חידושי חתם סופר על בבא בתרא מ׳

מהדורה: חידושי חתם סופר, תרכ"ד-תרס"ח

« חידושי חתם סופר על בבא בתרא ל״ט ×¢×´×‘ חידושי חתם סופר על בבא בתרא מ״א ×¢×´× »

1 גיטין פתח ↗

עִנְבֵי תַאֲלָא בְּמַיִם. לַחֲזָזִיתָא – לַיְתֵי שַׁב חִיטֵּי אַרְזַנְיָיתָא, וְנִיקְלִינְהוּ אַמָּרָא חַדְתָּא, וְנָפֵיק מִשְׁחָא מִינַּיְיהוּ, וְנֵישׁוּף. רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי עֲבַד לֵיהּ לְהָהוּא גּוֹי לְדָבָר אַחֵר, וְאִיתַּסִּי. אָמַר שְׁמוּאֵל: הַאי מַאן דִּמְחוֹ לֵיהּ בַּאֲלוֹנְכֵּי דְפָרְסָאֵי, מִיחְיָיא לָא חָיֵי; אַדְּהָכִי וְהָכִי, נִיסְפּוֹ לֵיהּ בִּשְׂרָא שַׁמִּינָא אַגּוּמְרֵי, וְחַמְרָא חַיָּיא, אֶפְשָׁר דְּחָיֵי פּוּרְתָּא וּמְפַקֵּיד אַבֵּיתֵיהּ. אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין: הַאי מַאן דִּבְלַע זִיבּוּרָא – מִיחְיָיא לָא חָיֵי, אַדְּהָכִי וְהָכִי נַשְׁקְיֵהּ רְבִיעֵתָא דְּחַלָּא שַׁמְגָּז, אֶפְשָׁר דְּחָיֵי פּוּרְתָּא וּמְפַקֵּיד לְבֵיתֵיהּ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אָכַל בְּשַׂר שׁוֹר בְּלֶפֶת, וְלָן בַּלְּבָנָה בְּלֵילֵי אַרְבָּעָה עָשָׂר אוֹ חֲמִשָּׁה עָשָׂר בִּתְקוּפַת תַּמּוּז – אֹחַזְתּוֹ אֲחִילוּ. תָּנָא: וְהַמְמַלֵּא כְּרֵיסוֹ מִכׇּל דָּבָר, אֹחַזְתּוֹ אֲחִילוּ. אָמַר רַב פָּפָּא: אֲפִילּוּ מִתַּמְרֵי. פְּשִׁיטָא! סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, הוֹאִיל וְאָמַר מָר: תַּמְרֵי – מַשְׂבְּעָן, וּמְשַׁחֲנָן, וּמְשַׁלְשְׁלָן, וּמְאַשְּׁרָן וְלָא מְפַנְּקָן; אֵימָא לָא, קָא מַשְׁמַע לַן. מַאי אֲחִילוּ? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵשׁ שֶׁל עֲצָמוֹת. מַאי ״אֵשׁ שֶׁל עֲצָמוֹת״? אָמַר אַבָּיֵי: אֵשׁ גַּרְמֵי. מַאי אָסוּתֵיהּ? אָמַר אַבָּיֵי, אֲמַרָה לִי אֵם: כּוּלְּהוּ שַׁקְיָינֵי – תְּלָתָא, וְשִׁבְעָא, וּתְרֵיסַר; וְהַאי – עַד דְּמִתַּסֵּי. כּוּלְּהוּ שַׁקְיָינֵי – אַלִּיבָּא רֵיקָנָא, וְהַאי – בָּתַר דְּאָכֵל, וְשָׁתֵי, וְעָיֵיל לְבֵית הַכִּסֵּא, וְנָפֵיק וּמָשֵׁי יְדֵיהּ. וּמַיְיתוּ לֵיהּ בּוּנָא דִּשְׁתִיתָא דִּטְלָפְחֵי, וּבוּנָא דְּחַמְרָא עַתִּיקָא, וְנִיגְבְּלִינְהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי וְנֵיכוֹל; וְנִיכְרוֹךְ בִּסְדִינֵיהּ, וְנַיגְנְיֵהּ, וְלֵיכָּא דְּנוֹקְמֵיהּ עַד דְּקָאֵי מִנַּפְשֵׁיהּ; וְכִי קָאֵי, לִישְׁקְלֵיהּ לִסְדִינֵיהּ מִינֵּיהּ, וְאִי לָא, הָדַר עִילָּוֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ אֵלִיָּהוּ לְרַבִּי נָתָן: אֱכוֹל שְׁלִישׁ וּשְׁתֵה שְׁלִישׁ וְהַנַּח שְׁלִישׁ – לִכְשֶׁתִּכְעוֹס, תַּעֲמוֹד עַל מִילּוּאֶךָ. תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: הָרוֹצֶה שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי חוֹלִי מֵעַיִים, יְהֵא רָגִיל בְּטִיבּוּל – קַיִץ וָחוֹרֶף; סְעוּדָתְךָ שֶׁהֲנָאָתְךָ מִמֶּנָּה – מְשׁוֹךְ יָדְךָ הֵימֶנָּה; וְאַל תְּשַׁהֶה עַצְמְךָ בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה צָרִיךְ לִנְקָבֶיךָ. אָמַר מָר עוּקְבָא: הַאי מַאן דְּשָׁתֵי טִילְיָא חִיוָּרָא – אֹחַזְתּוֹ וִיתֵּק. אָמַר רַב חִסְדָּא: שִׁיתִּין מִינֵי חַמְרָא הֲווֹ, מְעַלְּיָא דְּכוּלְּהוּ – סוּמָּקָא רֵיחָתָנָא, גְּרִיעָא דְּכוּלְּהוּ – טִילְיָא חִיוָּרָא. אָמַר רַב יְהוּדָה: הַאי מַאן דְּיָתֵיב בְּצַפְרָנֵי נִיסָן גַּבֵּי נוּרָא, וְשָׁיֵיף מִשְׁחָא, וְנָפֵיק