חידושי חתם סופר על בבא בתרא ל״ג

1 אוקמי' בידי' יש לעיי' לפירשב"ם דאודי לי' ממש א"כ מאי אוקמי בידי' דקאמר מה צריך לאוקמו' בידי' בדינא דר"ח פשיטא כיון דאודי לי' יכנס הוא לתוך קרקעו וי"ל דאידך אודי לי' שהוא קרוב אבל סבר הי' זה כיון שכבר זכה ע"י אלים גבר כבר נתיאש רב אידי מקרקעו וקנאה ביאוש ואתא לקמי' דר"ח ואוקמי' בידי' דרב זביד דאין קרקע ניקני' ביאוש לשיטת רשב"ם לקמן מ"ד ע"א ובתוס' ד"ה דוקא וכו' ועיי' היטב בתוס' ר"פ לולב הגזול. והא סבור ר"ח דעכ"פ הפירו' קנה ביאוש ופליגי עליו אביי ורבא. כנ"ל לשיטת רשב"ם. ולהתוס' שלא הודה לו שהוא קרוב טפי רק מרצונו נתן לו צ"ל הא דאוקמי' ר"ח בידי דרב זביד פי' בלי שטר מתנה ממנו כי שפט ר"ח מסתמא כיון שמרצונו נותן לו יודע בעצמו האמת שר"ז קרוב טפי. ולא בעי שטר מתנה ממנו. ומ"מ לא סמוך על ס' זו להוציא הפירות שכבר אכל ואביי ורבא ס"ל להוציא הפירות:

2 ועיי' שיטת ר"ח שבתוס' ועיי' שיטת חי' רמב"ן והוא מילתא אחריתי משיטת ר"ח. אלא שרב אידי הי' בודאי בן אחיו של מת וההוא גברא הי' ספק בן אחיו אביו ואין לו שום חלק במקום רב אידי וספק ג"כ בן אחיו ויש לו החצי. וגם רב אידי מסופק בהא אך כיון דלרב אידי יש לו בודאי החצי בנכסי' ואידך ס' אם יש לו כלל מוקמי' בידי דרב אידי כמו ספק ויבם ועמ"ש תוס' ריש מס' ב"מ ד"ה זה נוטל רביע וק"ל:

3 כיון דאודי אודי ומהדר לי' כל הפירו' שאכל וצ"ע לקמן קמ"ו ע"ב ברשב"ם ד"ה ושמין להם וכו' הכא מאי אי שמין לי' בזול או בשוויין ממש: מה לי לשקר במקום עדי' ל"א עיי' מהרש"א. ומיהו ברי"ף משמע קצת דאפשר לפרש ר"ח אפירי קאי דאקרקע ידע דלא אילימי מגו לגרוע עדי'. אבל להחזיק זוזי דמי פירי בידו של זה מהני דמגו להחזיק מועיל עם צירוף חזקת ממון וכמו עדי' להוציא. וגם על זה פליגי אביי ורבא וק"ל:

4 אייתי חד סהדא דאכלה שני חזקה. בר"ן פ"ב דכתובו' פסק ב' שאמרו כתב ידינו הוא זה וא' מהם אמר פרוע הוא דהפה שאסר הוא הפה שהתיר ופרוע הוא דלא דמי לאחד אומר נתקדשה ונתגרשה וא' אומר נתקדשה ולא נתגרשה דתרווי' בא"א קמסהדי והאי דאומר נתגרשה הוה דבריו של א' במקום שנים. התם ליכא למימר הפה שאסר ואמר נתקדשה הוא הפה שהתיר נתגרשה. דהתם ליכא למימר אי בעי שתיק דהוא רצה לעשותה גרושה ממנו לאוסרה בקרוביו ולכהונה משא"כ כ"י הוא זה ופרוע מהימן במגו דאי בעי שתיק. ע"ש. והנה יש לעיי' אי לית לי' למערער אלא ב' עדי' שהקרקע של אבותיו וא' מהם הוא העד המעיד על אכילת פירות ג' שני'. היכי לדיינא להאי דינא נימא הפה שאסר הוא הפה שהתיר או נימא ליכא מגו דאי בעי שתיק דרצה לחייבו בפירות. ואת"ל רצה לחייבו בפירות א"כ סהדי לאורועי לי' אתי. וצריך להחזיר גם הפירות כבנסכא. או דלמא אע"ג דלית לי' מגו דשתיק דלמא לאורועי לי' אתא מ"מ הא כל עצמו דנסכא הוא מטעם שכ' תוס' בשם ריב"ם דכל זמן שלא נשבע להכחיש העד ה"ל הע"א כשני' ולא יועיל מגו. והכא אלו הי' כשני' המעידי' שאכל שני חזקה מוקמי' בידי' וכן נראה מאריכו' לשון הש"ס כי אתא אחרינא בהדי' מוקמי' לי' בידי' וכו' נמצא אע"ג דאמרי' סהדי לאורועי לי' אתא ולית לי' מגו דשתיק ומוקמי' ארעא בחזקת אבהתא מ"מ פירי לא מפקינן דלא דמי לדנסכא וכן נלע"ד ואפשר דבהכי איירי שמעתין ובהכי הוא דטעי רבנן דקמי אביי: