שד"ל על בראשית ל׳

מהדורה: שד"ל, דפוס ראשון

« שד"ל על בראשית כ״ט:ל״ה שד"ל על בראשית ל״א:ב׳ »

37 תוספות על בכורות פתח ↗

או שראש הזנב מפצל את העצם - פי' בקונטרס שנקלף העור והבשר ונשאר העצם מגולה כמו אשר פצל וקשה דבלשון משנה והש"ס הוה ליה למימר ונקלף ונראה לפרש שמפצל את העצם לשנים כמו מפוצלות דגבי קרנים חולין נט: שמפוצלות לכאן ולכאן והתם בתוספתא פ"ד קתני או שיהיה ראש הזנב מפוצל לשני עצמות:

39 סנהדרין פתח ↗

לוֹמַר שֶׁאֵין לוֹקִין עָלָיו, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: לֹא מִן הַשֵּׁם הוּא זֶה, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּהָוֵה לֵיהּ לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה, וְכׇל לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה אֵין לוֹקִין עָלָיו. מִכְּלָל דְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: לוֹקִין עָלָיו. הַנּוֹדֵר בִּשְׁמוֹ וְהַמְקַיֵּים בִּשְׁמוֹ, הֲרֵי זֶה בְּלֹא תַעֲשֶׂה. הַנּוֹדֵר בִּשְׁמוֹ וְהַמְקַיֵּים בִּשְׁמוֹ, מְנָלַן? דְּתַנְיָא: ״וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ״ – שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵירוֹ ״שְׁמוֹר לִי בְּצַד עֲבוֹדָה זָרָה פְּלוֹנִית״. ״לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ״ – שֶׁלֹּא יִדּוֹר בִּשְׁמוֹ וְלֹא יְקַיֵּים בִּשְׁמוֹ, וְלֹא יִגְרוֹם לַאֲחֵרִים שִׁידְּרוּ בִּשְׁמוֹ וְשֶׁיְּקַיְּימוּ בִּשְׁמוֹ. דָּבָר אַחֵר: ״לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ״ – אַזְהָרָה לַמֵּסִית וְלַמַּדִּיחַ. מֵסִית, בְּהֶדְיָא כְּתִיב בֵּיהּ: ״וְכׇל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְגוֹ׳״. אֶלָּא, אַזְהָרָה לַמַּדִּיחַ. וְלֹא יִגְרוֹם לַאֲחֵרִים שֶׁיִּדְּרוּ בִּשְׁמוֹ וְשֶׁיְּקַיְּימוּ בִּשְׁמוֹ. מְסַיְּיעָא לֵיהּ לַאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: אָסוּר לְאָדָם שֶׁיַּעֲשֶׂה שׁוּתָּפוּת עִם הַנׇּכְרִי, שֶׁמָּא יִתְחַיֵּיב לוֹ שְׁבוּעָה וְנִשְׁבָּע בַּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלּוֹ, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: ״לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ״. כִּי אֲתָא עוּלָּא, בָּת בְּקַלְנְבוֹ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְהֵיכָא בָּת מָר? אֲמַר לֵיהּ: בְּקַלְנְבוֹ. אֲמַר לֵיהּ: וְהָכְתִיב ״וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ״? אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל עֲבוֹדָה זָרָה הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה – מוּתָּר לְהַזְכִּיר שְׁמָהּ. וְהָא הֵיכָא כְּתִיבָא? דִּכְתִיב: ״כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ״. וְאִי לָא כְּתִיבָא – לָא? מֵתִיב רַב מְשַׁרְשְׁיָא: רָאָה אַחַת מְרוּבָּה כְּשָׁלֹשׁ, שֶׁהִיא כְּמִגַּדְיוֹן לְשִׁילֹה, שֶׁהֵן שְׁתֵּי טְבִילוֹת וּשְׁנֵי סְפוֹגִין – הֲרֵי זֶה זָב גָּמוּר. אָמַר רָבִינָא: גַּד נָמֵי מִכְתָּב כְּתִיב, דִּכְתִיב ״הָעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן״. אָמַר רַב נַחְמָן: כֹּל לֵיצָנוּתָא אֲסִירָא, חוּץ מִלֵּיצָנוּתָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה דְּשַׁרְיָא, דִּכְתִיב: ״כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ ... קָרְסוּ כָרְעוּ יַחְדָּו לֹא יָכְלוּ מַלֵּט מַשָּׂא״. וּכְתִיב: ״דִּבְּרוּ ... לְעֶגְלוֹת בֵּית אָוֶן יָגוּרוּ שְׁכַן שֹׁמְרוֹן כִּי אָבַל עָלָיו עַמּוֹ וּכְמָרָיו עָלָיו יָגִילוּ עַל כְּבוֹדוֹ כִּי גָּלָה מִמֶּנּוּ״. אַל תִּקְרֵי ״כְּבוֹדוֹ״, אֶלָּא ״כְּבֵידוֹ״. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַאי דִּכְתִיב ״וְעַתָּה יוֹסִפוּ לַחֲטֹא וַיַּעְשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים וְגוֹ׳״ – מַאי ״כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים״? מְלַמֵּד שֶׁכׇּל אֶחָד וְאֶחָד עֹשֶׂה דְּמוּת יִרְאָתוֹ וּמַנִּיחָהּ בְּכִיסוֹ, בְּשָׁעָה שֶׁזּוֹכְרָהּ מוֹצִיאָהּ מִתּוֹךְ חֵיקוֹ וּמְחַבְּקָהּ וּמְנַשְּׁקָהּ. מַאי ״זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן״? אָמַר רַבִּי יִצְחָק דְּבֵי רַבִּי אַמֵּי: שֶׁהָיוּ כּוֹמָרִים נוֹתְנִים עֵינֵיהֶם בְּבַעֲלֵי מָמוֹן, וּמַרְעִיבִים אֶת הָעֲגָלִים, וְעוֹשִׂין דְּמוּת עֲצַבִּים, וּמַעֲמִידִין בְּצַד אֲבוּסֵיהֶן, וּמוֹצִיאִין אוֹתָן לַחוּץ. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אוֹתָן רָצִין אַחֲרֵיהֶן וּמְמַשְׁמְשִׁין בָּהֶן, אוֹמְרִים לוֹ: עֲבוֹדָה זָרָה חָפֵץ בְּךָ, יָבֹא וְיִזְבַּח עַצְמוֹ לוֹ. אָמַר רָבָא: הַאי ״זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן״? ״עֲגָלִים יִשָּׁקוּן לִזְבֹּחַ אָדָם״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא אָמַר רָבָא: כׇּל הַזּוֹבֵחַ אֶת בְּנוֹ לַעֲבוֹדָה זָרָה, אֹמֵר לוֹ: דּוֹרוֹן גָּדוֹל הִקְרִיב לוֹ, יָבֹא וְיִשַּׁק לוֹ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: ״וְאַנְשֵׁי בָבֶל עָשׂוּ אֶת סֻכּוֹת בְּנוֹת״, וּמַאי נִיהוּ? תַּרְנְגוֹלֶת. ״וְאַנְשֵׁי כוּת עָשׂוּ אֶת נֵרְגַל״, וּמַאי נִיהוּ? תַּרְנְגוֹל. ״וְאַנְשֵׁי חֲמָת עָשׂוּ אֶת אֲשִׁימָא״, וּמַאי נִיהוּ? בַּרְחָא קַרְחָא. ״וְהָעַוִּים עָשׂוּ אֶת נִבְחָן וְאֶת תַּרְתָּק״, וּמַאי נִיהוּ? כֶּלֶב וַחֲמוֹר. ״וְהַסְפַרְוִים שֹׂרְפִים אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ לְאַדְרַמֶּלֶךְ וַעֲנַמֶּלֶךְ אֱלֹהֵי סְפַרְוָיִם״, וּמַאי נִיהוּ? הַפֶּרֶד וְהַסּוּס. אַדְרַמֶּלֶךְ – דְּאָדַר לֵיהּ לְמָרֵיהּ בִּטְעִינָה, וַעֲנַמֶּלֶךְ – דְּעָנֵי לֵיהּ לְמָרֵיהּ בִּקְרָבָא. אַף חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה בִּיקֵּשׁ אָבִיו לַעֲשׂוֹת לוֹ כֵּן, אֶלָּא שֶׁסָּכַתּוּ אִמּוֹ סָלָמַנְדְּרָא. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: יוֹדְעִין הָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁאֵין בָּהּ מַמָּשׁ, וְלֹא עָבְדוּ עֲבוֹדָה זָרָה אֶלָּא לְהַתִּיר לָהֶם עֲרָיוֹת בְּפַרְהֶסְיָא. מֵתִיב רַב מְשַׁרְשְׁיָא: ״כִּזְכֹּר בְּנֵיהֶם מִזְבְּחוֹתָם וְגוֹ׳״, וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כְּאָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ גַּעְגּוּעִין עַל בְּנוֹ? בָּתַר דַּאֲבִיקוּ בַּיהּ. תָּא שְׁמַע: ״וְנָתַתִּי פִּגְרֵיכֶם עַל פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם״. אָמַר: אֵלִיָּהוּ הַצַּדִּיק הָיָה מְחַזֵּר עַל תְּפוּחֵי רָעָב שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם. פַּעַם אַחַת מָצָא תִּינוֹק שֶׁהָיָה תָּפוּחַ וּמוּטָל בָּאַשְׁפָּה. אָמַר לוֹ: מֵאֵיזֶה מִשְׁפָּחָה אַתָּה? אָמַר לוֹ: מִמִּשְׁפָּחָה פְּלוֹנִית אֲנִי. אָמַר לוֹ: כְּלוּם נִשְׁתַּיֵּיר מֵאוֹתָהּ מִשְׁפָּחָה? אָמַר לוֹ: לָאו, חוּץ מִמֶּנִּי. אָמַר לוֹ: אִם אֲנִי מְלַמֶּדְךָ דָּבָר שֶׁאַתָּה חַי בּוֹ, אַתָּה לָמֵד? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: אֱמוֹר בְּכׇל יוֹם ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״. אָמַר לוֹ:

