רש"י על נדה ס״ח ב:י״ט

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על נדה ס״ח ע״ב:י״ח רש"י על נדה ס״ח ע״ב:כ׳ »

1 צפנת פענח על התורה פתח ↗

ספרי שם.עי׳ במש״כ רש״י נדה דף ס״ח ע״ב ד״ה אהל מעליא דרק לענין נזיר אז הוה סככות ופרעות דרבנן משום דבעי טומאה מחוורת כמו בהך דפסחים דף פ״א גבי טומאת התהום, וע״ש דף נ״ז ע״א. והנה בירוש׳ פ״ז ה״ג דנזיר מבואר שם דשפיר לוקה על סככות ופרעות, ומקשה שם מהך דתני ר׳ צידניה וכו׳, וט״ס שם, וצ״ל אין חיבין. ור״ל מלקות. וע״ש בסה״פ דמסיק דזה רק לטומאות הפורשות מן המת, ואם ע״ז אין הנזיר מגלח אז אינו לוקה ג״כ. משא״כ בשאר דברים וכו׳, אך לדידן נ״מ לענין הנזיר מגלח אף דלוקה, ולענין פסחים בשביעי שלו לשיטת רבינו בפ״ו מהל׳ ק״פ ה״ב דאם הוא טמא נפש אין שוחטין עליו וכו׳. ועי׳ מש״כ רבינו בהל׳ ביאת מקדש פ״ד ה״ו גבי טומאה ידועה דהטעם דאין הציץ מרצה הוא משום דעבודתו חולין, משא״כ בטומאת התהום, ר״ל דזה אין הנזיר מגלח כמבואר בירוש׳ הנ״ל, ולק׳ אאריך בזה וא״כ לא הוה טומאת עצם רק דין ולא מקרי חולין רק פסול, ובזה שפיר שייך לומר ציץ מרצה. וזהו כונת רש״י פסחים דף פ׳ ע״ב ד״ה ספק. וע״ש דף פ״א ע״ב ד״ה ומי, ובתוספתא פ״ו ע״ש, ובספרי פ׳ נשא פסקא כ״ח, דאמר שם להוציא את הספק וזהו אף קודם זריקה, ולק׳ ספ״ו אאריך בזה. משא״כ בקבר. וע׳ לק׳ פ״ט הי״ח, מש״כ בזה.

2 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות נזירות פתח ↗

מי שנדר כו'. עיין בהשגות וע' לעיל פ"ד הי"ט והנה לכאורה משמע כאן דס"ל דגבי טומאת ביה"ק שאין הנזיר מגלח החיוב לא על הטומאה רק על מה שנזר או שנכנס לטומאה ולכך בעי שהיה אבל אם הוא לא עשה זה אף שהוא שוהה שם אינו לוקה ואף דלעיל בפ"ה הי"ט נקט נמי ביה"ק י"ל דשם שאני דנכנס הוא בזמן נזירותו אף שהיה שוגג ומשום שזאת הטומאה אינה טומאה גמורה רק דין טומאה וכמש"כ ועיין לק' בהל' י' ובאמת בירוש' כאן פ"ג ה"ה ס"ל לרב דלענין טומאת ביה"ק תיכף כשפורש מן הקבר יש עליו שם טהרה לענין שהימים עולים לו לימי נזירותו וע' מש"כ רבינו כאן בפהמ"ש דמשמע שם דאם טבל אחר הזיה ג' וז' אף ימים שקודם ג"כ עולין לו מן המנין והך דדף נ"ד ע"ב דמתחיל ומונה קאי אמצורע וכמש"כ רבינו בפהמ"ש וע' מש"כ רבינו לק' בפ"ז ה"ז וע' ברש"י נדה דף ס"ח ע"ב דמוכח שם דהך דלא עלו הוא רק מדרבנן ע"ש ברש"י ד"ה ורבנן אך שם כתב רש"י דלא סתר אלא יום ור"ל הזמן שהוא תחת הסככות והפרעות וכרב בירוש' שם או ר"ל דכל ימי טומאה לא הוה אלא כיום אחד לענין זה דלא עלו וכעין דאמרינן בהך דחגיגה דף כ"ג ע"א עשאוהו כטמא מת בז' ע"ש ועי' בכלים פי"ד מ"ז לר"א וע' מש"כ רבינו בהל' אבות הטומאה פי"ג ה"ו ג"כ כעין זה ובירוש' כאן פ"ז ה"ד דבטומאה שאינה מן המת עצמו תיכף בטבילה פקע ממנו החיוב לענין ביאת מקדש ע"ש וה"נ כן אך רבינו כאן לא ס"ל כך וס"ל דמה"ת לא עלו לו וכגמ' דילן ע"ש:

3 נדה פתח ↗

נָזִיר שֶׁהִילֵּךְ עַל גַּבֵּי סְכָכוֹת וּפְרָעוֹת נָמֵי, מִדְּאוֹרָיְיתָא אֹהֶל מְעַלְּיָא בָּעֵינַן, וְרַבָּנַן הוּא דִּגְזוּר, וְרַבָּנַן בִּדְאוֹרָיְיתָא לָא מִיחַלַּף.

19 אהל מעליא בעינן - אין נזיר מטמא אלא באהל מת ודאי כדכתיב במדבר ו׳:ט׳ וכי ימות מת עליו במחוורת עליו כדאמר בכיצד צולין פסחים פא::

20 ורבנן גזור ביה - לסתור אותו יום. וא"ת אתי לאיחלופי באהל מת גמור ולא יסתור אלא יום א':

21 דרבנן בדאורייתא - אהל ספק דרבנן באהל דאורייתא לא מיחלף:

« רש"י על נדה ס״ח ע״ב:י״ח רש"י על נדה ס״ח ע״ב:כ׳ »