חידושי חתם סופר על בבא בתרא כ״ח

1 חזקת הבתים והבורו' וכו' מיום ליום. בעירובין מ"ה ע"א כ' תוס' דכולי' מתני' דברי ר' ישמעאל הם. והיינו לשמואל לקמן ל"ו ע"ב דס"ל דלרבנן בעי' ג' בצירות וכו' וכן פסק רמב"ם וא"כ ת"ק דמתני' דלא אזיל בתר בצירות בבית השלחין ע"כ ר' ישמעאל היא וכתוס' עירובין הנ"ל. אך לרב לקמן ל"ו ע"ב דלרבנן ג' שנים מיום ליום א"כ רישא רבנן דר' ישמעאל ואה"נ דאפי' שדה בעל נמי מיום ליום אלא דבבית השלחין פליג ר"י ור"ע. ועיין שכן משמע לשון רמב"ם בשמעתין ונראה הא דאמר ר"ה כ"ט ע"א והוא שאכלן רצופי' מהו דתימא למעוטי מקוטעי' קמ"ל פירשב"ם דדוקא קתני למעוטי מפוזרות עכ"ל ע"ש משמע מלשונו דר"ה מלשון מיום אל יום מפיק לי' למעוטי מפוזרו' והיינו משום דלמעוטי מקוטעו' לא צריך דמהיכי תיתי לומר שנים מקוטעות אלא אי ת"ק היינו ר' ישמעאל וכמ"ש תוס' עירובין הנ"ל א"כ נקיט מיום אל יום איידי דסיפא והכי קאמר שלחין ג' שנים מיום אל יום ובעל ג' שנים ואינם מיום אל יום. אבל ר"ה ס"ל כרבו רב דרבנן דר"י ג' שנים קאמרו. ורישא רבנן וכיון דרישא וסיפא לאו חד תנא הוא. א"כ לא יתכן לומר דנקיט מיום אל יום לאפוקי מקוטעי' דפשיטא מהיכי תיתי דמקוטעי' קאמר אע"כ למעוטי מפוזרו' אתי לאשמועי':

2 שדה בית הבעל וכו'. פירש"י שאין לך אדם שרואה את חברו זורע את שדהו לאכול פירות העשוי לשנה ושותק עכ"ל מדוקדק לשונו משמע דס"ל לר' ישמעאל ור' עקיבא מיד בשנה ראשונה אדם מקפיד ומ"מ בעי ג' שנים שיהי' מוחזק לישתק על הקפדה והיינו דילפינין משור המועד אבל רבנן ס"ל אינו מקפיד עד ג' שנים כדאמר רבא לקמן וכ' ת"ח דגם במסקנא קיימא הכי ובג' שנים ליכא אלא קפידא א' ומ"מ הוה חזקה דלא ילפי משור המועד ובזה מיושב ק' תוס' ד"ה שתא קמייתא וכו' עיין לקמן כ"ט ע"א וק"ל:

3 הרי הם י"ח חדש עתו"ס ומ"ש תי"ט ודבריו דחוקי' ועמ"ש לעיל בסמוך בזה ועיין פי' רמב"ן דכ' דסד"א דג' חדשי' מקוטעי' קמ"ל וא"ש אך לפירש"י דס"ל דבג' חדשי' זורע וקוצר א"כ אה"נ אי אירע לו שאסף תבואה בג' חדשי' מקוטעי' סגי לי' בהכי שהרי אכל תבואתה וליתי' לתי' רמב"ן ואולי י"ל ה"א אי נתעברה שנה האמצעי בעי' י"ג חדשי' וכן דעת פר"ח בי"ד סי' נ"ז וע"ש ש"ך סקמ"ג ע"ש קמ"ל דבי"ח חדשי' סגי. והנה בהג"ה מיימ' פי"ב מטוען שכ' בשם ר"א דבאתרא דמוברי באגי סגי באכלה שנה ונרה שנה וזרעה שנה דהניר שבנתיים נחשוב כמו אכילה ודלא כרשב"ם ע"ש ומ"מ נ"ל דוקא בג' שנים שלימו'. אבל שדה הבעל לר' ישמעאל בודאי בעי' ג' אכילו' ממש ואפשר היינו דהדר קתני הרי י"ח חדש למעוטי מפוזרו' אע"ג דכבר קמ"ל ברישא מ"מ לא דמי רצופות דרישא לדסיפא:

4 כנס את תבואתו וכו' מאי דמייתי תוס' מאמוראי דבבל דהוה בציר בתשרי וכבר כלה קיץ אע"ג דבא"י קדים בציר טפי כדכתי' במרגלי' והימים ימי ביכורי ענבים. מ"מ מוכרחי' שפיר דעכ"פ קיץ קדים לבציר בכל מקום לפי מה שהוא ואמנם בפי' המשניות לרמב"ם הבנתי פי' מחודש במתני' דפי' כנס תבואתו תבואה ממש חטי' וכדומה אלא ששדה שאין בה אילן רק תבואה ואין בו צל כלל קרי שדה לבן. ואם יש בו גם אילנו' עם התבואה קרי לי' שדה אילן ואמר כנס תבואתו מן השדה בחג האסיף דכל ימות החמה הי' התבואה מונחת בשדה לייבש עד החג ושוב מסק לקי' זיתיו. ואח"כ הגיע זמן כניסת תאנים שהי' מונחי' לייבש מחצי סיון עד בתוך החורף והוה כסדר השנה ומיושב הכל בעזה"י ע"ש:

5 שמעתי מהולכי אושא י"ל דסנהדרין גלו מאושא לשפרעם וכו' ושוב חזרו לאושא ע"ש במס' ר"ה ואפשר הניחו שם שדות כשיצאו משם ושוב כשחזרו הי' דנין עליהם דומי' דלקמן שדות בכסף יקנו וכו' עיין וק"ל נפקא לי' מרשות מוכר וקם לי' ברשות לוקח ענין השקלי' וטרי' דהוה ס"ל דכל עצמו לא אתאינן אלא משום דיש למערער חזקת מרא קמא. וס"ל בשתק ג' שנים ה"ל כנשתקע שם בעלי' הראשוני' ממנו ובטל לי' חזקת מרא קמא וממילא בכל ספק טענותיהם אזלי' בתר המחזיק השתא בקרקע עיין בירושלמי דמייתי תוס' סוכה למ"ד ע"ב ד"ה וקרקע וכו' יש יאוש לקרקע וכו' נשתקעו ולא נתיאשו וכו' וכבר פרשתי ירושלמי הלז במקום אחר:

6 ואידך כי לא נגח מאי ליחייבו. יש לעיין לפי' הר"ר עזרא תיקשי לאביי דהא חזינן ביום ג' כי נגח פעם רביעי' לא מחייב עד יום ד' ויש לדחוק בזה למ"ד ליעודי גברא. אמנם לפי הנ"ל א"ש דעכ"פ נפיק מתורת תם בנגיחה שלישי' ולחזקת מועד לא הגיע אבל עכ"פ מתורת תם נפיק שהרי אי לא נגח רק נגיחה ג' ביום ג' מ"מ ביום ד' הוה מועד נמצא עכ"פ מנגיחה ג' נפיק מתורת תם והה"נ הכא מדשתיק ג' שנים נפיק מחזקת מרא קמא. והכא כיון דנפק מחזקת מרא קמא. הא ממילא קם לי' בחזקת מי שיושב בתוך הקרקע ונהנה מפירותי' ובכי האי גוני אמר רבא לקמן כ"ט ע"ב הממע"ה אע"ג דהתם לא קיי"ל כרבא אבל עכ"פ הכא בס"ד ה"א דהכי ילפינין משור המועד:

7 אלא מעתה חזקה וכו' בתוס' סד"ה אלא מעתה וכו' כתבו דא"כ עד נגיחה חמישי' לא לחייב וכו' עכ"ל וצ"ע הא ברביעי משיצא מביתו מבלי שמירה כראוי כבר הוחזק לעבור ג' התראו' ושוב כשנגח ליחייב. ועיין סנהדרין פ"א ע"ב וצ"ע: הכא חברך חברא אית לי' וכו' פי' אבל בשור המועד אפי' אית לי' חברא שהועד שורו יהי' כשחוק בעיניו שיאמר אולי יאמרו כן בפני. אביא עדי' להזימן. ושוב בפעם אחרונה כשיעידו בפניו ולא יכול להזימם מ"מ יאמר נא חשבתי שאהי' יכול להזימם ע"כ לא חשתי לשמור כראוי. משא"כ הכא אדרבא כיון ששמע שזה מחה ואז עדיי' הי' שטרו בידו הי' לו לשמרו שלא יבוא לערער עליו אחר זמן ולא יהי' יכול לברר קנינו זהו מה שנ"ל בכוונתו של פירש"י אלא שעיקור חסר מהגמרא. ובתוס' משמע והועד בבעליו גז"ה בעלמא הוא ואה"נ בהעדאה שייך נמי חברך חברא אית לי' אלא שגז"ה הוא:

8 ולר"מ דאמר קירב וכו' לכאורה לאו דוקא לר"מ דאפי' מאן דפליג בשור מודה הכא ובשאר דוכתא מטעם שכ' מג"א סי' קי"ד סקי"ג ואפי' רבנו פרץ לא פליג התם אלא מטעם שכ' הרב"י שם דלענין מידי דזכירה עדיף ריחוק מקירוב אבל הכא כ"ע מודי'. וצ"ל בב"ק דמייתי ש"ס מזב וזיבה התם נמי יומא קאגרים כמו בשור ובדבר דאוירא דיומא גרים עיין וק"ל:

9 עצה טובה קמ"ל פי' לפע"ד דבגלות אין כאן דין חזקה ולא מחאה משום שלום מלכות שלא ירגישו מלכי בבל שדעתם לחזור לא"י כשהם מוחים במי שמחזיק בקרקעותיהם כבורח מחמת מרדין ל"ח ע"ב. ומשו"ה עצה טובה שלא ימחו' אלא ישמרו שטרותיהם וגם עצה טובה שהשטרות יטמנו בקרקע שלא יראו החוצה ויודע למלכות ושלא ירקבו יתנום בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים. וגם עצה טובה לבנו' בתים ולנטוע גנו' כמתיאש מלחזור לא"י והכל עצה טובה משום שלום מלכות: