1והאלהים נסה את אברהם: יודע היה הקב"ה שאין אברהם נסוג אחור משמור מצוותיו לכל אשר יצוהו, וציוהו על העקידה כדי שיקבל שכר על המעשה הנורא הזה, כי אין שכר העובד במחשבה בלבד כשכר העובד בפועל: זאת דעת רמב"ן ור' יוסף אלבו עקרים, מאמר ד' פי"ג, ואין ספק כי מלבד השכר הצפון, הנה המעשה עצמו, שבו קרא עצמו ירא אלהים באמת ולא חשך את בנו יחידו ממנו, ומוצא הדבר כי בנו לא מת, כל זה גרם לאברהם שמחה וששון מתוק לנפש אין ערוך אליו. ודעת רמבמ"ן כי הכוונה בנסיון לחזק ולאמץ את לב המנוסה במידה מן המידות עד שתשוב קנין ותכונה בנפשו, כי החלק המעשיי לא יושלם בידיעת המידות הטובות והבנתם בלבד, כי אם בהוסיף עליהם התמדת הפעולות הנמשכות מהם וההרגל בהם, עד שתתחזק המידה בלב העושה וכו'. ולפי דעתי הואיל ובחר ה' באברהם למען יהיה אב לעם סגולה מאמיני היחוד, והואיל ושאר העמים עובדי אלילים גם את בניהם ואת בנותיהם היו שורפים באש לאלהיהם, והואיל ומעשים כאלה תועבה הם לפניו ית' ולא היה בדעתו לצוות לעמו שיעשו כאלה, אבל בהפך ציוה לבלתי עשות אחת מהנה, הנה ראה ה' כי העדר הקרבנות ההם יהיה נחשב לגנות ומום גדול לתורתו ולמחזיקים בה, כי יאמרו הגוים לישראל איה אהבתכם לאלהיכם? וגם ישראל עצמם אולי תהיה דתם נמבזה בעיניהם מפני החסרון הזה. לפיכך הקדים וניסה את אברהם אשר כבר ידע את לבבו וידע שיעמוד בנסיון, למען יכירו וידעו גם ישראל וגם האומות כי עבדי ה' הנאמנים לו לא יכבד עליהם לעשות גם זה וגם יותר מזה כאשר הוא זביחת בן יחיד הנולד לזקוני אביו ואמו אם היה ה' שואל מעמם לעשותו, אלא שאלהי אמת לא יחפוץ בקרבנות כאלה ותעב יתעבם. והנסיון הזה אשר הוא כבוד האמונה ותפארת המאמינים, בחר ה' לעשותו באברהם אב המאמינים, כדי שלא תישאר אמונת האמת בחזקת פחיתות ובחסרון הודה והדרה אפילו דור אחד. ונמצא לאחד הקדמונים, סנכוניאנטון, זכרון למעשה זה, אמנם מעורב בשיבושים הרבה, וזה בלשון רומי: Cronus ergo, quem Phoenices Israelem voeant regioni cum imperitaret, atque ex indigena Nympha Anobret dicta, filium unigenitum haberet, quem propterea Ichud vocabant yachid, quomodo unigenitus etiam num a Phoenicibus appellatur, cum regioni maxima ex bello imminerent pericula, regio habitu filium ornatum in ara, quam erexerat, mactavit. ולדעת Bruns כי אברהם עלה בדעתו להקריב בנו לאלהיו, מפני שראה הכנענים זובחים את בניהם ואת בנותיהם. ודעת De-Vette כי כל הסיפור משל להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו לאלהיו. ודעת Eichhorn כי הציווי היה בחלום, ואולי כן הוא, אבל היה חלום של נבואה מאת ה'.2ויאמר אליו: אין ספק כי המילות האלה צריכות להינקד בדרגא תביר, וכן הוא בחומש כ"י על קלף שבידי ובחומש כ"י על קלף ביד ידידי אלמנצי ע"ה ובחומש כ"י בעיר ערפורט, ובחומש כ"י על קלף שנת רמ"ז כתיבת ר' יצחק פישאנטי ביד ידידי משה סואבי, וכן מצאתי במחזור דפוס שונצין, אמנם במחזור שאלוניקי פסחו על שתי הסעיפים וניקדו הזקף למעלה והתביר למטה.3ולך לך אל ארץ המוריה: לא אמר לו שיעשה הדבר במקום שהיה שם, אלא שילך אל ארץ אחרת, כדי לתת לו מקום להתבונן בדבר, ולא יהיה מעשהו בחיפזון, וכל זה להגדיל זכותו.4ארץ המוריה: נמצא בדברי הימים ב' ג' א', כי שלמה בנה בהמ"ק בירושלם בהר המוריה, ואין שום ראיה מן הכתובים, שהר הבית הוא עצמו הר עקדה, אלא שהיה באותה הארץ ובאותו מחוז.5על אחד ההרים אופר אמר אליך: ולא אמר לו מיד; וכל זה כדי שיעשה הדבר במתון ולא בחיפזון.6והעלהו שם לעלה: אין ספק כי לא היה בדעת האל שיעלהו לעולה, רק אמר לו כן לנסותו, ואין צורך לעוות את הכתוב ולפרש והעלהו שם להקריב עולה כפירוש רלב"ג ורנ"ה וייזל, שהרי אף אם היה המכוון כן, הנה אברהם לא הבין כן והיה לו לקב"ה לפרש דבריו יותר: ובאמרם כי אמר לו לשון כמשתמע לתרי אנפי כדי לנסותו, אם יפרש לקולא או לחומרא, הנה לא הוציאו דיבור האל מכלל מאמרי ההטעאה; ומלבד זה אם לא היה הציווי מבורר, הנה היה אברהם אכזרי ורע מעללים, שגמר בדעתו להמית את בנו וה' לא ציוה בבירור, אלא בלשון מסופק ההבנה; גם קצת מרבותינו בבראשית רבא פרשה נ"ו י"ב התחכמו להסיר הסתירה וההפכות בדברי האל ואמרו שלא אמר לו שישחטהו ויעשהו עולה, רק שיעלהו לראש ההר, וכיון שהעלה אותו אמר לו הורידהו. ורש"י הביא מדרש זה כאן ולמטה פסוק י"ב, כי מצא בו תועלת להסיר התמיהה מלב ההמון. והוא ז"ל הוסיף על לשון המדרש מילות "לעשותו עולה", לבלתי יקשה עלינו מה יעשה המדרש במילת לעולה; וכוונתו לומר שהמירש מפרש התיבה ההיא כאילו כתוב בכוונה לעשותו עולה, אך לא תשחטהו עד שאומר אליך, וזה אמנם רחוק מפשט הכתוב, ואברהם לא הבין כן, כי לקח את המאכלת לשחוט את בנו בלי שיבואהו דיבור שני מאת ה'. והמוציא מן הפרשה הזאת כי אלהי העברים חפץ בהקרבת בני אדם לפניו, דובר סרה ושקר נגלה.7וירא את המקום מרחוק: הנכון כדברי רז"ל בראשית רבא נ"ו ב' ראה ענן קשור על ההר, או ענין נסי אחר אשר בו רמז לו ה' את המקום אשר בחר.8ויאמר יצחק: זה נכתב מפני שתשובת אברהם "אלהים יראה לו השה", אעפ"י שלא נאמרה אלא להשקיט את יצחק, מכל מקום נתאמתה, כי נזדמן להם האיל; ומזה נמשך גם כן משל הדיוט למטה י"ז "בהר ה' יראה", כי אמנם לא חש הכתוב להזכיר כל הדברים, שאמרו זה לזה אברהם ויצחק שא"כ איך לא הזכיר מה אמר יצחק כשהתחיל אביו לעקדו?9וילכו שניהם יחדו: אין צורך לומר שהבין יצחק שהוא עצמו יהיה הקרבן, כי אמנם ייתכן שחשב שיימצא השה דרך נס, ואם לא יימצא לא יקריבו כלום. אמנם המליצה דבקה למטה, הלכו יחדו ויבאו אל המקום וכו', ולפי שהפסיק במאמר יצחק ובתשובת אברהם, חזר ואמר וילכו וגו'. או כדעת אח"ם כי עמדו מהליכתם לדבר הדברים הנזכרים, וכשהשלימו דבריהם חזרו והלכו.10והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו: ראה איל, והאיל ההוא אחר שראהו אברהם נאחז בסבך בקרניו תלמידי מוהר"ר משה הלוי עהרענרייך וקרובין לזה דברי רשב"ם ורמבמ"ן ומילת אחר ענינה ואח"כ, כמו למעלה י"ח ה', ולמטה כ"ד נ"ה וכן במדבר ל"א ב', הושע ג' ה', משלי כ"ד כ"ז.11ה' יראה וגו': עיין "בכורי העתים" תקפ"ח עמוד 151. וכבר חשבו ראב"ע ואחרים כי מילות "אשר יאמר היום" וגו' נוספו אחר בנין בית המקדש, עיין "בכורי העתים" תקפ"ח עמוד 156.12וירש: היה ראוי לנקד וירש.13ויגד לאברהם וגו': כל זה הקדמה לסיפור לקיחת רבקה ליצחק.
