רש"י על נדה ס״ח ב:י״ז

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על נדה ס״ח ע״ב:ט״ו רש"י על נדה ס״ח ע״ב:י״ח »

1 נדה פתח ↗

אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: וְאַתָּה אִי אַתָּה מוֹדֶה בְּזָב שֶׁרָאָה קֶרִי, וּבְנָזִיר שֶׁהִילֵּךְ סְכָכוֹת וּפְרָעוֹת, שֶׁמּוֹנֶה בְּסֵירוּגִין? וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: ״וְהַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים יִפְּלוּ״.

2 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות נזירות פתח ↗

נזיר שגילח כו' ואם בטומאת התהום נטמא כו'. עי' בכ"מ וע' לקמן פ"ט הי"ח ובמש"כ רבינו בפ"ד מהלכות ביאת מקדש ה"ז ובהלכות ק"פ פ"ו הי"א וי"ג. אך באמת ס"ל לרבינו כך דאם הך טומאת התהום לא הוי טומאה ודאית שיש איזו סיבה לאמר דלא נגע אז אף אם נודע לו קודם זריקה בנזיר וקודם שחיטה בפסח מותר אף לכתחלה לשחוט ולזרוק אבל אם ודאי נגע אז רק לאחר זריקה ולאחר ששחט אז אינו סותר והמשנה קמ"ל דאף ספק אם ירד לטבול מטומאה מ"מ אמרינן חזקת טמא טמא וגם בטומאת התהום אך זה רק שאותן הימים לא יעלו לו אבל לסתור מה שמנה קודם אז לא סתר אף שלא בטומאת התהום אם אינו דבר ברור ודאי שנגע וזהו כונת רש"י בנדה דף ס"ח ע"ב גבי סככות ופרעות ע"ש ועי' בירושלמי שבועות פ"ב ה"א בהך מחלוקת דר"י ור"ל גבי נזיר שנטמא בטומאת קבר התהום אי מגלח או לא ע"ש. וע' בירושלמי נזיר פ"ט אם טומאת התהום הוה טומאה שהנזיר מגלח עליה וכן גבי ספק טומאה ברה"י זה הוה מחלוקת בירושלמי נזיר פ"ח ופסחים פ"ח אם הנזיר מגלח עליו ואי סותר את הקודמין וזהו דדיק במשנה בנזיר שרגלים לדבר ר"ל אף דהוה ספק אם נגע מ"מ כיון שירד לטבול מטומאה הוה חזקת טמא ובזה י"ל דברי הגמ' במאי דבעי רמי בר חמא אי הידיעה לאחר מלאת אם אזלינן בתר ידיעה ע"ש ברש"י ותוס' וצ"ל כך דהוה ס"ל דהמשנה רק לענין שלא יעלו לו הימים שמנה בטומאה אבל לא לסתור מה שמנה קודם וע' ברש"י פסחים דף פ"א ע"ב ד"ה ומי ושם דף פ' ע"ב בשם תוספתא דקרא לשון ספק ונ"מ לענין דאין עליו שם טמא מת לענין לסתור מה שמנה בטהרה ולגלח ומה דר"ל בגמ' שם דף ס"ד ע"ב גבי נזיר שירד לטבול שם ר"ל שירד לטבול מטומאה שאין הנזיר מגלח עליה וכן גבי עושה פסח ר"ל כגון הני טומאות דאינו טומאה עצמית כמש"כ רבינו פ"ו מהל' ק"פ ה"ב וכן ר"ל הגמ' דף ס"ג ע"ב לפי פי' רבינו כאן ספ"ט דגבי תרומה טמא היכא שאין משובר וגבי נזיר ר"ל לענין לסתור ולגבי פסח ר"ל לענין להקריב עליו ק"פ בע"פ שחל להיות בשביעי שלו כן הוא שיטת רבינו אבל גבי טומאת התהום כה"ג אינו טמא כלל ואף לכתחלה וע' בספרי נשא פסקא כ"ח להוציא טומאת ספק ותוס' סוטה דף כ"ח ע"א ד"ה אינו ע"ש דקרי לה לטומאת התהום טומאת ספק וגם י"ל כמש"כ רבינו לק' פ"ז ה' ח' גבי נגע באהל המת דנזיר אינו שוה לענין טומאה לשאר דברים אף דבכ"מ בעי הזיה ג' וז' גבי נזיר לא בעי ור"ל דהימים עולין לו ג"כ וע' כאן דף מ"ב ע"ב גבי טומאה בחבורין ובירוש' כאן פ"ז ובשבועות פ"ב:

2 רש"ש על נדה פתח ↗

רש"י ד"ה ונזיר שהילך סככות ופרעות. אין אותו יום עולה למנין כו'. וכן לקמן בד"ה ורבנן גזור בה. כתב לסתור אותו יום כו' ולא יסתור אלא יום א'. ותמוה דבנזיר נד במשנה מוכח דכל ז"י טומאתו אינן עולין לו. דדוקא ימי הזב כו' נקט דעולין לו. וכ"מ שם בתד"ה ואינו סותר. וברמב"ם בחבורו פ"ז מהל' נזירות ה"ז:

17 גמ' אי אתה מודה בזב שראה קרי - בימי ספירו שאינו מונה אותו יום דקיימא לן דסותר יום א' ומונה לסירוגין:

18 ונזיר שהילך סככות ופרעות - שהן ספק אהל אין אותו יום עולה למנין נזירותו ונמצא שמונה ל' יום של סתם נזירות בסירוגין:

2 צפנת פענח על התורה פתח ↗

תו״כ שם: וכשהוא אומר בכל דבר טמא לרבות הסככות והפרעות והקרי דברי ר׳ יהודה.הנה כאן בהלכה י״ט פסק דאם שהה כדי השתחויה חייב אי בביה״ק, ובאוהל המת אף אם חבירו פרע ראש הגג חייב משום דהוי כמו טומאה בעצם, כיון דהוא מלא טומאה, משא״כ אם נכנס לביה״ק בשידה, אז ס״ל לרבינו בפ״ו ה״ט דאינו לוקה ע״ש, והטעם דשם ליכא לא ביאה ולא טומאה כיון דיש הפסק, ובזה י״ל ג״כ מה דמבואר בירושלמי כאן פ״ז ה״ג ושבועות פ״ב דסככות ופרעות מה״ת, ועי׳ רש״י נדה דף ס״ח ע״ב ודף ס״ז, וכבר כתבתי בזה, דמבואר שם בדף נ״ז דהוי מדרבנן בכל דבר, דשם מיירי על קבר, וכאן מיירי על מת, דאז הוי מדאורייתא, רק דאין הנזיר מגלח, וכמש״כ. וא״ש מ״ש הראב״ד ז״ל לקמן פ״ו ה״ט ע״ש, ועי׳ בתו״כ פ׳ ויקרא פ״ח פי״ב, דמרבה סבכות ופרעות גבי ביאת מקדש מכל דבר ע״ש.

« רש"י על נדה ס״ח ע״ב:ט״ו רש"י על נדה ס״ח ע״ב:י״ח »