וְיָתֵיב בְּשִׁמְשָׁא – אֹחַזְתּוֹ וִיתַּק. תָּנוּ רַבָּנַן: הִקִּיז דָּם וְשִׁימֵּשׁ מִטָּתוֹ – הוֹוִיין לוֹ בָּנִים וִיתְּקִין. הִקִּיזוּ שְׁנֵיהֶם וְשִׁימְּשׁוּ – הוֹוִיין לָהֶן בָּנִים בַּעֲלֵי רָאתָן. אָמַר רַב פָּפָּא: לָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא טָעֵים מִידֵּי, אֲבָל טָעֵים מִידֵּי – לֵית לַן בַּהּ. אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: בָּא מִן הַדֶּרֶךְ וְשִׁימֵּשׁ מִטָּתוֹ – הוֹוִיין לוֹ בָּנִים וִיתְּקִין. תָּנוּ רַבָּנַן: הַבָּא מִבֵּית הַכִּסֵּא, אַל יְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ עַד שֶׁיִּשְׁהֶה שִׁיעוּר חֲצִי מִיל, מִפְּנֵי שֶׁשֵּׁד בֵּית הַכִּסֵּא מְלַוֶּה עִמּוֹ; וְאִם שִׁימֵּשׁ – הוֹוִיין לוֹ בָּנִים נִכְפִּים. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ מְעוּמָּד – אוֹחַזְתּוֹ עֲוִית; מְיוּשָּׁב – אוֹחַזְתּוֹ דָּלָרְיָא; הִיא מִלְּמַעְלָה וְהוּא מִלְּמַטָּה – אוֹחַזְתּוֹ דָּלָרְיָא. מַאי דָּלָרְיָא? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: סַם דָּלָרְיָא – דַּרְדָּרָא. מַאי דַּרְדָּרָא? אָמַר אַבָּיֵי: מוֹרִיקָא דְחוֹחֵי. רַב פָּפָּא אָלֵיס וּבָלַע לֵיהּ. רַב פַּפֵּי אָלֵיס וְשָׁדֵי לֵיהּ. אָמַר אַבָּיֵי: מִי שֶׁאֵינוֹ בָּקִי בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ, לֵיתֵי שְׁלֹשָׁה קְפִיזֵי קוּרְטְמֵי דְחוֹחֵי, וְנֵידוּקִינְהוּ, וְנִישְׁלְקִינְהוּ בְּחַמְרָא וְנִישְׁתֵּי. אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֵן הֵן הֶחְזִירוּנִי לְנַעֲרוּתִי. שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מַכְחִישִׁים כֹּחוֹ שֶׁל אָדָם, וְאֵלּוּ הֵן: פַּחַד, דֶּרֶךְ וְעָוֹן. פַּחַד – דִּכְתִיב: ״לִבִּי סְחַרְחַר עֲזָבַנִי כֹחִי״. דֶּרֶךְ – דִּכְתִיב: ״עִנָּה בַדֶּרֶךְ כֹּחִי״. עָוֹן – דִּכְתִיב: ״כָּשַׁל בַּעֲוֹנִי כֹחִי״. שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מַתִּיזִין גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם, וְאֵלּוּ הֵן: אָכַל מְעוּמָּד, וְשָׁתָה מְעוּמָּד, וְשִׁימֵּשׁ מִטָּתוֹ מְעוּמָּד. חֲמִשָּׁה קְרוֹבִין לְמִיתָה יוֹתֵר מִן הַחַיִּים, וְאֵלּוּ הֵן: אָכַל וְעָמַד, שָׁתָה וְעָמַד, הִקִּיז דָּם וְעָמַד, יָשֵׁן וְעָמַד, שִׁימֵּשׁ מִטָּתוֹ וְעָמַד. שִׁשָּׁה, הָעוֹשֶׂה אוֹתָן – מִיָּד מֵת, וְאֵלּוּ הֵן: הַבָּא בַּדֶּרֶךְ וְנִתְיַיגַּע, הִקִּיז דָּם, וְנִכְנַס לְבֵית הַמֶּרְחָץ, וְשָׁתָה וְנִשְׁתַּכֵּר, וְיָשַׁן עַל גַּבֵּי קַרְקַע, וְשִׁימֵּשׁ מִטָּתוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְהוּא שֶׁעֲשָׂאָן כְּסִידְרָן. אָמַר אַבָּיֵי: כְּסִידְרָן – מֵת, שֶׁלֹּא כְּסִידְרָן – חָלֵישׁ. אִינִי?! וְהָא מְעוּרַת עֲבַדָה לֵיהּ לְעַבְדַּהּ תְּלָת מִינַּיְיהוּ, וּמִית! הָהוּא כָּחוּשׁ הֲוָה. שְׁמוֹנָה – רוּבָּן קָשֶׁה וּמִיעוּטָן יָפֶה, וְאֵלּוּ הֵן: דֶּרֶךְ, וְדֶרֶךְ אֶרֶץ, עוֹשֶׁר, וּמְלָאכָה, יַיִן, וְשֵׁינָה, חַמִּין, וְהַקָּזַת דָּם. שְׁמוֹנָה מְמַעֲטִים אֶת הַזֶּרַע, וְאֵלּוּ הֵן: הַמֶּלַח, וְהָרָעָב, וְהַנֶּתֶק, בְּכִיָּיה, וְשֵׁינָה עַל גַּבֵּי קַרְקַע, וְגֻדְגְּדָנִיּוֹת, וּכְשׁוּת שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ, וְהַקָּזַת דָּם לְמַטָּה – כִּפְלַיִם. תָּנָא: כְּשֵׁם שֶׁקָּשָׁה לְמַטָּה כִּפְלַיִם, כָּךְ יָפָה לְמַעְלָה – כִּפְלַיִם. אָמַר רַב פָּפָּא:

2 תוספות על בבא בתרא פתח ↗

ואין צריך לומר כתובו. וכותבין בלא רשותו כל זמן שלא חזר בו ומיהו יכול לחזור בו כדאמרינן לקמן בפ' המוכר את הספינה בבא בתרא דף עז. זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה והא דאמרינן בריש אע"פ כתובות דף נה. ושם ד"ה כתובו כתובו וחתומו והבו ליה קנו מיניה לא צריך לאימלוכי ביה לאו דוקא משום דאמר להו כתובו דאפי' לא אמר להו נמי כדאמרינן הכא אלא משום דבעי למימר לא קנו מיניה צריך לאימלוכי ביה אע"ג דאמר להו כתובו:

3 תוספות על בבא בתרא פתח ↗

אמאן דלא ציית דינא כו'. תימה מודעא דמאי אי דגיטין ודמתנה גלוי מילתא הוא דודאי הוא אנוס בשום ענין שאין יכול לבא לבית דין ואי דזביני והא אמר רבא לא כתבינן מודעא אזביני וכ"ת רבה ורב יוסף לית להו דרבא מ"מ הוה ליה למיפרך ולשנויי כדפריך בסמוך אנהרדעי ועוד והא אביי ורבא גופייהו דאמרי תרוייהו אפי' עלי ועליך א"כ לא איירי במודעא דזביני וכי ההוא מעשה דפרדיסא לא שייך הכא דאפי' ציית דינא פשיטא דכתבינן:

4 בבא בתרא פתח ↗

אָמַר רַב יְהוּדָה: הַאי מַתַּנְתָּא טְמִירְתָּא – לָא מַגְבֵּינַן בַּהּ. הֵיכִי דָּמֵי מַתַּנְתָּא טְמִירְתָּא? אָמַר רַב יוֹסֵף, דְּאָמַר לְהוּ לְסָהֲדִי: ״זִילוּ אִטַּמּוּרוּ וְכִתְבוּ לֵיהּ״. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: אָמַר רַב יוֹסֵף, דְּלָא אָמַר לְהוּ: ״תִּיתְּבוּ בְּשׁוּקָא וּבְבָרָיָתָא וְתִכְתְּבוּ לֵיהּ״. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ סְתָמָא.

1 ואצ"ל כתובו הקשו תוס' הא הוה מפיהם. עיי' סוף דברי תוס' ובנומוק"י שהעדי' כותבי' בלשון שטר העדנו עליו פלוני. וזה שיטת ר"י בתוס' דכתובו' שם ועיי' ש"ע ח"מ סי' ס"א סעי' יו"ד ולאותה שיטה לא צריכי' רצון המתחייב והוה עדות דאורייתא. אלא שצל"ע מש"ס גיטין ע' ע"א דא"כ לתחייב אלם קרבן שבועה דהומ"ל העדנו עליו פלוני בכך וכך ולא בעי רצון המתחייב ולא ראוי להשדה וצ"ע. ואולי י"ל כיון דהגדה ראשונה שהגיד אינו יודע לך עדות לא הי' מפיהם שהרי אלם הוא אלא מפי כתב ואותו כתב א"א לכתוב בלשון שטר העדנו עליו שאינינו יודע לו עדות זה א"א נמצא אין לאותה הגדה דין עדות ויכול שוב לחזור ולהגיד בהיפוך וכל זמן שיכול לחזור ולהגיד לא מתחייב בקרבן שבועה וצ"ע בר"ן פ' שבועת העדות ע"ש דף ש"א ע"א בדפוס זולצבאך הודאה בפני ב' מ"ש רשב"ם דהמלוה את חברו בעדי' א"צ לפורעו בעדי' לשון זה צ"ע דהא בהודאה קיימי' ולכ"ע א"צ לפורעו בעדי' כמבואר שם:

2 סתם קנין לכתיבה עומד פי' ויש בו קצת כח מעב"ד שאצ"ל כתובו. וקצת כסהדותא בעלמא שהרי יכול למחות בו ולחזור שלא יכתוב שטר כמ"ש תוס' ד"ה ואין וכו':

3 אפי' עלי ועליך עיי' היטב שיטת רמב"ן בחי' ובמלחמו' דרבה ור' יוסף מיירי במוסר מודעא ונהרדעי מיירי בלי מסירת מודעא ובהא אמר רבא אין כותבי' מודעא אזביני בלי מסירה ולק"מ ק' תוס' ד"ה אמאן דלא ציית דינא וכו' ע"ש ולדבריו פי' מודעא לשון שבירה וביטול כמו ויודע בהם אנשי סוכ' ולא לשון ידיעה ע"ש בפנים ולקמן אי"ה דף מ"ח יבואר אם יעזרנו ה':

4 דלא אמר להו תיתבו בשוקא ובריתא. זהו גי' רשב"ם והחשש שלא כ' אלא להטעות את זה האיש המקבל מתנה שעשה לו שום טובה ורצה להראו' לו כאלו נותן לו מתנה ובאמת כבר מכר או נתן קרקע זו לאחר עד שיצוה לכתוב בשוקא ובראי שנראה כוונתו רצוי' למתנה גמורה. וזה נראה שיטת הראב"ד בהשגה רפ"ה מהל' זכי' ע"ש. אך הרמב"ם שם נראה דגריס כגי' ר"ח והחשש הוא שעושה קניניא עם זה ונותנו לזה עתה במתנה להבריח מאחר שרוצה למכרו אח"כ וע"כ הוא מצוה לעדי' שלא יפרסמו הדבר וכדי שלא יחרוך רמי' צידו בטלו חז"ל המתנה של עכשיו וכל זה כשצוה לעדי'. לכל הפחו' לא תיתבו בשוקי. אבל כשלא אמר דבר רק סתמא מהיכי תיתי לחושדו כלל. ולדינא נמי קיי"ל כל"ק דכל שלא החמיר עליהם ואמר אטמירו בפירוש. לא חשדינן לי' בקניניא והמתנה קיימת. וכמ"ש הרמב"ם שם הלכה א'. אך כל זה כשהעדי' בפנינו ומעידי' שלא א"ל אטמירו. אך שטר מתנה הבא לפנינו וכ' ב"י סתמא ואין העדי' לפנינו ואין אנו יודעי' אם ציוה להעדי' אטמירו או לא זה הוא דקמיבעי' לש"ס סתמא מאי פי' מי חיישי' שמא אלו הי' העדי' בפנינו הי' מתברר לנו שהי' טמירתא או לא. ומסיק דחיישי' עד שיכתבו בפי' בשטר דא"ל בפרהסי' ולאו דוקא שא"ל כך אלא עכ"פ שלא א"ל אטמירו וממילא הוה כאלו א"ל כתבו בשוקו ובראי וזה נראה כוונת הרמב"ם שם בהלכה ב' למעיין שם:

« חידושי חתם סופר על בבא בתרא ל״ט ×¢×´×‘ חידושי חתם סופר על בבא בתרא מ״א ×¢×´× »