רש"י על סוטה מ׳ ב:ח׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על סוטה מ׳ ע״ב:ז׳ רש"י על סוטה מ׳ ע״ב:ט׳ »

1 תורה תמימה על התורה פתח ↗

לעמד לשרת. ת"ר, לעמוד לשרת, מצוה בעמידה, כשהוא אומר פ' ז' ככל אחיו הלוים העומדים שם לפני ה', שנה עליו הכתוב לעכב מדובכ"ז אין לוקין על עבודה בישיבה, מפני שאזהרה זו מכלל עשה היא, ואין לוקין על לאו הבא מכלל עשה, כנודע. – ועיין ביומא כ"ה א' פרש"י דהא דקיי"ל אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד ילפינן מפסוק זה דכתיב לעמוד לשרת, וצ"ע רב שסותר עצמו לדבריו בסנהדרין ק"א ב' דדין זה הוי הלכה למשה מסיני ולא מקרא, ובאמת מפסוק זה אין ראי' כ"כ, יען דהפסוק אוסר רק בשעת עבודה ולא ישיבה בטלה, אבל אם הלכה למשה מסיני אסורה כל ישיבה בעזרה וכמש"כ רש"י בסוטה מ' ב' בטעם האיסור משום דאין כבוד שמים בישיבה. .זבחים כ"ג ב'

1 מנחת חינוך פתח ↗

וביארו ז"ל כו' כ"א למלכי ב"ד בלבד כו'. וכ"ה בר"מ נראה דהוא בכלל מורה המקדש והוא מן התורה ובהר הבית מותר לישב כמבואר בגמ' בכמה דוכתא ביומא גבי כה"ג ובסוטה גבי מלך. ונ"פ דמורה המקדש היא מן התורה אך הכתוב מסרו לחכמים באיזה ענין נקרא מורה והם חילקו לפי קדושת המקום בהר הבית אף על פי שמוזהרים ג"כ על מורה המקדש מכל מקום ישיבה אין גנאי רק שאר דברים המבוארים ובעזרה דהי' מקום מקודש יותר אף ישיבה היא גנאי וע' מ"ל הביא בקיאות אם האיסור ישיבה ד"ת או דרבנן ומביא בשם רש"י סנהדרין דהיא הל"מ וברש"י יומא מבואר שם מקרא וכתב דאפשר דהוא אסמכתא וע"ש שמביא בשם רש"י בסוטה שפי' דאין כבוד שמים בכך נראה דהיא מדרבנן וכתב דאפשר דרש"י יהיב טעמא על מה אסרה התורה הישיבה וכ' דכן מוכח ממ"ש רש"י חוץ ממלכי ב"ד שחלק להם המקום כבוד נראה שהיא מה"ת. ולדידי אין ראיה דאפשר דהיא מדרבנן מכל מקום כיון דחזינן דמפורש בקרא דוד המלך ישב אם כן לא היה כח ביד חכמינו זכרונם לברכה לאסרו כמ"ש הט"ז יו"ד סי' קי"ז ובה' יוה"כ ובח"מ וסברת הכסף משנה בה' מלכים אף דגזרו דמלך לא דן ולא דנין מכל מקום כיון דכתיב ב"ד דינו לבוקר משפט אם כן לא הי' כח ביד חכמינו זכרונם לברכה לגזור עליהם דבר שהוא מפורש וכאן מהר"מ והרהמ"ח נראה שהיא מן התורה מחמת מורה המקדש וע"ש שמביא בשם תוס' זבחים שנסתפקו בדבר אם היא דאורייתא וביומא נר' מדבריהם דהיא אד"א וע' תוס' יומא כתבו דהכהנים מותרים לישב בשעת אכילת קדשים כיון דהיא צורך עבודה או כיון דכתיב למשחה כדרך שהמלכים אוכלים והר"מ והרהמ"ח אין דעתם כן נר' דס"ל כתי' התוס' שם דיושב אוכל היינו בקדשים קלים וע' תוס' סוטה שם באריכות וע' שם בתוס' והובא במ"ל כאן דאף בלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש אף דא"ח שם משום טומאה ואין שוחטין שם ק"ק כמבואר עיין ר"מ פ"ו מכל מקום לענין ישיבה גם שם אסור ע"ש:

2 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים פתח ↗

1861 ראה הערה 1851. ורש"י בראשית לז, ב כתב: "ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה, אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה". ולמעלה פ"ב מ"ב תקכא: כתב: "מי שאינו בשלימות בפעל, הנה עומד אל ההשלמה... אבל כאשר הוא יושב ונח, כאילו הגיע כבר אל ההשלמה". ואמרו חכמים סוטה מ: "אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד", ופירש רש"י שם "אלא למלכי בית דוד - שחלק להם המקום כבוד להראות שמלכותו שלימה". דוגמה לדבר; שבת נקראת "תכלית מעשה שמים וארץ" תפילת ערבית דשבת, כי הואיל והקב"ה נח ביום השביעי, בהכרח זה מורה שהגיע אל תכליתו, שאל"כ, לא היה נח ביום זה, אלא היה ממשיך במלאכתו, וכמבואר בתפארת ישראל פ"מ תרח:, וז"ל: "ואם תאמר, ולמה באה ההוראה על שהוא יתברך פועל הכל במה שינוח ביום השביעי, אדרבא, יש לעשות מלאכה כל ששה ימים, וזה יהיה הוראה כי הוא יתברך פעל הנמצאים בששת ימים. ואין זה קשיא, כי ההוראה היא בשבת להודיע כי הוא יתברך פעל הכל והשלים הכל. וזה, כי גם השמים הם פועלים, אבל אין מנוח להם. וזה כי אין בפעולתם ההשלמה, ומאחר שאין בפעולתם ההשלמה, אין כאן שביתה והפסק, כי השביתה וההפסק מורה על ההשלמה. אבל השם יתברך, כיון ששבת, יש בפעולתו ההשלמה. ולפיכך השם יתברך אשר שבת ביום השביעי מכל מלאכתו, מורה דבר זה שמלאכתו בשלמות, ואין עוד חסרון. וכיון שאין חסר דבר, שייך בזה שביתה". ובגבורות ה' ר"פ מה קעא. כתב: "כי הדבר שהוא מתנועע תמיד מבלתי מגיע אל התכלית, אז נדע כי זה הנמצא חסר שלימות בעצמו. שאם היה בעל שלימות, היה מגיע אל המנוחה, שהוא השלמה. אבל התנועה אין בה שלימות גמור. ולפיכך העכו"ם במה שאינם שלימי צורה... אמרו חכמים עליהם סנהדרין נח: כותי ששבת חייב מיתה, לפי שנאמר עליהם בראשית ח, כב 'יום ולילה לא ישבותו'. כי הם דבר שאין לו השלמה. אבל ישראל במה שהם בעלי שלימות, יש להם שבת. כי השבת מורה על ההשלמה, וזהו ענין הצורה שהוא שלימות הדבר. אין לך דבר שהוא בכח ואינו בשלימות רק הגשם וכחות הגשם, ואין הגשם בפעל, כי כל גשם הוא בכח לשנות המצב בתנועה ממקום למקום. ולפיכך כל גשם בעל כח, וכל כח אינו בעל השלמה. לכך דבר הגשמי אינו בעל השלמה. וכל דבר שהוא נבדל מן הגשם, הוא בעל השלמה". ולמעלה פ"ב מ"ח תרמו: כתב: "הדבר שהוא שלם הוא בעל הנחה, שכבר הוא נשלם, ואז הוא נח... שזה שייך אל הדברים אשר הם בעלי השלמה" הובא למעלה פ"ב הערה 271.

8 אין ישיבה בעזרה - דאין כבוד שמים בכך ואפי' מלאכי השרת אין להם שם ישיבה דכתיב ישעיהו ו׳:ב׳ עומדים ממעל לו קרבת על חד מן קאמיא דניאל ז׳:ט״ז:

9 אלא למלכי בית דוד - שחלק להם המקום כבוד להראות שמלכותו שלימה:

1 משנה למלך על משנה תורה, הלכות בית הבחירה פתח ↗

ואין ישיבה בעזרה כו'. לא נתבאר איסור זה אם הוא מדאורייתא או מדרבנן וראיתי לרש"י ז"ל בפרק חלק דף ק"א שכתב גמירי דאין ישיבה הלכה למשה מסיני ולא מקרא אך בפ"ב דיומא דף כ"ה ובפ"ז דף ס"ט כתב אין ישיבה בעזרה דכתיב לעמוד ולשרת העומדים שם לפני ה' כו' אלמא מקרא נפקא לן. ומיהו יש ליישב דהני קראי אסמכתא נינהו אך מאי דקשיא לי הוא מ"ש רש"י פ"ז דסוטה דף מ' אין ישיבה בעזרה דאין כבוד שמים בכך ואפי' מלאכי השרת אין להם ישיבה כו' נראה דס"ל דמדרבנן הוא איסור זה. ומיהו יש ליישב דבא לתת טעם למה אסרה תורה הישיבה וכן נראה ממ"ש שם חוץ ממלכי בית דוד שחלק להם המקום כבוד כו' אלמא דס"ל דהכל הוא דבר תורה האיסור וההיתר. וקצת נ"ל להכריח דאיסור זה מן התורה מההיא דאמרינן בפרק עשרה יוחסין דף ע"ח דמפסקינן לקרא דושמואל שוכב בהיכל ה' משום דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד ואי אמרת דאיסור זה הוא מדרבנן לא ידעתי מנ"ל דמזמן שמואל נאסר דבר זה אימא דב"ד שאחריו אסרוהו אך ראיתי להתוס' פ"ב דזבחים דף ט"ז ד"ה הגה"ה ז"ל ושמא אינו מן התורה תדע כו' והנראה מדבריהם דספוקי מספקא להו אם איסור זה הוא מן התורה או מדרבנן ועיין במ"ש פ"ב דיומא דף כ"ה ד"ה אין שהקשו והיכי אכל כו' דמוכח מדבריהם דס"ל דמן התורה אסור. אך קשיא לי אם איסור זה מן התורה אמאי לא תני לה בפ"ק דכלים גבי מעלות דעזרת ישראל. ודע שראיתי למהרימ"ט בדרשותיו פרשת קרח שכתב דכשעולה להשתחוות ולזבוח יש שם ישיבה ולא ידעתי זו מנין לו וצ"ע. ואף בלשכות הבנויות בחול אם פתוחות לקדש אסור לישב בהם כ"כ התוס' פ"ק דיומא דף ח' ודף כ"ה ופ"ק דיבמות דף ו' *א"ה עיין במ"ש הרב המחבר פ"ה מהלכות ביאת מקדש דין י"ז:

2 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על נתיבות עולם פתח ↗

95 לשונו בגבורות ה' פמ"ה קעא. כתב: "כי הדבר שהוא מתנועע תמיד מבלתי מגיע אל התכלית, אז נדע כי זה הנמצא חסר שלימות בעצמו. שאם היה בעל שלימות, היה מגיע אל המנוחה, שהוא השלמה. אבל התנועה אין בה שלימות גמור" הובא למעלה פ"ג הערה 100. ובדר"ח פ"ב מ"ב תקכא: כתב: "מי שאינו בשלימות בפעל, הנה עומד אל ההשלמה... אבל כאשר הוא יושב ונח, כאילו הגיע כבר אל ההשלמה". ושם פ"ג מט"ז תיב: כתב: "העולם הבא יש שם ישיבה והנחה. ודבר זה מורה על כי האדם בשלימות בפועל, ואינו מתנועע אל ההשלמה, רק כבר הוא שלם, וכל אשר הוא שלם הוא נוח ויושב". ושם פ"ד תחילת מי"ח שעב: כתב: "כל מנוחה היא בסוף, כי התקון הוא שיבא אל המנוחה בסוף... המנוחה והשלימות הוא בעולם הבא, שהוא בסוף" הובא למעלה פ"א הערה 54. ושם פ"ה מ"ט רפו: כתב: "הדבר שהוא שלם ראוי אליו השביתה והמנוחה... והנה תראה המנוחה שייך אל דבר שהושלם והוא בפועל, ואז הוא בעל מנוחה. אבל כאשר לא הושלם ואינו בפועל, אז שייך אליו התנועה". ובסמוך לפני ציון 115 כתב: "שכל מנוחה היא תכלית". ואמרו חכמים סוטה מ: "אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד", ופירש רש"י שם "אלא למלכי בית דוד - שחלק להם המקום כבוד להראות שמלכותו שלימה" שמעתי מידי"נ הרה"ג ר' הדר מרגולין שליט"א. דוגמה לדבר; שבת נקראת "תכלית מעשה שמים וארץ" תפילת ערבית דשבת, כי הואיל והקב"ה נח ביום השביעי, בהכרח שזה מורה שהגיע אל תכליתו, שאל"כ, לא היה נח ביום זה, אלא היה ממשיך במלאכתו, וכמבואר בתפארת ישראל פ"מ תרח:, ויובא בסמוך הערה 101. וראה להלן פט"ו הערה 56, ופי"ז הערה 95.

« רש"י על סוטה מ׳ ע״ב:ז׳ רש"י על סוטה מ׳ ע״ב:ט׳ »