1 הבה לי בנים: עומק כוונתה לא היה אלא שיקח את שפחתה, ויעקב לא רצה להבין כך עד שפירשה לו בביאור.

2 ותלד על ברכי: כתרגומו. וכן ילדו על ברכי יוסף, וכן מדוע קדמוני ברכים איוב ג' י"ב, וכן על ברכים תשעשעו ישעיה ס"ו י"ב אשתדל בגדולם כאלו בני הם.

3 ותלד ליעקב בן: הזכיר בכל השפחות ליעקב ולא כן בראובן שמעון לוי יהודה ויוסף, להגיד שאינם כבני שפחות, אם הם בני האדון כי הוא חפץ ומודה בהם כבני הגבירות, ואמר בלאה ותלד ליעקב בן חמישי, ותלד בן ששי ליעקב, בעבור רבוי בכי לאה, לומר כי בכלם יחפוץ ואת כלם יקרב הרמב"ן. ואולי הטעם שאמר ליעקב בחמישי ובששי הוא כי מאחר שכבר נתנה שפחתה ליעקב והעמידה על ידה שני בנים גד ואשר מלבד ארבעה בנים שילדה היא, היה אפשר לומר שהחמישי והששי לא יהיו כבני הגבירות, לכך נאמר בהם ליעקב.

4 נפתולי: ענין התאבקות והתחבקות ומלחמה בידים להפיל איש את רעהו ראב"ע lotta מל' פתיל ונפתל, וקרוב לו שרש לפת, שענינו עוות ילפתו ארחות דרכם, איוב ו' י"ח, ומצאנו וילפת שמשון שפט' י"ו כ"ט שענינו חבוק.

5 אלהים: לחזוק, כמו הררי אל. מלות כמו נפתולי אלהים נפתלתי אינן ברש"י כ"י.

6 בגד: אין צורך לְחַלֵק התבה לשתים. אך הכוונה במזל טוב, כמו למטה באשרי, וכן בתרגום אלכסנדרי, ומ"מ עומק הכוונה אינו אלא בא גד, כלו' הבן הזה בא לי במזל טוב, וכן באשרי, הבן הזה בא לאשרי, כי עתה יְאַשְׁרוּנִי.

7 כי אשרוני בנות: עבר במקום עתיד עתה הנשים תאשרנה אותי. אשר פועל נאמר על הַמְחַשֵׁב חברו מוצלח, ולפעמים ג"כ מקנא בו כמו אנחנו מאשרים זדים מלאכי ג' ט"ו.

8 המתרגם האלכסנדרי תרגם mandragorae, וכן אונקלוס תרגם יברוחין שהוא גם בל' ערבי שם המנדראגורי, והיו הקדמונים עושים מהם כשפים filtra להביא אהבתם בלב זולתם, ולפיכך בעדות דיאוסקורידי היו קוראים אותם Circaeae ע"ש circe, ואומרים כי כן דודאים נגזר מדודים שענינו אהבה. וכל זה רחוק מאד בעיני, כי רחל לא היתה צריכה לכשפים כדי שיאהבנה אישה שכבר היה אוהב אותה מכל נשיו, עד שאמרה לה לאה המעט קחתך את אישי, גם לא נזכר כלל שנתנה ליעקב לשתות מיץ הדודאים ההם. וראב"ע הזכיר יש אומרים שהם מועילים להריון, והוא אומר כי בהפך תולדתם קרה. והרמב"ן כתב כי האנשים אומרים כי שרש הדודאים מועיל להריון, אך ראובן לא הביא השרש רק הפרקים, והוא אומר כי לאה רצתה בדודאים להשתעשע בהם ולהתענג בריחם כמו שכתוב הדודאים נתנו ריח, ולזה דעתי נוטה, ואנחנו לא נדע איזה פרח הם הדודאים. וקלער' אומר שאם באנו לומר באמדן הדעת איזה פרח היה, אפשר לומר שהוא הנקרא Amono שריחו טוב, ופריו דומה בצורתו לענבים, גם לסלים הנקראים דודאים ירמיה כ"ד א'.

9 אלי תבוא: באהלי.

10 כי שכור שכרתיך: תחלת הנחת שרש שכר כשהמקבל השכר הוא עצמו עובד עבודה למי ששכרו, ואח"כ הושאל כשהמקבל השכר אינו עושה העבודה בידו אלא נותן לשוכר בהמתו לאו דבר אחר שברשותו על מנת שהשוכר יהיה נהנה מהבהמה או מהבר ההוא, על דרך ושכר הבהמה איננה זכריה ח' י' וימצא אניה ויתן שכרה יונה א' ג', בתער השכירה ישעיה ז' כ', וכן בל"ח שוכר בית וזולת זה, וכן כאן יעקב היה באופן מה ברשות רחל, כי רוב דירתו היה אצלה, והיא בשכר הדודאים שקבלה נתנה יעקב ללאה.

11 שכרתיך: לקחתיך בשכר.

12 נתן אלהים שכרי: יש לשאול ספור דודאים למה נכתב? והיה נראה כי לפי שאמרה שכור שכרתיך בדודאי בני לכך קראה שמו יששכר, ולפיכך הוצרך ספור הדודאים, אך קשה כי הכתוב אומר שקראתו יששכר ע"ש אשר נתן אלהים שכרי כי נתתי שפחתי לאישי, ולא ע"ש שכור שכרתיך בדודאי בני, ונ"ל כי מחשבת לאה בהנחת השם הזה היה באמת ע"ש כי שכור שכרתיך אך תקנה לשונה והזכירה דבר שהוא יותר חשוב, והוא אשר נתתי שפחתי לאישי, וכיוצא בה למטה אסף אלהים את חרפתי, ואח"כ החליפה לשונה שלא להזכיר צערה. וקראה שמו יוסף לא על שם אסף חרפתי אלא ע"ש יוסף ה' לי בן אחר. ואיגל מוסיף כי הוצרך לכתוב ענין הדודאים, שאם לא כן לא היינו מבינים איך אמרה אח"כ הפעם יזבלני אישי.

13 זבדני: אין לו רע, והנכון כתרגום ירושלמי ואחריו רמב"ן הוא מלשון זוודין בארמי שענינו צידה. ור' יונה ורד"ק פירשו ענין מתנה על פי לשון ערבי.

14 אם נא מצאתי חן בעיניך: לשון קצרה, ושיעורו אם מצאתי חן בעיניך אל תלך מאתי כי נחשתי כי ברכני ה' בגללך נתה"ש פירוש ראשון.

15 ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי: כמו שעשית אתה לביתך שנתעשרת על ידי רמב"מן.

16 הסר משם: אסיר משם ואמסר בידך כל הצאן אשר הם על התארים האלה, וכל אשר יוולדו מכאן ולהבא על התארים האלה הם יהיו שכרי, בדרך הזה לא יהיה לך מקום לחשוד אותי, אחר שלא הנחת בידי כלום מן הגוונים האלה רש"י ואחרים.

17 והיה שכרי: אם היתה הכוונה כפירוש המדקדק הגדול שהזכיר הראב"ע אלו שאסיר משם יהיו לי לשכרי, היה הכתוב אומר והיו שכרי, עכשו שכתוב והיה, הכוונה הענין הזה, התנאי הזה, כלומר אותם שיוולדו על התאר הזה, יהיו שכרי.

18 נקד: מנומר בחברבורות דקות כמו נקודה רש"י.

19 טלוא: בושארט וראז' אומרים שענינו אדום או שחור ובו חברברות לבנות, וכן תרגם אנקלוס רקוע, ובערבי רַקְעָא הוא שה הלבן מן הצדדים, ורִקָאע הוא מה שהוא שחור ולבן. מה שכתוב ברש"י לשון טלאים צ"ל לשון טלאי, וכן היא בכ"י.

20 חום: נוטה לשחור, ונגזר מן חם, ובערבי אחם ענינו שחור וקרוב לו בארמי אוּכָם ומזה ג"כ שְׁחוֹם שתרגם אנקלוס, ועורי שחר מעלי איוב ל' ל' תרגומו שְׁחַם, וכן הקודרים שם ו' י"ו תרגומו דשחימין.

21 וענתה בי צדקתי וגו': צדקתי תענה לפניך כשתבא אתה לבדוק שכרי ראב"ע ורשב"ם וכן נכון אעפ"י שלפי זה היה ראוי להטעים וענתה בי צדקתי ביום מחר. והנה כל לשון ענה ב.... ענינו העיד נגד פלוני ונעז' בלעקסיקון אמר כי כאן ובשמואל א' י"ב ג' הכוונה העיד בעד פלוני, ואיך לא הבין כי הנני ענו בי וגו' ענינו העידו נגדי אם לקחתי חמור או שור אחרים? וכן כאן סיים גנוב הוא אתי, ואיך אמר צדקתי? רשעתי היל"ל, אלא מפני שלא היה בדעתו לפשוע ולגנוב אמר דבור מורכב משני מאמרים: כל אשר איננו נקוד וטלוא וכו' גנוב הוא אתי, א"כ אם אפשע, פשעי יענה בי ולא אוכל להסתירו: אך לא פשעי יענה בי אלא צדקתי, כי אז תראה כי צדיק אני, שאין בעדרי אחד שלא יהיה נקוד וטלוא.

22 וחום בכשבים: מלבד נקד ולוא, בעזים נקוד ולטוא בלבד, ובכשבים טלוא ונקוד וחום.

23 גנוב הוא אתי: אם ימצא אתי בעדרי, גנוב הוא, ופירוש ביום מחר בכל זמן שתרצה וכן דעת רמב"מן, וזה מבטל דעת מוהר"ר יא"א שהיה אומר כי העקודים וכל הנולדים מהם גם אם הם לבנים היו ליעקב.

24 ויפצל: השרש הזה בל' ערבי וסורי וגם בל' חכמים אין ענינו קילוף אלא פירוד וחלוק והסתעפות לכאן ולכאן, כגון יומא כ"ט מה איילת זו קרניה מפצילות לכאן ולכאן ועין ערוך, ועיין בכורות ל"ט ובתוספות ד"ה או שראש הזנב, וכן יעקב חלק את המקלות לחלק לבן וחלק שחור ע"י הקילוף. אך הפצול איננו הוא עצמו הקילוף, אלא הקילוף מפורש באמרו מחשוף הלבן וגו' ויש לתמוה על געזעניום כי בשרש פסל כתב כי קרוב לו שרש פצל, ובשרש פצל לא מפרש אלא ענין קילוף.

25 מחשף: מקור ע"ד ל' ארמית מקטל וכן ומספר את רבע ישראל.

26 לח. ברהטים: לשון מרוצה בארמי מקום מרוצת מים.

27 אשר תבאן וגו': במקום שהיה מנהג הצאן לבא לשתות הנקבות לנגד הזכרים, והיה דרך הנקבות להתחמם בבואן לשתות מהרש"ד, וכל זה פירוש לתחלת הפסוק, כי לכך הציג שם את המקלות, כי שם היו הצאן מתחממות לנגד הזכרים בעת שתייתן. ובעל הרכסים לבקעה פירש אשר תבאן כדי שתבאן, ולא ראה שא"כ היה ראוי להיות ויחמנה בוי"ו שוא.

28 ויחמנה: על דרך לשון ארמית יֶקֶטְלָן, ובעלי המסורת קוראים לזה אנדרוגינוס, להיות היו"ד סימן הזכרים, והנו"ן סימן הנקבות, וכמהו וישרנה הפרות בדרך שופטים ו' י"ב, ארבע מלכיות מגוי יעמדנה דניאל ח' כ"ב.

29 ויחמו הצאן אל המקלות וגו': בכח הדמיון, כמו שהוא מפורסם שהדמיון פועל בנקבות וגורם להן ללדת מעין מה שנרשם בדמיונן בחוזק, ועיין Bourdach בספרו Physiologie לייפציג 1837 שהביא כמה מעשים שהיו בדור הזה, המוכיחים בבירור כי כח הדמיון פועל על העובר, לא לבד בזמן ההריון, אלא גם קודם ההריון. ודע כי בשנת 1727 קם רופא אחד, Blondel שמו, והדפיס בלונדון ספר בלשון אנגלי, בו נלחם נגד האמונה המפורסמת בענין יכלת כח הדמיון לפעול בנשים ההרות על הילדים אשר בקרבן, והוא בספרו התעורר ג"כ לפרש ספור מקלות יעקב, ואמר כי לא בקש יעקב בתחבולתו זאת שהצאן על ידי ראיית המקלות תלדן כמראה המקלות, רק היתה כוונתו שבהיות המקלות ההם לעיני הצאן בעת ייזם, תדבק נפשם בגונים ההם, וכשתבאנה להזקק לזכר תבחרנה הזכרים אשר מראיהם כמראה המקלות עיין דוגמא לזה בסנהדרין ס"ג ב', ועל ידי זה תלדן נקודים וטלואים, כי היו הילודים דומים לאבותיהם. והביא הרופא הנ"ל סיוע לדבריו ממה שכתוב ל"א י' ויהי בעת ייזם הצאן ואשא עיני ואראה והנה העתודים העולים על הצאן עקודים נקודים וברודים, ויאמר שא נא עיניך וראה כל העתודים העולים על הצאן עקודים נקודים וברודים, הרי מפורש כי לא כח הדמיון היה הגורם, אלא מראה האבות הוא הגורם. ויש סעד לזה גם מדברי רז"ל בבראשית רבא הביאם רש"י והזכר רובעה ויולדת כיוצא בו, כלומר כיוצא בזכר, לא כיוצא במקלות. ולדעת הרופא הנזכר צריך לומר כי מה שכתוב וישם דרך שלשת ימים וגו' לא עשה זה לבן מיד אלא הבדיל הנקודים והטלואים ולקחם מיעקב ונתנם ביד בניו, ואחר זמן כשראה שהיו צאנו של יעקב מתעברות מהם ויולדות כהם, אז הרחיקם ממנו דרך שלשת ימים. והגדתי כל זה מפני שכן האמנתי גם אני במשך שנים רבות, ואולי עוד רבים יש בעולם שאינם מאמיני בפעולת הדמיון, והיה הפירוש הזה להם לנחת רוח: ואני אחרי אשר קראתי קצת מעניני המאגניטיזמום, וראיתי עדות אנשים חכמים מאומות שונות, אשכנזים צרפתים ואיטלקיים, חזרתי להאמין בדברים הרבה שהגידו לנו הקדמונים, ושהייתי מרחיק אפשרותם להיות סבתם בלתי מובנת לנו:

30 והכשבים הפריד יעקב: הקטנים שנולדו עשה בהם הפרדה ויחלוק, אותם שנולדו לבנים הניחם בעדרם, ואותם שנולדו עקודים ונקודים עשה אותם עדר לבדו, והוליך אותו העדר העקוד לפני הצאן, והצאן ההולכות אחריהם צופות אליהם רש"י באופן שיתרשם מראיהם בדמיונם ותלדנה כמותם.

31 וישת לו עדרים לבדו וגו': לא הניח העקודים מעורבים עם הלבנים כדי שלא יהיו העקודים באים על הלבנות. והלבנים על העקודות כי יותר קרוב הדבר שיהיו יולדות עקודים כשהאב והאם שניהם עקודים אח"ם, והנה העקודים שנולדו לו הועילו לו משני צדדים שהולידו זה מזה עקודים בהיותם תמיד לנגד עיניהם, ועיניהם מסתכלות בהם תדיר.

32 המקשרות: החזקות והבריאות שאבריהם קשורים היטב זה בזה, והן היולדות באביב, מקשר מושאל על החזק, וכן בערבי.

33 ליחמנה: כמו לְיַחְמָן, מקור עם כנוי הנסתרות.

34 ובהעטיף: כשהיו יולדות וולדות עטופים וחלשים, מלשון נפשם בהם תתעטף תהלים ק"ז ה', והם הנולדים בתשרי, והנה יעקב השתדל בתחבולת המקלות מפני שלבן כבר רמה אותו בלאה, והכריחו לעבוד עמו שבע שנים אחרות בלא שכר. ואמנם אין ספק כי היה לו בזה עזר אלהי.

39 בראשית רבה פתח ↗

וַיִּקַּח לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעַרְמוֹן בראשית ל, לז, חֹטֶר חִוָּר דְּלוּז וְדִדְלִיף, כָּךְ הָיָה אָבִינוּ יַעֲקֹב נוֹתֵן אֶת הַמַּקְלוֹת בְּשִׁקֲתוֹת הַמַּיִם וְהָיְתָה בְּהֵמָה בָּאָה לִשְׁתּוֹת וְרוֹאָה אֶת הַמַּקְלוֹת וְנִרְתַּעַת לַאֲחוֹרֶיהָ וְהַזָּכָר רוֹבְעָהּ וְהָיְתָה יוֹלֶדֶת כַּיּוֹצֵא בּוֹ. אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָה נַעֲשׂוּ הַמַּיִם זֶרַע בְּתוֹךְ מְעֵיהֶם וְלֹא הָיוּ חֲסֵרוֹת אֶלָּא צוּרַת הַוָּלָד בִּלְבָד. מַעֲשֶׂה בְּכוּשִׁי אֶחָד שֶׁנָּשָׂא לְכוּשִׁית אַחַת וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בֵּן לָבָן, תָּפַס הָאָב לַבֵּן וּבָא לוֹ אֵצֶל רַבִּי, אָמַר לוֹ שֶׁמָּא אֵינוֹ בְּנִי. אָמַר לוֹ הָיָה לְךָ מַרְאוֹת בְּתוֹךְ בֵּיתְךָ, אָמַר לוֹ הֵן. אָמַר לוֹ שְׁחוֹרָה אוֹ לְבָנָה, אָמַר לוֹ לְבָנָה. אָמַר לוֹ מִיכָּן שֶׁהָיָה לְךָ בֵּן לָבָן. אָמַר רַב הוּנָא דְּבֵית חוֹרוֹן מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הָיוּ טְעוּנִים מִתּוֹךְ צֹאנוֹ שֶׁל לָבָן בָּאִים וְנוֹתְנִים בְּתוֹךְ צֹאנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, הֲדָא הוּא דִכְתִיב בראשית לא, יב: שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן, עוֹלִים עַל הַצֹּאן אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא הָעֹלִים מֵאֵלֵיהֶם הָיוּ עוֹלִים, רַבִּי תַּנְחוּמָא אָמַר שֶׁטֶף שֶׁל גְּשָׁמִים. רַבָּנָן אַמְרֵי עַנְנֵי כָבוֹד. בראשית ל, מב: וּבְהַעֲטִיף הַצֹּאן לֹא יָשִׂים וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן, רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר בַּכִּירַיָּא דְלָבָן, רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר לַקִּישַׁיָא דְלָבָן.

« שד"ל על בראשית כ״ט:ל״ה שד"ל על בראשית ל״א:ב׳ »