ג ע"א ד"ה לא דמים וכו'. והשתא אם נגח שור לישראל והטריפו ואח"כ הוליד ומת אע"ג שהתשלומין הם על שעה שעשאו טרפה אלא גז"ה שחובשין אותו עד שימות עיין תוס' סנהדרין דף ע"ח ע"א אבל הדמים הם בשביל השעה שעשאו טרפה והבנים הרי נולדו מאב טריפה ולא הפסידו כלום מ"מ התשלומין להם דהתשלומין הם להמשפחה והם הקרובים יותר אבל חצי עבד שנטרף ואז לא הי' לו משפחה ולא שום חייס ואח"כ נשתחרר והוליד ומת מאין יזכו הבנים באותן הדמים הלא נולדו מטרפה ולא הפסידם כלום ובאותה שעה שנטרף לא הי' לו משפחה כנלע"ד וק"ל:

6 אלא אמר רבא ראוי ליטול ואין לו. הנה לעיל מקשה לימא יום של רבו לרבו וכו' ולכאורה צ"ע הלא אפי' למשנה ראשונה או בשפחה וכיוצא שעובד רבו יום א' וכו' מ"מ הלא פשוט שהוא בעצמותו בכל איבריו מעורב חציו עבד וחציו ב"ח רק מטעם חלוקת השותפין חלקו יום א' לעצמו ויום א' לרבו ותקנו ג"כ אפילו מצא מציאה או נגחו שור יהיה יום של רבו לרבו כדי שאם יארע כן ביום של עצמו יהי' לעצמו. כל זה בנגחו אבל אם המיתו דראוי ליטול ואין לו ופירש"י המזיק מחזיק בחצי כופר והשתא אם אירע ביום של רבו איך יוציא הרב מהמזיק לומר ביום שלי הומת הלא יאמר המזיק מה לי ולך בימים מאן פלג לן הלא גם ביום הזה הוא חצי בן חורין וממילא אם יארע כן ביום של עצמו צריך המזיק לשלם חצי הקנס להרב ומאי פריך ש"ס וצ"ל אה"נ הומ"ל הכי אלא דלא תפשוט איבעי' דילמא קיי"ל שקדושיו קידושין ויש לו יורשים ממש ואותם בודאי לא ירשו מאביהם יותר ממה שהי' לו ואם הי' ביום של רבו לרבו וביום שלו ליורשין ופריך שפיר ומוקי נגחו שור בדלא כלי' קרנא. ולפ"ז למאי דפסק רמב"ם ראוי לירש ואין לו תו לא צריכנא לחלק בין כלי' קרנא ללא כלי' קרנא ומיושב הרמב"ם דלא מחלק בהכי וכבר כתבתי בזה לעיל. ועוד נ"ל מה שלא פי' הרמב"ם דמיירי בחצי עבד כעין משנה ראשונה היינו שפחה או סריס או עבד של קטן דלאו בר כפי' היא או עבד קטן שאיננו עדיין בעל פ"ו ולא התנה הרמב"ם כן משום דבכלי' קרנא גם למשנה אחרונה מפסיד האדון בשיווי של חצי דמיו שכותב שטר עליו וראוי ליטול בנגחו שור וכילה קרנא:

7 ראוי ליטול ואין לו. כתב מורי בהפלאה בקונטרס אחרון סי' מ"ד בחי' ש"ע א"ע דלמסקנא בחצי' שפחה וחצי' ב"ח תפסי קדושין א"כ משכחת יורש כשבא ישראל על ח"ש וחב"ח והולידה שהולד ג"כ חצי עבד וחב"ח וכשהומת הרי אביו יורשו כיון שיש קדושין לאב ולאם יש להם חייס ויורשו. אלא הכא רבא קאמר דס"ל אין קידושין תופסין בח"ש וחב"ח ע"ש. הנה דין זה דבן ישראל הבא על ח"ש וחב"ח דיש לו חייס מוכרח וכבר כתבתי כן בגליון ש"ס שלי בכריתות י"א ע"א כל העדיות א' גר וכו' ע"ש בש"ס ומקשים קיבל קדושין עבור שפחה קטנה וצ"ל כנ"ל בן ישראל שבא על ח"ש וחב"ח והולד ג"כ ח"ש וחב"ח ומייחס חציו של חירות אחר האב וקיבל בה קדושין. אך לפע"ד אפי' לרבא דס"ל אין קידושין תופסין בח"ש וחב"ח מ"מ ישראל הבא עליה והוליד והולד ח"ש וחב"ח כמו האם גם כן מתיחס אחר האב אע"ג דהאם אין בה דין קידושין מ"מ החייס תלי' רק בהאב וכיון שהאב יש לו קידושין במקום אחר א"כ אף שבא עכשיו על ח"ש וחב"ח יש לחצי חירות חייס אחר אביו. ואי תיקשי א"כ משכחת יורש כגון שהומת הולד ואביו יורשו י"ל אפי' לא דיימי מעלמא מ"מ יאמר המזיק דלמא לעלמא נמי אפקרה נפשה. בעלמא שפחה חרופה מיירי במיוחדת לעבד עברי וע"י אותו היחוד הבא עליה באשם קאי ה"ל כאשת איש דעלמא דלא אמרינן דילמא לאו אביו הוא אבל ברייתא וש"ס מיירי בזמן דאין ע"ע נוהג ולא משכחת אלא ישראל באיסור זנות ואפי' לר"ג ור"א דספ"ק דכתובות דס"ל מהימנת אם הוא והיא מודין וגם כשלא דיימא מעלמא מ"מ להוציא ממון מהמוחזק לא אמרינן הכי ומכ"ש בשפחה דפריצי. והיינו דקאמר רבא ראוי ליטול וק' מי הוא הראוי ליטול ולא דמי לדסוף פ' המניח דראוי ליטול הניזק אבל הכא אם אין כאן יורש מי ראוי ליטול ולהנ"ל א"ש ראוי ליטול אביו ומשפחת אביו ואין לו מטעם הנ"ל וק"ל:

8 כשם שהמקדש חצי אשה וכו'. שפת יתר הוא דלא צריך לדמיונו דאפי' אי מקדש חצי אשה פשטה קידושין בכולה הכא לא חזי' לכולי' וע"י שהוסיף לומר הרגיש שיש לחלק התם שייר בקנינו והיינו דקאמר אין אדם עומד עליהם אא"כ נכשל בהם היינו שהקב"ה הזמין להם מכשול בלשונו לומר כשם וכו' שעי"ז יעמוד על האמת:

9 ואם לחשך אדם לומר וכו'. כאן פירש"י ה"ה לכל ישראל ולפ"ז שייך שפחה חרופה אפילו בזמן שאין ע"ע נוהג ומיושב קושי' תוס' לעיל ל"ו ע"א ד"ה בזמן וכו' ואומר ר"ת דבבית שני נהג יובל וכו' ע"ש ולרש"י ניחא דאע"ג דלא נהג יובל ולא ע"ע מ"מ משכחת שפחה חרופה המאורסת לישראל כפירש"י כאן אמנם לקמן בד"ה המאורסת לע"ע וכו' הואיל וייחדוה לע"ע המותר בה משמע דוקא לע"ע ולא לישראל האסור בה והדין עמו דלקמן מיירי ביחוד בלא אירוסין וכי ס"ד מי שמייחד לו זונה שיהי' חייבין עליה אשם. אע"כ בע"ע שהתורה זכתה להאדון לייחד לו והעבד מחוייב ליחד עמה משום ולדות דאדון כדכתיב כי משנה שכר שכיר עבדך אבל למאן דס"ל אירוסין ממש אין בין ע"ע לישראל ולא כלום:

10 ומ"ש רש"י דקנס מדעשאו טרפה דלא כתיב והמית אלא יגח עיין פירש"י ב"ק מ"ב ע"ב ד"ה מ"ט וד"ה והמית וכו' ע"ש. צ"ל אע"ג בעבד נמי והשור יסקל מ"מ לא סמיך לי' וגם בעליו יומת ע"כ ממיתין השור מיד שעשה העבד טרפה משא"כ בבן חורין ממתינין עד שימות כמו מיתת הבעלים חמיר עבד מבן חורין כמו שחמיר שאפי' המית מוכה שחין משלם שלשים משא"כ בן חורין. ועיין תשו' אבני מילואים הנ"ל. עיין תוס' סנהדרין ע"ח ע"א ד"ה בקנס:

11 מה נפשך אי קידושי דראובן אהני. פירש"י דמספקא לי' אי קידושין תופסין או לא ולא בעי לפרש אי גמרי או פקעי דא"כ ה"ל להקדים פלוגתא דגמרי או פקעי וכ"כ בס' בני אהובה. וצ"ל דס"ל לרש"י דר"ח פשיטא ליה ח"ע וחב"ח אין קידושיו קדושין ובח"ש וחב"ח מספקא ליה אי קרא במאורסת או במיחדת ומשו"ה כדרש ר"ה אינו מקודשת א"ל התם שייר בקנינו משו"ה אינה מקודשת לגמרי אבל הכא ספיקא הוה וחוששין לקדושין כצ"ל והנה לכאורה מדאמר ר"ח אי קדושי דראובן קידושין פי' אי תפסי בה קידושין שוב קדושי שמעון לא הוה קדושין דוחק לומר דפשיטא לי' דגמרי. ומשו"ה אין קדושי שמעון קדושין דעדיין לא שמענו בפלוגתא דגמרי ופקעי מידי. אלא משמע לכאורה דס"ל לא גמרי ולא פקעי אלא אי קדושי ראובן קידושין לחצי אע"ג דהוה חצי אשה מ"מ גז"ה הוא כמ"ש ר"ן פ"ק דקידושין מ"מ קידושין שמעון שקידש אח"כ חצי' השניה שנשתחררה לא הוה קידושין משום דלא גלי ביה קרא כי היכי דפשיטא בח"ע וחב"ח לא שייך קידושין משום חצי איש ה"נ בחצי אשה רק בח"ש וחב"ח דגלי הכא אבל אידך צד חירות לא כנלע"ד שיטת רש"י. אך מהרי"ט פ"ק דקידושין הקשה מ"ט לא נילף מח"ש וחב"ח דגם ח"ע וחב"ח יכול לקדש ותי' יש"ש בשמעתין אין ללמוד הקונה מדבר הנקנה דהאשה שנקנית הרי נקנית בקל יותר מהאיש שהוא קונה. ובאבני מילואים הוסיף נופך כמ"ש ר"ן בנדרים למ"ד ע"א ד"ה ואשה נמי וכו' ע"ש. וא"כ באשה גופה שפיר קשה נילפי מהדדי עיין וק"ל:

12 פקעי קידושי ראשון. פירש"י דהוה כקטן שנולד. צ"ל צד חירות נמי הוה כקטן שנולד דמעיקרא לא נתקדש אלא לחיוב אשם. ועתה ראוי להתקדש לחייב עליה מיתה. וצ"ל מ"ד גמרי דה"ל כמקדש מעיקרא מעכשיו לכשתחזר וכ"כ בני אהובה והכא לא הוה דבר שלא בא לעולם כיון שכבר היא משוחררת חצי' עומדת להשתחרר אפי' בשפחה שאין כופין. ומורי בהפלאה כתב דה"ל כמקנה דבר שבא לעולם עם דבר שלב"ל דמגו דחייל אצד חירות חייל נמי אצד עבדות לכשישתחרר. ועיין בקידושין ס"ב ע"ב התם מעיקרא בהמה השתא דעת אחרת ונראה היינו טעמא דמ"ד פקעי כפירש"י דהוה כקטן שנולד ואפי' צד חירות נשתנה כמ"ש לעיל. וצ"ל בדעת הרמב"ם פ"ד מאישות הל' י"ו דהגירסא האמיתיות בהרמב"ם בא אחר וקידשה ואח"כ נשתחררה וס"ל חשוב"ח תפסי קידושין ואמנם לא נגמרו עד שתשתחרר וכדלעיל דהוה כאומר התקדשי מעכשיו ולכשתשתחרר ודלא תימא כשתשתחרר פנים חדשות בא לכאן וכקטן שנולד לזה אומר שהקידושין גדלה עמה ולצחות בעלמא קאמר כמו קטנה שנתגדלה הה"נ הכא גדולה שנתקטנה כקטן שנולד ולא פקעו וא"נ פשוט אם בא אחר וקידשה אחר שיחרור אין חוששין לקדושין כלל אך אם קידשה אחד קודם שיחרור קודם שהגיע הזמן שקבע המקדש הראשון שאמר מעכשיו ולכשתשתחרר ה"ל ממש כמקדש אשה מעכשיו ולאחר שלשים ובא אחר וקידשה בתוך שלשים דה"ל ספק קידושין עיין מס' קדושין ס' ע"א ובתוס' שם וק"ל:

13 המוכר עבדו לנכרים או לח"ל יצא בן חורין. לפמ"ש תוס' במוכר לנכרי לא יצא בן חורין עד אחר שברח או שנפדה. ואמנם במוכר לח"ל יצא בן חורין מיד כמ"ש תוס' לקמן מ"ב ע"ב ד"ה לחוצה לארץ וא"כ קשה קצת דנקט בבבא אחת יצא בן חורין ואינן שוין אך בעירוכין כ"ב ע"ב הגירסא המוכר עבדו בח"ל וא"כ מיירי שיצא לח"ל על מנת לחזור ושם מוכרו וכמ"ש מהרש"א לקמן בתוס' ד"ה לחוצה ארץ וא"כ א"ש:

14 לכשתברח ממני אין לי עסק בך. משמע להדיא שאין אונו חל עד שיברח וא"כ מסתמא שחרור דת"ק נמי בהכי מיירי שמשחררו לכשיברח דאין לומר שמשחררו מיד אלא הגוי משעבדו שלא כדין א"כ אינו דומה לאונו דרשב"ג דהתם בדין משעבד הגוי עמו עד שיברח אע"כ לת"ק נמי משעבדו כדין א"כ קשה קושי' תוס' ומשו"ה ציינו על דברי רשב"ג דמדרשב"ג נשמע לת"ק. ותירצו דעכ"פ לא הפקיעו ממנו קנס וולדות. הנה הך ולדות צע"ג וכבר כתב כן פנ"י דמשמכר העבד והגוי מוסר לו שפחה כנענית שלו פשיטא שהולדות לגוי בעל השפחה. ואני מוסיף דאפי' במכר שפחתו לנכרי ומסרה לעבדו ג"כ הולדות של גוי רק לקנס שאם יגח שור של ישראל את האם או את הולדות צריך לשלם קנס לרבו הראשון ולפ"ז דליכא שום ממון לרבו הישראל אלא קנסא או דעבד ושפחה או דולדות א"כ תינח בזמן דאיכא מומחין אבל בזמן דליכא מומחין וסמוכין אפי' בא"י תו ליכא שום קנין ממון להאדון רק איסורא. וממילא לק"מ קושי' מהרש"ל ומהרש"א ומהר"ם שי"ף ופני יהושע מדסקרתא דרבינא לעיל דהתם בימי רבינא שהיה בחתימת הש"ס כבר בטלו סמוכין בעו"ה ואע"ג מ"מ אי תפיס לא מפקינן מיני' מ"מ הא בודאי לא הוה ממון להורישו לבניו ולק"מ:

15 לכשתברח ממני לא יהיה לי עסק בך. עיין תוס' ב"ב מ"ג ע"א. ור"ת בס' הישר כתב שהוא לשון סילוק ובעבד ממילא זכו בי' שמים. והקשו עליו בשיטה מקובצת שם מלקמן פ"ה ע"ב פשיט גט אשה משחרור ומנ"ל דילמא שאני עבד דזכה בי' שמים. אך הר"ן נזהר מזה וכתב גדולים זכו בעצמם וקטנים זכו בה משמים ס"ל בגדולים שיש להם דעת לא זכה בהם שמים רק בקטנים כגר קטן שמקבלין אותו ע"ד ב"ד אבל זה אי לאו שזוכה בעצמו משמים לא זכו בי' וא"כ שפיר פשיט גט אשה משחרור של גדול עיין וק"ל:

16 ת"ר לוה עליו מן הנכרי. דע תקנת רבנן הראשונים היו במוכר עבדו לנכרי. וברייתא זו דלוה עליו וכן כל שקלא וטריא דשמעתין אינו אלא לברר מהו בכלל לשון מכירה דאפי' שייך בי' קנסא שמסרו לגוי ומעבירו מן המצות כגון מכרו לשלשים יום מ"מ אפשר שאינו בכלל גזירת מכירה לנכרי כיון שלא מכרו לחלוטין וכן כשמכרו רק לפירות אעפ"י שגופו בבית נכרי ומשעבד בו בשבתות ויו"ט מ"מ אין שם מכירה עליו. אך כשמתנה עמו אם לא אפרע לך ליום פלוני יוחלט הגוף לך ועד אז יהיה מעשי ידיו שלך אפשר כיון שסופו יהיה מכירה וגם בתחלתו הרי משעבד בו בשבתות ויו"ט אפשר הרי הוא בכלל גזירת מכירה לנכרי ומשו"ה לא ה"מ לחלק בין עבד דאיכא קנסא ובין שדה דלא שייך קנסא וכמו שהקשה מהרש"א דאע"ג דשייך קנסא שמפקיע ממצות מ"מ אי לאו שם מכירה עליו לא הוה בכלל גזירה ועכצ"ל דהוה שם מכירה א"כ מ"ט פטור ממעשר וק"ל:

17 כיון שעשה לו נכרי נמוסו. לשון כיון משמע מיד שעשה לו נמוסו מיד יצא לחירות וכדבעי לאוקמי בהגיע הזמן הו"מ למיפרך א"כ מאי כיון דקאמר מיד שהגיע הזמן פשיטא אלא שזהו בכלל קושית ש"ס דמטא זימני' צריכא למימר. אמנם בלישנא בתרא דמוקי לי' בשהגיע זמן ולא משכנו א"ש דאמר כיון שעשה לו נמוסו פי' כיון שהגיע זמנו אעפ"י שעדיין לא גבאו בחובו להחליטו ושייך לשון כיון. וללישנא קמא הוה צריך לאוקמי בלא מטא זמני' דאל"כ מאי כיון דקאמר ומיושב קושי' תוס':

18 נמוסו. נראה היינו נימוס הגוי בדיניהם דהרי קיי"ל פא"נ דכי האי גוני הוה אסמכתא ואפי' אפותיקי לא הוה למגבי' אלא או דמדינא אין דנין דין אסמכתא של גוי או אפי' יש דין אסמכתא מ"מ הרי הגוי לא ישמע ולא יהיה ציית לדינינו ובדיניהם מכיון שהגיע הזמן הגיעו והיינו נימוסו של גוי. ונ"ל אפי' לאביי דס"ל למפרע הוא גובה היינו מה שגובה בדינו עפ"י גביית ב"ד או אפותיקי וכדומה אבל הכא שלקח עבד זה או שדה זו שהוא אסמכתא ומ"מ לוקחו די' לצרה בשעתה אבל לא למפרע גובה. ופנ"י הניח בצ"ע ולפע"ד פשוט כמ"ש ובזה מיושב קושי' תוס' פסחים ל"א ע"ב ד"ה ואם אמר וכו'. והתוס' אולי ס"ל אין דין אסמכתא במשכון משו"ה נדחקו שם:

19 הא לגופא הא לפירא. הקשו תוס' לפירש"י מאין לישראל הפירות קודם שהגיע זמנו. ולפע"ד י"ל שהגיע זמנו כשעמדה בקמותיה וגבאה ישראל עם פירותי' וקצרה. ומ"מ כיון שגדלה תבואה קודם הגעת זמן פטורה ממעשר ועמ"ש תוס' לעיל כ"ג ע"ב ד"ה הנכרי והכותי וכו' ע"ש:

20 הא לפירא. נמצא לדינא אין חילוק דגם בעבד אם לא הוחלט אלא למעשי ידיו לא קנסו וכ"כ רמב"ם להדי' פ"ח מעבדים ואמנם בפ"א מהל' תרומות לא הזכיר כלום ממשכון שדהו וסמוך עצמו אמ"ש בהל' עבדים דהשתא בעבד דשייך למיקנסי' אפ"ה אם לא הוחלט גופו אלא רק לפירות לא קנסו שאינה בכלל גזירת מכירה מכ"ש בשדה. ונראה דברייתא דס"ל יש קנין לגוי להפקיע ומיירי בא"י ולענין פטור ממעשר דאורייתא. א"כ קמ"ל רבותא אפי' במעשר דאורייתא פטור אי לא הוחלט אלא לפירא. ובעבד קנס דרבנן אפ"ה קנסו בלגופא. אבל לרמב"ם דס"ל אין לגוי קנין להפקיע ממעשר ולא משכחת הך דמשכון לו שדהו אלא בסורא דמעשר דרבנן א"כ שפיר סמיך עצמו אמ"ש בהל' עבדים: